דילוג לתוכן העיקרי

תהילים | מזמור ק' | בין תהילת 'כָּל הָאָרֶץ' לתהילת 'עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ' | 1

ליהונדב בני ולתכלת כלתו ליום כניסתכם לחופה, י' בחשוון תשע"ו, בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ.
22.10.2015
קובץ טקסט

 

כותרתו של מזמורנו – "מִזְמוֹר לְתוֹדָה", כמו גם שייכותו לקבוצה בת שישה מזמורים (צ"ה–ק') שמזמורנו הוא החותם אותה, לא יידונו בגופו של עיון זה אלא בשני נספחים שיבואו בסופו. הנחת העבודה שלנו בפרשנות מזמורי תהילים היא, שכל מזמור מהווה יחידה ספרותית העומדת בפני עצמה.[1] הבנתה של היחידה הספרותית הזאת אינה תלויה בכותרת שניתנה בראשה[2], וגם אינה מותנית בשייכותה ליחידות ספרותיות סמוכות, אף כאשר הקשר בין המזמורים הוא ראשוני, ואינו רק תולדת עריכה אשר הסמיכה מזמורים דומים זה בצד זה.

אף על פי כן, נדון בכותרתו של מזמורנו – "מִזְמוֹר לְתוֹדָה", ובקשר שבינה לבין גוף המזמור בנספח הראשון לעיון זה, וכן נדון שם בשימושיו של מזמורנו בסדר התפילות. נראה כי שני הנושאים הללו קשורים זה בזה.

בנספח השני לעיוננו נדון בשייכותו של מזמורנו לקבוצת המזמורים צ"ה–ק', שמזמורנו הוא החותם אותה. נשאל שם האם לשייכות זו ישנן השלכות פרשניות על מזמורנו, והאם לפרשנות מזמורנו יכולה להיות השפעה על פרשנותם של קודמיו. אמנם אף בגוף העיון לא נימנע מלדון במזמורים מקבוצה זו כפי הצורך, אולם מוקד עיוננו יהיה כאמור במזמור כשלעצמו.

 

א. מבוא: מזמורי תהילה בספר תהילים

בטרם נדון בגוף מזמורנו עלינו לדון בסוג הספרותי שאליו הוא שייך. בספר תהילים ניתן להבחין בסוגים שונים של מזמורים: מזמורי תחינה, מזמורי תלונה, מזמורי הודיה, מזמורי חכמה ועוד.  מזמורים השייכים לסוג מסוים, דומים זה לזה בתוכנם היסודי ובמגמתם, ודמיון זה בא לידי ביטוי הן בסגנונם – במטבעות לשון המאפיינות סוג מזמורים זה, והן בעיצובם המבני.[3]

אחד הבולטים בסוגי המזמורים בספרנו הוא 'מזמורי תהילה'. כשלושים מזמורים בספרנו הם מזמורי תהילה. חשיבותם בספרנו (אף שאינם רבים כ'מזמורי התחינה') מתבטאת בכך ששמו של הספר במסורת ישראל הוא 'תהילים'.

רבים ממזמורי התהילה בספרנו מתאפיינים בכך שהם פותחים בציווי או בקריאה שמפנה הדובר במזמור לקהל נוכחים כלשהו להלל את ה'. בפתיחה זו נקראים הנוכחים 'להריע' 'לזמר' לשיר ולברך את ה', ולעתים מופיעים בה גם שמות של כלי נגינה. החלק הבא במזמור מסוג זה הוא ההנמקה לקריאה הקודמת. חלק זה נפתח בדרך כלל בתיבה "כִּי", ובו מתאר הדובר במזמור את גדולת ה', את חסדו או מידה אחרת ממידותיו, שבגללה נקראים הנוכחים להלל את ה'.[4] במזמורי תהילה אחדים חוזרת מסגרת זו (קריאה להלל – "כִּי" – הנמקה) פעמיים במילים שונות, וחזרה זו קובעת את מבנה המזמור.[5]

 

 

מזמור ק' הוא מזמור תהילה, אשר מתקיימים בו רוב המאפיינים של אותם מזמורי תהילה שהזכרנו. הוא פותח בקריאת זימון להלל את ה' הן בהשמעת קולות תרועה והן במעשים:

                           הָרִיעוּ לַה'...

                           עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה

             בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה.

אחר הקריאה מובאת הנמקה: 

             דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים

             הוּא עָשָׂנוּ... 

