דילוג לתוכן העיקרי

תמורה | דף יב | מים שאובים הפוסלים את המקוה

 

בעיצומו של הפרק הראשון במסכת, המבאר את רוב פרטי ההלכות בדין תמורה, שובצה משנה הסוקרת הלכות שונות שאינן ממין העניין, אלא שמטבע הלשון "אין... ואין... ואין..." חורז אותן יחד. בין אותן הלכות נאמר במשנה (דף יב עמוד א):

"ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון".


מקוה כשר הוא מקוה שזרמו אליו מי גשמים באופן ישיר וללא מגע יד אדם. אם זרמו המים למקום כלשהו, ובאופן מלאכותי נשאבו והועברו למקוה, הם מוגדרים "שאובים", ואינם כשרים למי למקוה. שיעור המקוה המינימלי מן התורה הוא ארבעים סאה. אם ישנו שיעור כזה של מי גשמים כשרים, ניתן להוסיף ולהזרים למקוה מים שאובים. אך אם שיעור זה טרם הושלם, אפילו שיעור קטן של מים שאובים (שלושה לוגים; וראה במשנה בעדויות פרק א משנה ג דעות נוספות בעניין זה) יפסלו את כולו, ויהיה צורך שישוב ויתמלא ממי גשמים כשרים.

במשנתנו נאמר, שהמים השאובים פוסלים את המקוה "לפי חשבון". למסקנת הגמרא, פירושו של מונח זה הוא, שהמים השאובים פוסלים את המקוה רק אם נפלו משנים או שלושה כלים. אך אם זרמו שלושה לוגים מארבעה כלים או יותר, המים אינם פוסלים את המקוה. ה"חשבון" הנדרש במשנה מברר מה היה מספר הכלים שמהם נשפכו המים אל המקוה.

באופן פשוט, פסול מים שאובים מתייחס, כשמו, למים כשלעצמם. כלומר, מי מקוה מוכרחים להיות מים טבעיים, ומים שנשאבו באופן מלאכותי על ידי אדם הם מים פסולים. עצם נוכחותם של המים הפוסלים בתוך המקוה - פוסלת אותו.

מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א הסביר, שמן הסוגיה שלפנינו אנו למדים כי ישנה הלכה נוספת בפסול מים שאובים, שאיננה נוגעת למים מצד עצמם, אלא ל"מעשה הנפילה". לאמור - בכדי לפסול את המקוה יש להזרים לתוכו באופן מכוון שלושה לוגים של מים. אם המים נשפכו מארבעה כלים או יותר הרי זו נפילה אקראית, ולא הזרמה מכוונת, ועל כן היא אינה פוסלת את המקוה.

לאור האמור לעיל יש לבאר, כי המקוה מאבד את הטבעיות שבו אם ממלא אותו אדם באופן מלאכותי. כאשר נשפכות כמה טיפות של מים ממספר כלים, אין הדבר מוגדר מילוי אנושי-מלאכותי, ועל כן הוא איננו פוסל את המקוה.

ביטוי לסברה זו מצוי במשנה המקבילה במסכת מקוואות (פרק ג משנה ד), המסייגת את ההיתר במצב שבו נשפכו המים אל המקוה ממספר כלים. המשנה שם קובעת, שאם מלכתחילה התכוון האדם למלא את המקוה, הרי שהוא פסול אף אם המים נשפכו ממאה כלים. הוי אומר - עיקר העניין הוא שהמים יישפכו אל המקוה מאליהם, ולא מן הכלים. אם נשפכת כמות קטנה של מים מכל אחד מן הכלים, אין זה מילוי אנושי, והמקוה כשר. עם זאת, אם האדם מתכנן למלא את המקוה בכוחות עצמו, המקוה פסול, אף אם שפך מכל כלי כמות קטנה בלבד.

הבחנתו של הרב ליכטנשטיין בין הפסול שבמים מצד עצמם, לבין הפסול בפעולת ההזרמה של המים אל המקוה, נוגעת להלכה השנייה שנזכרת בסוגייתינו: המשכה. בגמרא נאמר, שאף שמים שאובים פוסלים את המקוה, יש דרך להכשיר אותם, אם הם יוזרמו למקוה באופן עקיף, ולא באופן ישיר. כך, למשל, אם ישנה חבית מלאה במים, הרי שהם מצד עצמם שאובים, אך אם לא ישפכו את החבית אל המקוה עצמו, אלא ישפכוה בצידו, והמים יזרמו מאליהם אל המקוה - הוא יוכשר לכתחילה.

הראשונים נחלקו ביחס לאופן ביצועה המדויק של ההמשכה. היו מראשוני אשכנז שקבעו, שהמשכה מוכרחת להיות דווקא על גבי קרקע שעשויה לבלוע את המים, דהיינו על גבי חול או אדמה. המשכת המים על גבי קרקע בנויה, כגון ריצפת אבנים, אינה מועילה. על פי דעה זו, עיקר עניינה של המשכה הוא להכשיר את המים הפסולים. חיבור אל קרקע טבעית, בעלת יכולת לבלוע, מגדיר את המים כחלק ממנה, וממילא מכשיר אותם.

עם זאת, רבים מראשוני ספרד סבורים, שניתן להמשיך את המים אל המקוה על גבי כל קרקע, ויש הסבורים שאפילו על גבי כלי המחובר לקרקע (ראה בית יוסף יורה דעה רא, מו). נראה, שדעה זו אינה דורשת להפוך את המים לחלק מן הקרקע, אלא להימנע מהזרמה ישירה שלהם אל המקוה. לשון אחרת, דעה זו איננה מטהרת את הפסול שבמים, אלא מבטלת את "מעשה הנפילה", וקובעת שכאשר אין הזרמה ישירה של המים אל המקוה, הם אינם מוגדרים שאובים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)