מחוסרי כפרה

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

כריתות דף ח – מחוסרי כפרה

המשנה הפותחת את הפרק השני במסכת (ח עמוד ב) מציגה בפנינו סוג מיוחד של חייבי קרבן: מחוסרי-הכפרה. תנא קמא מונה ארבעה קרבנות הנכנסים לקטגוריה זו:

"ואלו הן מחוסרי כפרה: הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע".

המשמעות ההלכתית של הגדרה זו היא שקרבנות אלו מעכבים את האדם מלאכול בקדשים עד שיביא את קרבנו. חיוב הקרבן במקרים אלו לא נובע מחטא שביצע האדם אלא ממצבו ההלכתי המיוחד, "מביאין חטאת ולא על חטא" כפי שכתב רש"י על המשנה (ד"ה ארבעה). מעמדו ההלכתי המיוחד של קרבן זה מעורר שאלה בעניין היחס שבין עיקר חיוב הבאתו ובין ההיתר שהוא יוצר לעניין אכילת קדשים. את היחס בין שני המרכיבים הללו, החיוב וההיתר, אפשר לנסח בשלוש דרכים:

א. עיקר הקרבן הוא ההיתר לאכילת קדשים, וחיוב ההבאה נובע מן הצורך (או הרצון) להיות מותרים באכילת קדשים (כך משמע בהמשך לשון רש"י הנ"ל, שמביאים חטאת "לאכול בקדשים").

ב. עיקר חיוב הקרבן הינו חיוב עצמאי, שאינו תלוי בהיתר אכילת קדשים. את מקומו של היתר אכילת קדשים לפי הבנה זו ניתן לראות בשתי דרכים:

1. יש בקרבן דין נוסף של היתר בקדשים שאינו קשור לעיקר החיוב.

2. חיוב הקרבן מונע מן האדם לאכול בקדשים עד שימלא את חובתו.

אפשר לראות השלכה לחקירתנו בדין קרבן גר. במשנה הנ"ל הובאה דעת רבי אליעזר בן יעקב שהוסיף ומנה בין מחוסרי הכפרה גם את הגר ואת הנזיר. בגמרא (ח עמוד ב) הוסבר שתנא קמא לא מנה את הגר משום שהגר אסור גם לבוא בקהל קודם שיביא את קרבנו, ובפשטות נראה שאין מחלוקת להלכה בין התנאים (אף שהראשונים נחלקו בשאלה זו).

בהמשך דיון הגמרא (ט עמוד א) בעניינו של הגר מבואר שלאחר שחרב בית המקדש אפשר לקבל גרים גם בלי קרבן, משום שאין אפשרות אחרת לקבלם ומקובלנו שגירות ממשיכה לנהוג גם כשבית המקדש חרב. לאור זאת אומרת הברייתא שבאופן עקרוני צריך כל גר שמתגייר להפריש מעות כדי שיביא בהן קרבן לכשיבנה בית המקדש, אך בעוד שחובת הבאת הקרבן לכשיבנה המקדש מוסכמת בגמרא, שאלת מעמדו של הגר כמחוסר כפרה לכשייבנה המקדש אינה ברורה. הסברה הפשוטה נותנת שמאחר שכבר התגייר והותר בקהל לא ייאסר לכשייבנה המקדש. כך עולה גם מדברי בעל הזכר יצחק (סימן כט) שכתב שבזמן שאין בית המקדש קיים עושה הטבילה גם את פעולת ההיתר של הקרבן ומתירה את הגר באופן מוחלט. אמנם מדברי התוספות (ט עמוד א ד"ה צריך) עולה שכשיבנה המקדש ישוב הגר וייאסר עד שיביא את קרבנו.

נראה שמתוך שתי הדעות הללו ניתן ללמוד על תפיסות שונות של קרבנות מחוסרי כפרה, או למצער על תפיסות שונות של קרבן הגירות. דעת התוספות היא שחובת הקרבן תלויה לחלוטין בצורך בהכשר, וממילא ברור להם שחובת ההקרבה נובעת מכך שהגר שב ונאסר וצריך קרבן להתירו בקהל. אמנם מדברי הזכר יצחק ניתן להבין שחובת ההקרבה קיימת כחיוב עצמאי גם אם ההכשר נוצר כבר על ידי הטבילה.

הרב אברהם סתיו