אף בהמשך מזמורנו (פס' ד–ה) מתקיימים מאפייניו של מזמור התהילה שהזכרנו, וה'מסגרת' (קריאה להלל – "כִּי" – הנמקה) חוזרת בו פעם שנייה. ניתן לומר אפוא כי מזמור ק' הוא מזמורר תהילה מובהק.[6]

 

מובן שבתיאור קווי האופי של סוג מזמורים מסוים אין אנו באים לומר שכל אותם מזמורים השייכים לסוג אחד זהים זה לזה או חוזרים זה על דברי זה. לאחר שקבע המעיין את שייכותו של המזמור לסוג מזמורי התהילה שבהם אנו דנים כאן, עליו לעסוק בשאלה חשובה ביותר: במה בא לידי ביטוי ייחודו של מזמור התהילה המסוים שאותו הוא בא לפרש ומה המבדיל בינו לבין בני סוגו.

לצורך בירור זה יש לשאול כמה שאלות:

  1. מיהו הקורא להלל את ה' במזמור?[7]
  2. אל מי מפנה הקורא את קריאתו?[8]
  3. מהו אופיו של ההלל שעליו מצווה הקורא במזמור, האם הוא 'מוזיקלי' או שמא מילולי, ואולי מעשי?[9]
  4. מהי ההנמקה המיוחדת למזמור התהילה הזה? מה העילה הנזכרת בו להלל את ה' – איזו מידה ממידותיו של ה' או איזה מעשה ממעשיו?[10]
  5. האם מתוארת במזמור, או לפחות נרמזת בו, היענותם של הנקראים להלל את ה'?[11]
  6. האם קשורה הקריאה להלל את ה' לסיטואציה מסוימת, או שמא היא כללית ועל-זמנית?[12]
  7. במזמור שבו נכפלת המסגרת של קריאה להלל ושל הנמקתה, יש לבחון את ההבדלים בין היחידה הראשונה לבין השנייה: מהם ההבדלים, והאם קיימת התקדמות בין חלקו הראשון של המזמור לחלקו השני.[13]

תשומת לב לשאלות אלה תסייע ביד המעיין לעמוד על ייחודו של מזמור התהילה שבו הוא עוסק ועל המבע החד-פעמי היוצא ממנו.

 

ב. הקריאה להלל בראש מזמורנו

כדי לעמוד על ייחודו של מזמורנו, נפתח בשאלה השנייה מתוך רשימת השאלות בסעיף הקודם: אל מי מופנית הקריאה להלל את ה'? הדבר מתבאר כבר בשורה הראשונה בבית הפותח את המזמור:

                הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ!

ברור שהכוונה היא 'כל יושבי הארץ', ודבר זה אתה למד הן מלשון הרבים בציוויים השונים – 'הָרִיעוּ' 'עִבְדוּ' 'בֹּאוּ',[14] והן מעצם תוכנם: אין ניתן לצוות על הארץ לעבוד את ה' ולבוא לפניו, אף לא בדרך האנשה. אולם מי הם 'כל יושבי הארץ' הללו שאליהם מכוונת הקריאה?

צ"פ חיות בביאורו לספר תהילים כותב: "כל יושבי ארץ ישראל". עמוס חכם ז"ל בפירוש 'דעת מקרא' כותב: "הציווי 'הריעו' פונה בדרך פיוט אל כל יושבי הארץ, ולמעשה הוא מכוון אל קהל החוגגים העולים אל המקדש בתהלוכת הודיה".

משותפת לשניהם ההנחה המוקדמת, המבוססת על כותרת המזמור, כי מזמורנו "נתחבר כנראה לצורך תפילה בעת הקרבת תודה" (לשון חיות, וכעין זה כותב ע' חכם בביאורו למילים "מִזְמוֹר לְתוֹדָה"). הנחה זו מחייבת אותם לומר שהקריאה במזמור מופנית לישראל בלבד, ועל כן מצמצמים שניהם, אמנם בדרכים מעט שונות, את משמעות הקריאה "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ". בכך מכפיפים פרשנים אלו את פרשנות המזמור לכותרתו, תוך ויתור על הפירוש הפשוט והמתבקש, כי הפנייה אל כל הארץ פשוטה כמשמעה: פנייה אל האנושות כולה להריע לה', לעבדו בשמחה ולבוא לפניו ברננה. [15]

פנייה אוניברסלית כזאת אל האנושות כולה להלל את ה' אופיינית למזמורי תהילה רבים.[16]

 

כעת נשאל את השאלה הראשונה מתוך רשימת השאלות שציינו בסעיף הקודם: מי הוא הקורא ליושבי כל הארץ להריע לה', לעבדו בשמחה ולבוא לפניו ברננה? על שאלה זו נוכל לענות רק לאחר בירור ההנמקה שהקורא להלל מנמק בה את קריאתו.[17]

 

ג. פסוק ג בשלמותו כהנמקה לקריאה להלל

ההנמקה לקריאה לכל יושבי הארץ להריע לה', לעבדו בשמחה וכו' באה בפסוק ג. אין היא פותחת בתיבה "כִּי" לבדה, אלא בצמד המילים "דְּעוּ כִּי...", וכמובן שאין בכך כדי לשנות את תפקיד המשפטים הבאים בהמשך פסוק זה – לנמק את הקריאה הקודמת.[18]

על פי חלוקת המזמור לפסוקים, פסוק ג, המכיל את הנמקת הקריאה שלפניו, כולל בתוכו שלושה רכיבים להנמקה זו:

דְּעוּ כִּי

1.ה' הוּא אֱ-לֹהִים

2.הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ

3.עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

ננסה לבאר את שלושת הרכיבים בפסוק, ונלך מן הסוף, רְכיב מספר 3, אל ההתחלה, שהרי המילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ", שהן בלא ספק כינוי לעם ישראל, מקרינות משמעות פרשנית מיוחדת על מה שלפניהן, וכן על ההנמקה בשלמותה.

