דילוג לתוכן העיקרי

מטרות הצום

קובץ טקסט

כאשר אנו מתבוננים בעיצומו של יום עולה לעתים השאלה: מהי משמעותו של צום זה? ניתן לדבר על שלושה מוקדים עיקריים:

1. התענית באה על רקע היסטורי, כחלק מארבעת הצומות (שעליהם נוספה תענית אסתר). תענית זו דורשת את חישוק וחידוד זיכרון העבר. למודעות היסטורית זו משמעות עמוקה ביותר: "זכור ימות עולם". עצם כושר הזיכרון הנו מאפיין לקיום אנושי. בהמה חיה בהווה. האדם, לעומתה, מתבונן הן בזיכרון העבר והן בחזון העתיד.

אך מעבר לפן האוניברסלי של חיזוק כושר הזיכרון והקיום האנושי, ישנם בזיכרון ההיסטוריה גם יסודות המחזקים את הקשר לכנסת ישראל. אנו רואים את ההיסטוריה בעיניים דרמטיות. ישנם מאורעות המשנים פרקי בראשית, ויש כמובן רמה של מעורבות א-לוהית במעגלי ובגלגולי ההיסטוריה. "זכור ימות עולם" היא גם צורת הסתכלות על מערכת נעה שיש לה משמעות הן לשעתה והן לנצח. ובייחוד בצום זה, אשר הוא חלק ממערכת המציינת את תהליכי הגלות והגאולה של עם ישראל.

2. בצום זה אין זיקה לניצחון אלא דווקא לחורבן: "דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה". יש זכר של חורבן, אך יש גם זכר של טרום-חורבן.

בזכר האחרון יש משום שחזור של יפי המקדש. בתענית אנו אכן זוכרים את החורבן ודורשים בו. אך כיצד אפשר לבכות את החורבן ללא דרישה ופקידה של המציאות טרם החורבן. גם בתענית קיים ממד של התחברות לערכים של עולם שבו בית המקדש עומד על תלו וירושלים בבניינה, של התקשרות אל ירושלים שהיא לב האומה, מקום המקדש ומחנה ישראל גם יחד. צום גדליה מסמל את הפן הלאומי, וממילא פן זה שזור גם בשאר הצומות, למן הצום המציין את תחילת המצור. אך בשאר הצומות מועלה גם הפן של זיקתנו לירושלים ולכנסת ישראל.

עלינו לזכור את העבר אך מתוך זיכרון זה עלינו לעורר כיסופים אל העתיד, אל מלכות ישראל במלוא תפארתה ושלוותה, ואל עולם של עבודת ה' ושל בניין המקדש.

3. כבכל תענית מזכיר הרמב"ם "ודבר זה מדרכי התשובה". ניתן היה לחשוב שעניין זה נוגע רק לתעניות על מאורעות קשים כדבר, חרב וחסרון גשמים, אך הרמב"ם מקשר בבירור ובפירוש את יסוד התשובה על כל חלקיו לתעניות הקבועות.

שלושה תחומים שונים על האדם להקיף ביום התענית. ותחומים אלה מתקשרים זה לזה. כאשר הרמב"ם מדבר על תשובת העוונות ייזכר האדם גם בבית ראשון ובגורמים לחורבנו, ייזכר בשואת החינם ובכוחנות של בית שני, וממילא תחודד תודעתו הערכית. ומתוך זיכרונו יפשפש האדם בתוכו ובסביבתו - באיזו מידה הושמטו תופעות הרסניות אלה כליל, ובאיזו מידה הן עדיין קיימות.

אך ישנה גם תשובה נוספת, תשובה על כך שירושלים אינה בראש תודעתנו. מודעות היסטורית עומדת בסתירה מוחלטת לעכשוויזם, המקפל בתוכו שתי רעות:

1. נטייה זו עלולה להיות אגואיסטית ואגוצנטרית.

2. היא חסרה רוחב ועומק.

"שאו סביב עיניכם" ו"שאו מרום עיניכם". עלינו להכיר בעצמתו של האדם לצד הכרה באפסיותו. בסיפור ההיסטוריה מתגדל האדם ויוצא מתוך קטנותו, מתוך ההסתכלות הצרה והאנוכית. מהותה של תענית היא שהאדם מתגבר על נטיותיו האגואיסטיות. דברים אלה ידועים מתוך דברי הנביא ישעיהו הנקראים ביום הכיפורים: "הלא זה צום אבחרהו… הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית… ומבשרך אל תתעלם".

ישעיהו מדבר על סור מרע - "פתח חרצובות רשע" - אך גם על עשה טוב, על יציאת האדם מתחומיו הצרים של עצמו ועל התבוננות בסביבתו: "כי תראה ערום וכיסיתו". עשייה זו בתוך המרחב החברתי שבו האדם נמצא מתחזקת עם הראייה הכוללת, המסוגלת להתגבר על השאיפה האישית.

גם בזיקתו לירושלים על האדם לתקן עצמו ביום התענית ולשוב מהכרסום בתודעה זו. הנביאים זועקים חמס על קרבנות, תעניות ותפילות נטולי כוונה עמוקה וכנה. אך חלילה לומר שעלינו לפסול את ערך דרכים אלה. "זבח רשעים תועבה" - אך זבח צדיקים זבח. למי שעניים מרודים מביא בית יש משמעות גם לאכיפת הראש כאגמון.

וכך גם לגבי התענית. בתענית יחיד ישנן שתי נימות: יציאה מהשגרה ופיתוח מודעות של ייחודיות מחד; קרבן, נתינה והתקרבות לקב"ה מאידך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)