קרח | מחלוקתו של קרח וסיבותיה

הסברים רבים ניתנו בעניין מחלוקתו של קרח: מה בדיוק הייתה טעותו, איך העז לצאת כנגד משה - העניו מכל אדם, ולטעון שהוא מתנשא, וכדומה.

רש"י, למשל, כותב (ט"ז, ז'):

"וקרח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו: ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו - שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן..."

אולם כל ההסברים שניתנו הם חלקיים, מכיוון שחסר בהם הסבר לדבר אחד: משה הבהיר לקרח ולעדתו כי אם יתברר שמשה הוא הצודק, ושה' בחר בו ובאהרן, כל עדת קרח תמות. כיצד זה ייתכן, שקרח ועדתו לא חזרו בהם למשמע איום זה? ההסברים השונים יכולים להצדיק יצירת מחלוקת מלכתחילה, אך עדיין קשה להאמין שבעקבות סיבות אלו היו קרח ועדתו בטוחים בעצמם עד כדי התעלמות מן האיום במותם.

ההסבר לכך הוא פשוט: מחלוקת עלולה להביא את האדם לידי איבוד כל היגיון ושפיות, לכך שהוא יהיה בטוח בצדקתו עד כדי כך ששום נימוק ושום איום לא יזיזו אותו מעמדתו. ככל שהמחלוקת מתלהטת האדם נעשה משוכנע יותר בצדקתו שלו ובטעותם של החולקים עליו.

הגמרא (סנהדרין ו ע"ב) אומרת:

'ולפני התגלע הריב נטוש' (משלי י"ד, י"ד) - קודם שנתגלע הריב אתה יכול לנטשו, משנתגלע הריב אי אתה יכול לנטשו".

יעקב אבינו אומר:

"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש..." (בראשית מ"ט,ה-ו).

רש"י מקשר את המילים "בקהלם אל תחד כבודי" למחלוקתו של קרח, וניתן לראות, אם כן, שיעקב קושר את מחלוקתו של קרח להריגת אנשי שכם על ידי שמעון ולוי. מחלוקת עלולה להביא אדם לידי אובדן שפיות עד כדי כך שיהיה מסוגל לרצוח את מי שאינו חושב כמותו. הגמרא בחולין פט ע"א לומדת מהפסוק "תולה ארץ על בלימה" (איוב כ"ו, ז') ש"אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה".

המשנה באבות (פ"ה מי"ז) אומרת:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים - מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים - זו מחלוקת קורח ועדתו"

כאשר יש מחלוקת שאינה לשם שמים עלולים להגיע למחלוקת מתלהטת, שיוצרת יריבות עצומה ושנאה בין שתי הקבוצות עד כדי שכחת סיבת המחלוקת. וכעבור כמה שנים, כשחושבים על כך, מגלים שבעצם כל המחלוקת הייתה על דבר פעוט וחסר חשיבות, ולא מבינים מדוע חלקו ורבו כל השנים. מחלוקת הלל ושמאי היא דוגמא למחלוקת אמיתית, שבה כל צד שומע את חברו ואינו מאבד את שפיותו בגלל המחלוקת. זוהי מחלוקת לשם שמים, שמחזיקה מעמד זמן רב.

"כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'" (סנהדרין קי ע"א).

כנגד קרח אנו רואים את ההיפך אצל משה ואהרון וכך מתארת הגמרא את מצבם של משה ואהרון:

"אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן כתיב הכא ונחנו מה וכתיב התם תולה ארץ על בלימה אמר רבי אילעא, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר, תולה ארץ על בלימה (חולין פט.).

אין הארץ עומדת על צדיקים או נזירים מהעולם הזה, אלא על הבולם פיו בשעת מריבה! - דווקא בזה מתבטאת גדולתו של האדם, בהיותו מיושב בדעתו ומתון למרות שישנם אנשים המתייצבים כנגדו.

ומה היה תוכן מחלוקתו של קורח? לכאורה קורח נראה מאד ליברלי, דמוקרטי, והרמוני - "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'", ומגמתו - ביטול ההיררכיה. כביכול, דרישה זו עומדת בהתאם לתכונתו של עם ישראל על גווניו השונים ומורכבותו, שהרי יעקב אבינו מסמל את ספירת תפארת - איחוד הניגודים. אצל אומות העולם, ישנן אומות אשר חרתו על דגלן את רעיונות הדמוקרטיה והשוויון, הנותנים, אמנם, חופש לכל דעה ולכל רעיון, אך אינם מאחדים ביניהם לכדי קול אחד. מציאותם של קולות שונים שאינם יכולים להשתלב זה בזה אינה מפריעה לאומות אלו. מאידך, ישנן אומות ההולכות בדרך הדיקטטורה, מסתפקות בקול אחד ואינן סובלות כלל קולות נוספים.

האידאל המנחה את עם ישראל, כאמור, מנוגד לזה ואף לזה.  מחד, נשמעים בעם ישראל קולות רבים, אך מאידך ישנו רצון עז לשלום אמיתי, ועל כן כל "זיוף" או דעה שונה מפריע, צורם, וגורר התנגדות ומחלוקת. הפתרון לכך הינו הפיכת מגוון הקולות השונים לכדי שלם אחד. לכאורה, זו בדיוק הייתה טענתו של קרח.

אך למעשה, נבעה מחלוקתו של קרח ממקום שונה מהנראה במבט ראשון. אין היא נובעת מאותה דרישה לשילוב הרמוני. אדרבא, כל מחלוקתו באה לעקור דרישה זו.  שכן, אם יש צורך בהרמוניה, הרי שטבעי הדבר שיהיה כוח מתנשא מעל לכולם, שיהיה מסוגל בכוחו זה לאחד את כולם.   הכפירה בצורך בגוף שכזה, מבטלת גם את הצורך בשילוב, שאפשרי רק באדם כמשה רבינו, שמעל כולם הוא, שנשמתו משישים רבוא שבישראל, ושקול הוא כנגד כל ישראל.  הוא זה היכול לאחד, לשלב וליצור הרמוניה.  קרח כופר, איפוא, בצורך שבהתנשאות זו.

על כן מבקש יעקב אבינו 'בקהלם אל תחד כבודי' - שלא להיזכר ביחד עם קרח ועדתו. שהרי מחלוקתו של קרח אינה נובעת ממידת התפארת, מהדרישה להרמוניה, שהיא מידתו של יעקב, אלא באה כנגד השלמות, האחדות, וההרמוניה.