ראשית, יש לעמוד על כוונת מילים אלו עצמן – "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" – הנראות תלושות מכל הקשר. כל אחד משני הרכיבים הראשונים הוא משפט עצמאי, ואילו הרכיב השלישי איננו משפט כלל. מפרשים אחדים לא התייחסו לקושי זה, ולא כתבו כל פירוש למילים אלו.[19] עמוס חכם ב'דעת מקרא' מביא שתי הצעות (ולשתיהן נציין פרשנים שקדמוהו) המקשרות את המילים הללו למילים הקודמות בפסוק, ובכך הופכות אותן לחלק בתוך משפט שלם:

1. עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ – נמשך אל מה שלפניו, כלומר: 'הוא עשנו...לעמו וצאן מרעיתו'.

2. פירוש אחר: 'אנחנו' נמשך למעלה ולמטה: 'ולו אנחנו – אנחנו עמו וצאן מרעיתו, הצאן אשר הוא רועה.

כפירוש הראשון פירש הספורנו. בדומה לפירוש השני פירשו רד"ק ובעל המצודות, בלא להכפיל את התיבה 'אנחנו':

ולו אנחנו – מיוחדים אנחנו לו, להיות נקראים 'עמו וצאן מרעיתו' (לשון בעל המצודות).

 

עתה אנו באים לפרש את הרכיב האמצעי בהנמקה: "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ". פשוטן של מילים אלה: 'הוא בראנו ולפיכך אנו שייכים לו'. אלא שהקישור בין הרכיב השלישי בפסוק לרכיב השני, אינו מאפשר לקבל פירוש כללי אוניברסליסטי כזה, שאינו מתאים למילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" הבאות בסוף ההנמקה. המפרשים שמו לב לכך, ועל כן הם פירשו את הרכיב השני כמתייחס אף הוא לעם ישראל ולעדיפותו על פני שאר העמים. כלומר, "הוּא עָשָׂנוּ" אינו מתייחס לכלל בני האדם, אלא לעם ישראל:

רד"ק: הוּא עָשָׂנוּ – הוא גידלנו ורוממנו, כמו "ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן" (שמ"א י"ב, ו ושם הכוונה: 'מינה אותם כמנהיגים').

        מאירי: הוּא עָשָׂנוּ – כלומר, תיקננו והשלימנו.

        עמוס חכם: ...אפשר שיש במשמע 'הוּא עָשָׂנו' – הוא עשה אותנו לו לעם (והוא מפנה לשמ"א י"ב, כב "כִּי הוֹאִיל ה'      לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם").

לפי כל אחד מן הפירושים הללו, וכן מן הדומים להם, המילים "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ" מתפרשות כמבוא למילים הבאות אחריהן "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ".

 

עתה עלינו לפרש את הרכיב הפותח את ההנמקה – "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים". הפירוש הפשוט הוא כדברי עמוס חכם בפירוש 'דעת מקרא': "שימו אל לבבכם כי ה' הוא א-להים, וקבלו את א-לוהותו עליכם". ברם גם כאן עשויה הפרשנות שהדוברים הם בני ישראל, ושההנמקה שבפיהם בהמשך עוסקת בבחירתם מכל העמים, לדייק יותר במשמעות המילים: 'דעו כי ה', שהוא א-לוהי ישראל, הוא לבדו א-לוהים'.

 

הדיון בהנמקה המובאת בפסוק ג על שלושת רכיביה, נותן בידינו ממילא תשובה ביחס לשאלה הראשונה בסדרת השאלות שהעלינו בסעיף הקודם: מי הוא הדובר במזמור הקורא להלל את ה'? על פי העולה מפסוק ג בשלמותו, אותם המדברים בשיר בלשון 'עשנו', 'אנחנו', הם 'עמו של ה' וצאן מרעיתו', ואם כן עם ישראל הוא הדובר במזמור הקורא לכל יושבי הארץ להריע לה'.

על פי זאת נוכל לנסח את הקריאה להלל ואת הנמקתה במזמורנו כך: ישראל פונה אל יושבי "כָּל הָאָרֶץ" וקורא להם להריע לה', לעבדו בשמחה ולבוא לפניו ברננה שכן ה' א-לוהיו הוא הא-לוהים, והוא עשאו לעם בחירתו, לעמו השייך לו, לצאן מרעיתו.  

 

ד. קשיים בהנמקה הכלולה בפסוק ג

האם סבירה הנמקה זו בפיהם של ישראל? האם נימוק זה, שה' עשנו לעם בחירתו, ל"עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ", מתאים להיאמר לגויים כסיבה להריע לה' ולעבדו?

מי שמכיר את ספר תהילים יזדרז לענות שבמזמורים אחדים אכן קוראים ישראל לעמים כולם להלל את ה' על ישועה שנעשתה לעם ישראל בלבד:

הנה במזמור קי"ז, המזמור הקצר בספר תהילים, שהוא ממזמורי ה'הלל', נאמר:

           א             הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם             שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים.

           ב              כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ                וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ.[20]

ובמזמור ס"ו, ח–יב נאמר:

           ח             בָּרְכוּ עַמִּים אֱלֹהֵינוּ              וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ.

           ט             הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים               וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ...

אף במזמור צ"ח, השייך לקבוצת ששת המזמורים שמזמורנו חותם אותם, נאמר:

           א             מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ[21]                כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ...

           ג              זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל       רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ.

ואחרון נביא את מזמור מ"ז:[22]

           ב              כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף             הָרִיעוּ לֵא-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה...                             

            ד              יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ              וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

           ה             יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ            אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

ובכן מוטיב רווח הוא בספר תהילים, לקרוא לעמים להלל את ה' על חסדו שעשה עם ישראל עמו.

אלא שקיים הבדל עקרוני בין ההנמקה לקריאה לגויים להלל במזמורנו לבין ההנמקות לקריאות הדומות במזמורים שהבאנו: בכל המזמורים שהבאנו מנומקת הקריאה אל הגויים בחסדים שעשה ה' עם ישראל עַמו באירועים היסטוריים שאירעו לעיני הגויים, ובדרך כלל גם בקשר אליהם.[23] לא כן הדבר בהנמקה שבמזמורנו: כאן מדובר ביחס האינטימי בין ה' לישראל, בבחירתו בהם להיות לו לעם סגולה ("הוּא עָשָׂנוּ"), בשייכותם של ישראל לה' ("וְלוֹ אֲנַחְנוּ") וביחס המתמשך בינו לבינם ("עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ"). מערכת יחסים אינטימית זו הרי אינה חשופה לעיני הגויים, ואיננה עניין שבגללו יהללו את ה', ועל כן קשה לומר שקיומה הנסתר מהווה נימוק לקריאה לגויים להריע לה' ולעבדו בשמחה. על כל פנים, להנמקה מעין זו אין אח ורע במזמורי תהילה אחרים בספר תהילים.

 

אין זה הקושי היחיד המתעורר למקרא ההנמקה בפסוק ג. שני קשיים, שכבר טיפלנו בהם בסעיף הקודם, עדיין אינם מניחים לנו:

  1. הפרשנות הפשוטה, ההולכת למישרין, למילים "הוּא עָשָׂנוּ" היא: "הוא בראנו". הפירושים האחרים שהוצעו למילים אלו כמתייחסות ליצירת עם ישראל – מחמת המילים המופיעות לאחר מכן – דחוקים במידת מה.
  2. המילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" נראות עדיין תלושות, ללא הקשר, והניסיון הפרשני לקשר אותן אל מה שלפניהן אינו משנה תחושה זו.

נראה שראב"ע חש בכך ובחר בפירוש שונה:

ומילת 'עַמּוֹ' שבה אל 'דְּעוּ'.

ראב"ע רואה במילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" העומדות בפסוק בפני עצמן, מילות פנייה, ולדעתו מקומן בראש פסוק ג, בסמיכות לציווי "דְּעוּ". וכך יתפרש הכתוב על פיו:

          עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ!

          דְּעוּ כִּי,

          ה' הוּא אֱ-לֹהִים

     הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ.

אלא שאם לדעתו ההנמקה בפסוק ג מופנית אל ישראל, אזי עליו לומר שגם הקריאה הקודמת, להריע לה', לעבדו בשמחה ולבוא לפניו ברננה, גם היא הייתה לישראל, שהרי אין להפריד בין הקריאה להנמקתה! דבר זה סותר את מסקנתנו בסעיף ב, כי הקריאה במזמורנו מופנית לכלל האנושות – "כָּל הָאָרֶץ".[24]

לא נוכל אפוא לקבל את פירושו של ראב"ע לסירוס המקראות, אך פירושו מקדמנו לקראת פתרון אחר לבעיות שבפסוק ג.

ה. הצעת פירוש חדש לפסוקים ג–ד  

הפתרון שנציע לבעיות שנידונו בסעיף הקודם (וכן לבעיות נוספות שלא נידונו בו) הוא בניתוק המילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" מן ההנמקה שלפניהן בפסוק ג, וראייתן כפתיחה לקריאה החדשה בפסוק ד. התחושה של ראב"ע שמילים אלו עומדות לעצמן ואינן המשך למה שלפניהן, אכן צודקת. צודקת אף תפיסתו את המילים הללו כמילות פנייה: 'אתם, עמו וצאן מרעיתו של ה'...'. אלא שהקדמתן של מילים אלו לראש פסוק ג בדרך של 'סרסהו ופרשהו' אינה נראית לנו. נראה לנו שמילים אלו עומדות במקומן המתאים, אלא שהן משמשות כמילות פנייה הפותחות את הקריאה הבאה מיד אחריהם בפסוק ד!

כך אכן רשמנו את המילים הללו בראש בית ג ברישום המזמור בראש עיוננו:

                           עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ!

                           בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה

              חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה.

פתרון זה, אף שאינו תואם את חלוקת הפסוקים שעל פי המסורה, שכן הוא מצרף את סוף פסוק ג לפסוק ד שאחריו, נראה פחות בעייתי מהזזתן במחשבה של המילים הללו אל ראש פסוק ג.[25]

 

כיצד תשפיע הצעתנו על משמעות המזמור ועל פרשנותו?

ראשית, יתברר על פי הצעתנו כי הקריאה השנייה הבאה במזמורנו להלל את ה' בפסוק ד אינה מופנית אל אותו קהל שאליו הופנתה הקריאה הראשונה:

                           הקריאה הראשונה                                                              הקריאה השנייה

א             הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ                                             ג              עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ!

ב              עִבְדוּ... בֹּאוּ ...                                                        ד              בֹּאוּ... הוֹדוּ... בָּרְכוּ...

ובכן, הקריאה הראשונה מופנית אל כלל האנושות – 'כָּל הָאָרֶץ', ואילו הקריאה השנייה מופנית אל עם ישראל – 'עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ'.

שנית, בהנחה שהקורא לשני הקהלים השונים הללו במזמורנו הוא אותו קורא עצמו, יש להסיק שקורא זה אינו עם ישראל הקורא לעמים להריע לה'. לאחר שניתקנו את המילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" מהמילים שלפניהן "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ",  אין מקום למסקנה שהדובר במזמור ('עשנו', 'אנחנו') הוא עם ישראל. בנוסף, הרי עם ישראל הוא הנקרא להלל את ה' בקריאה השנייה, ועל כן יש להסיק כי מישהו מבחוץ הוא הקורא לעם ישראל.  

ובכן, מיהו הקורא את שתי הקריאות במזמורנו? אין מנוס מן התשובה שזהו 'המשורר'.

שלישית, ניתוק המילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" מן ההנמקה לקריאה הראשונה במזמור, מאפשר לקרוא את ההנמקה פשוטה כמשמעה. דבר זה משנה באופן חריף את משמעותה של הנמקה זו: המשורר הקורא ל'כל הארץ' להריע לה' וכו' (המשורר, ולא עם ישראל!) מנמק את קריאתו בשני נימוקים שהם אכן אוניברסליים, כראוי לקריאה שהיא לכל העמים:

  1. "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים" – הוא לבדו א-להים, ועליכם לקבל את א-לוהותו.

2. "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ" – הוא בראנו, את כל בני האדם, ולו אנו שייכים מכוח היותנו ברואיו.   [26]

הדיבור כאן בגוף ראשון רבים ('עשנו'; 'אנחנו') נובע מכך שהמשורר הפונה אל כל העמים כולל את עצמו בכלל האנושות, שנבראה כולה בשווה בידי הבורא האחד והיחיד.

 

כל הבעיות שהעלינו בסעיף הקודם ביחס לעצם תוכנה של ההנמקה הכלולה בפסוק ג וביחס לפרשנות מילותיה – נפתרו באחת על פי הצעתנו. בסעיפים הבאים ניווכח כי על פי הצעתנו זאת מתחוור גם מבנהו של המזמור, ואף משמעותו הכללית וייחודו ביחס למזמורי תהילה דומים אחרים יתבהרו.

 (המשך העיון בשבוע הבא)

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

*

*******************************************************

*

 

[1] כמובן שדברינו אינם אמורים במזמור שניתן להוכיח שאינו אלא חלק ממזמור שנחלק לשניים, כגון מזמורים מ"ב–מ"ג שבאמת אינם אלא מזמור אחד. אולם זהו מצב נדיר, וכאשר הוכח הדבר, יש להתייחס ליחידה הספרותית בשלמותה. כך הדבר גם במקרה ההפוך.

[2] על אופיין של הכותרות ועל שייכותן למזמורי התהילים ראה בנספח הראשון לעיוננו.

[3] 'חקר הסוגים' הוא ענף בחקר המקרא שנוסד בידי הרמן גונקל (גרמניה, 1862–1932). גונקל עסק רבות בסיווג מזמורי ספר תהילים בפירוש שכתב לספר זה ובמבוא שכתב לו באחרית ימיו.

[4] גונקל (ראה הערה קודמת) במבוא לתהילים שלו מכנה את הקריאה להלל את ה' "מבוא תהילתי", ואת ההנמקה הוא מכנה "גוף התהילה" ורואה בו את עיקרו של מזמור התהילה. כמחצית ממזמורי התהילה בספרנו מכילים בתוכם תבנית כזאת או מעין זאת.

[5] דוגמה למזמור תהילה שעסקנו בו בספרנו היא מזמור מ"ז, שמתקיימים בו הקווים האופייניים שהזכרנו, בתוספת קווים ייחודיים לאותו מזמור. דוגמה נוספת למזמור תהילה הסמוך למזמורנו ושייך לקבוצת ששת המזמורים שהזכרנו לעיל, הוא מזמור צ"ו. גם במזמור זה חוזרת מסגרת התהילה פעמיים:

המחצית הראשונה

המחצית השנייה

הקריאה להלל (א–ג):

שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ...

הקריאה להלל (ז–יב):

הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים, הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז...

הנמקתה (ד–ו):

כִּי גָדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד...

ההנמקה (יג):

לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ ...

 

 

[6] כותרת המזמור עלולה להטעות אותנו ולהביאנו לסווגו כמזמור הודיה. מזמורי הודיה בספר תהילים הם סוג בפני עצמו, ועמדנו על מאפייניו של סוג זה בעיוננו למזמור ל' בספרנו עמודים 83–85. אמנם גם במזמור הודיה אנו מוצאים לעתים פנייה לנוכחים להלל את ה' על הטובה שעשה לדובר במזמור, וכפי שכתב עמוס חכם ז"ל בביאורו לפסוק א במזמורנו: "דרך המודים לה', שהם מהללים אותו בציבור, ומבקשים שכל הציבור ישתתף עמהם בהודאתם ובשמחתם", אולם במקרה זה הפנייה תהא אישית ותהא מנומקת באירוע אישי של ישועה שהדובר במזמור חווה. המאפיינים הקבועים של מזמורי הודיה כוללים תיאור הסכנה שבה היה נתון המודה, תיאור תפילתו לה' ותיאור הצלתו המופלאה (בעיון למזמור ל' בהערה 4 עמדנו על קרבתו של מזמור ההודיה למזמור התחינה ועל הדרך להבחין ביניהם). לפיכך מזמור הודיה לעולם נושא חותם אישי, אף אם ההודאה היא של ציבור או של עם ישראל כולו. הפוך הדבר במזמור תהילה: הוא אינו קשור באישיות הפרטית ובמאורעותיה. העילה לתהילה לה' אינה אירוע מצומצם, אלא אירועים היסטוריים כבירים, ואף קוסמיים, או מידה כללית של הקב"ה ביחס לכל ברואיו, ולעתים אין לתהילה זו כל עילה מסוימת!

[7] לא תמיד ניתנת במזמור תשובה על כך, ובמקרה שאין זהותו ברורה אנו מסתתרים מאחורי דמותו של 'המשורר'. לעתים, גם כשאין הדבר נאמר בפירוש, ברור שהקורא הוא עם ישראל. כך הדבר במזמור מ"ז, ראה בספרנו עמודים 158–159.

[8] במזמור צ"ו המובא בהערה 5 התשובה ברורה: הקריאה מופנית אל "כָּל הָאָרֶץ" (פסוקים א וְ-ט) ואל "מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים" (פסוק ז), דהיינו אל כלל האנושות. אך יש והקריאה היא דווקא לעם ישראל, כמו במזמור הפותח את קבוצת ששת המזמורים – מזמור צ"ה: "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה', נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ". ובחזרת הקריאה בפסוק ו "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ". הדבר מוכח בוודאות מההנמקה הבאה לקריאה השנייה (פסוק ז): "כִּי הוּא אֱ-לֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ".

[9] קריאה להלל מוזיקלי: "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ, פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרו. זַמְּרוּ לַה' בְּכִנּוֹר, בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה. בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (צ"ח, ד–ו). קריאה להלל מילולי: "שִׁירוּ לַה' בָּרְכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ... סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ ..." (צ"ו, א–ג). קריאה להלל מעשי: "שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו. הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ..." (צ"ו, ח–ט).

[10] דוגמה להנמקה הקשורה במידותיו של ה' ניתן להביא ממזמורנו: " כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ..." (ה). הנמקה הקשורה במעשים שעשה ה' כוללת לעתים מעשים שעשה בעבר כגון: "וַה' שָׁמַיִם עָשָׂה" (צ"ו, ה); לעתים כוללת ההנמקה מעשים הנעשים כעת, או העתידים להיעשות בעתיד כגון "כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ" (צ"ו, יד).

[11] במזמור צ"ו, יא–יב וְ-צ"ח, ז–ח מתוארת היענות הטבע לקריאת ההלל, אף שזו כוונה לבני האדם. במזמור מ"ז נרמזת היענות העמים לקריאה שקרא אליהם עם ישראל – ראה בספרנו עמודים 158–160.

[12] ישנם מזמורי תהילה שבהם ניכר האופי האסכטולוגי: הקריאה להלל את ה' מנומקת בהופעתו באחרית הימים לגאול את עמו ולשפוט את העמים כולם. כך הדבר במזמור צ"ח, שבחלקו הראשון מנומקת הקריאה לשיר לה' בכך ש"הוֹדִיעַ ה' יְשׁוּעָתוֹ, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ. זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל, רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ" (ב–ג); ואילו בחלקו השני מנומקת הקריאה להריע לה' "כִּי בָא (- ה') לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ, יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים" (ט). במזמור מ"ז מתואר טקס המלכה של ה', שהעמים נקראים להשתתף בו באופן פעיל, ראה בספרנו עמודים 163–164 ובהערה 26 בעיון ההוא.

[13] במזמור צ"ו שהובא בהערה 5 כדוגמה למזמור תהילה, ניכרים הבדלים הן בין הקריאה במחצית הראשונה (א–ג) לזו שבמחצית השנייה (ז–י), ובעיקר בין ההנמקה במחצית הראשונה לזו שבשנייה (במחצית השנייה ישנו רכיב שאין לו מקבילה בראשונה – תיאור היענות הטבע בפסוקים יא–יב). במזמור מ"ז עמדנו בהרחבה על ההתקדמות וההתפתחות מבית א לבית ב (עמודים 166–172).

[14] ציוויים על הארץ עצמה בדרך האנשה אמנם מצויים בלשון השירה במקרא, אולם אז הפנייה אל הארץ היא בלשון יחיד לנקבה: "רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ" (ישעיהו מ"ט, יג).

[15] כנגד ההנחה של חיות ושל עמוס חכם יש לומר כי כותרת מזמורנו אינה מעידה בהכרח על מטרת חיבורו של המזמור (כפי שכתב חיות) אלא על השימוש שנעשה בו בפועל במקדש. על פי זאת יש לשער שהכותרת מאוחרת למזמור עצמו, ולא יצאה מידו של מחבר המזמור. ברם אין לנו צורך בהשערות כאלה או אחרות. מבחינה מתודולוגית ראוי לפרש את המזמור כפי העולה מתוכו עצמו, ואין לעקם את פירושו הפשוט מחמת כותרתו. וכפי שכתבנו בסעיף הקודם וכן בהערה 6, מזמורנו הוא מזמור תהילה מובהק, וכלל אינו מזמור הודיה.

[16] במזמור צ"ו, שאופיו האוניברסלי בולט ביותר, אנו מוצאים בקריאה הראשונה: "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ" (א), ואף בקריאה השנייה במזמור אנו מוצאים: "הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים..." (ז), "...חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ" (ט). אף במזמור צ"ח, הדומה בכמה דברים למזמור צ"ו, מופיעה הקריאה הראשונה להלל את ה': "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" (א), ויש לבארה כמו את הקריאה הפותחת את מזמור צ"ו באותן מילים עצמן, כמכוונת ל"כָּל הָאָרֶץ", שכן מפורש בהנמקת הקריאה: "לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ" (ב); "רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ" (ג). אופייה האוניברסלי של הקריאה להלל את ה' נשמר גם בהמשך המזמור, בקריאה השנייה "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ..." (ד) שהיא אותה קריאה עצמה שבה פותח מזמורנו!

[17] במזמורים רבים השייכים לסוג מזמורי התהילה שאנו דנים בו מתבררת זהות הדובר במזמור רק בשלב מתקדם שלו. ראה לדוגמה מה שכתבנו ביחס למזמור מ"ז בספרנו עמוד 158.

[18] דברים אלו חשובים להבנת מבנה המזמור ולפרשנותו, והם באים כנגד דבריו של עמוס חכם ז"ל בסיכום שכתב לפירושו למזמורנו:

במזמור שבעה ציוויים: הָרִיעוּ, עִבְדוּ, בֹּאוּ, דְּעוּ, בֹּאוּ, הוֹדוּ, בָּרְכוּ... נמצא שהציווי הרביעי 'דְּעוּ' הוא הציווי האמצעי... ונחשב לחלק האמצעי של המזמור.

לא כן הדבר: שלושת הציוויים הראשונים הם הקריאה הראשונה במזמורנו להלל את ה'; הציווי 'דְּעוּ' אינו חלק מרצף הציוויים הראשונים, אלא פתיחה להנמקה "דְּעוּ כִּי..."; שלושת הציוויים הבאים הם הקריאה השנייה להלל את ה', ולאחר סדרה שנייה זו באה גם ההנמקה השנייה בפסוק ה: "כִּי טוֹב ה'..." (הפעם ללא ציווי מקדים, ואין זה משנה מבחינת התפקיד של חלק זה במזמור).

[19] לדוגמה: רש"י, צ"פ חיות.

[20] לפי פירושם של רד"ק והמאירי, הדובר הפונה אל כל הגוים הוא עם ישראל, והנימוק לפנייתו הוא " כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ – עד שהוציאנו מתחת ידיכם, שלא הייתם מאמינים שיוכל להיות זה, לאורך גלותנו. ועתה הודו ואמרו כולכם... כי אמת הוא דברו והבטחתו שהבטיחנו להוציאנו מן הגלות" (לשון רד"ק, ומעין זה כתב המאירי).

[21]כבר כתבנו בסוף סעיף ב ובהערה 16 כי הפנייה בראש המזמור "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" היא פנייה לכל העמים, כמו הפנייה הדומה בראש מזמור צ"ו, וכמו הפנייה הבאה במזמור צ"ח עצמו בפסוק ד ואילך "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ".

[22] על משמעות ההנמקה לקריאה לכל העמים להריע לא-לוהים במזמור מ"ז, ראה בספרנו עמוד 158 והערה 5 ועמודים 167–168.

[23] הדבר מפורש במזמור מ"ז, ד "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ, וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ". אולם גם ישועתם של ישראל שעליה מדובר במזמור צ"ח היא ישועתם מן הגוים, וכך גם במזמור ס"ו. ובמה שנוגע למזמור קי"ז, ראה הערה 20.

[24] אף ראב"ע פירש בפסוק א "כי 'הָאָרֶץ' – שם מין כולל כל יושביה", כלומר אף הוא סבור שהפנייה בפסוקים א–ב היא לכל האנושות. אם כן נראה כי ראב"ע אינו רואה בפסוק ג הנמקה לקריאה בפסוקים הקודמים, אלא עניין חדש. ברם תפיסתנו שלנו מבוססת על שייכותו של מזמורנו לסוג מזמורי התהילה, הבנויים במסגרת של קריאה לקהל נוכחים להלל את ה', ואחריה הנמקה.

 

[25] א. אין זה מקרה יחידי שבו חלוקת המזמור לפסוקים אינה מכוונת עם חלוקתו לבתים: במזמור י"ט שייך סוף פסוק ה "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם" לחלק הבא במזמור, ראה בספרנו עמודים 47–48 והערה 11 שם; במזמור פ' שייך ראשו של פסוק טו "אֱ-לֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא" לבית שלפניו (פסוקים ט–יד), ומשמש לו 'פזמון חוזר', ראה בספרנו עמוד 180 ועמוד 195; במזמור צ"א מהווה חציו הראשון של פסוק ט "כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי" חלק בפני עצמו במזמור, ואילו בחציו השני של פסוק זה מתחלף הדובר ומתחיל חלק חדש במזמור, ראה בספרנו עמוד 224 ובהמשך אותו עיון הערה 27. ועוד נשוב וניפגש בתופעה זו בעיונינו הבאים.

ב. בנספח השני לעיון זה נדון במה שנראה כקושי על הצעתנו – השוואת פסוק ג במזמורנו לפסוק ז במזמור צ"ה (וכן לפסוק יג במזמור ע"ט).

[26] פירוש מעין זה כמעט מתחייב מן הכתיב "ולא אֲנַחְנוּ". ואכן כך פירש את המילים הללו על פי הכתיב רבי יוסף אבן יחייא (בן למגורשי פורטוגל, רנ"ב–רצ"ט, 1492–1538. פירושו על תהילים נדפס לאחרונה במקראות גדולות 'אורים גדולים'):

הוּא עָשָׂנוּ – אנו בני האדם

                וְלֹא אֲנַחְנוּ – בראנו את עצמנו, שהוא הפך המצרי (– פרעה) שאמר (יחזקאל כ"ט, ג) "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי".

פירוש הפסוק על פי הכתיב "ולא אֲנַחְנוּ", כניגוד לדברי פרעה המובאים בספר יחזקאל, מופיע בפירושים של ראב"ע ורד"ק בשם רב סעדיה גאון. פירוש זה אינו מופיע בפירוש רס"ג לתהילים, אלא בספרו הפילוסופי 'הנבחר באמונות ובדעות' (עמוד מא במהדורת ר"י קאפח).

אף על פי שאבן יחייא פירש את המילים הללו כנימוק אוניברסלי, אין בכך ללמד על ההקשר כולו על פי פירושו: לדעתו דברים אלו נאמרים לעם ישראל דווקא. ואין אנו עוקבים כאן אחר פירושו למזמור כולו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)