דילוג לתוכן העיקרי

פינחס | מינוי יהושע ומנהיגותו של משה

א

בבואנו לעסוק בפרשת מינויו של יהושע בן נון למנהיגו החדש של עם ישראל, המופיעה בפרשתינו, אי אפשר שלא להזכיר את חטאו של משה, בגינו לא זכה להכנס לארץ כנען. קולמוסים רבים נשתברו בהסבר חטאו של משה, ובשאלה מדוע היא חמורה מספיק בכדי למנוע את כניסתו לארץ. לא נרחיב בשאלה זו, רק נאמר שלדעתנו, פרשת מי מריבה הוכיחה שאין בידו של משה להכניס את ישראל לארץ כמנהיגם, מפאת פער הדורות שבינו לבינם. בין משה לבין דור הבנים במדבר מתפתחת מערכת יחסים שאינה מאפשרת למשה להמשיך ולתפקד כמנהיגו של העם[1].

מערכת יחסים בעייתית זו מודגשת ומוקצנת בחטא מי מריבה, אך מתבטאת גם בפרשיות נחש הנחשת, עוון פעור, שלל מלחמת מדין ופרשת בני גד ובני ראובן. מאליו מובן שמשה אינו יכול להנהיג יותר את העם לאורך ימים, בגלל התהום שנפערה בינו לבין דור באי הארץ. לפיכך, משה איננו נכנס לארץ כמנהיג הדור, ועליו למות במדבר כשאר בני דורו שנגזרה עליהם הגזירה.

ב

לאמיתו של דבר, כבר חז"ל עמדו על כך שמניעת כניסתו של משה לארץ מכוונת כלפי תפקידו כמנהיג האומה, ולא כלפי מעמדו כאדם פרטי. יתר על כן: אליבא דהמדרש, אכן היה משה יכול להיכנס לארץ כאזרח מן השורה לו היה חפץ בכך:

"קרא את יהושע. אמר לפניו: רבונו של עולם, יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי. אמר הקב"ה: עשה לו כדרך שהוא עושה לך. מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נתיירא יהושע, ואמר משה: ר', בוא אצלי. יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע, ואמר: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה אליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת! ושלמה מפרשה: 'כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה', אהבה שאהב משה ליהושע, ומה שקינא משה ביהושע. כיון שקיבל עליו למות, התחיל הקב"ה מפייסו. אמר לו: בעולם הזה הנהגת את בני, אף לעתיד לבא על ידך אני מנהיג אותן. מנין? שנאמר 'ויזכור ימי עולם משה עמו'" (דברים רבה ט,ט).

משמעות המדרש היא שלא נגזר על משה שלא ייכנס לארץ כאדם פרטי, אלא רק נמנע ממנו הכניסה כמנהיג היוצא ובא לפניהם. הוא חייב למסור את את ההנהגה ואת השררה לידי בן הדור הבא. ברם, שלא כבימים שבהם שהה במדין כאדם פרטי[2] והשתדל לעלות מעלה מעלה לבדו, תוך התנתקות ממצב העם, הרי שאחרי ארבעים שנה שבהם כל ישותו היתה מכוונת לעם שצרכיו מרובים ודעתו קצרה, משה לא מסוגל עוד לחיות ללא מעורבות מלאה בהנהגת העם, והוא מבקש להיפטר מן העולם. נחמתו של הקב"ה למשה, המבטיחה לו את הנהגת ישראל לעתיד לבוא, ממחישה עד כמה זהותו של משה מעורה בתפקידו כמנהיגם ורועם של ישראל, ומה רב המרחק מאז אותם ימים בהם הנער הצעיר ברח למדין כדי להיפטר מצרכי עמו. לא נתפלא, אפוא, אם בסיומה של התורה מופיע עניין המנהיגות כאחד משלוש התכונות והמעלות המסכמות את מפעלו ואת הישגיו של משה, עבד ה', אדון הנביאים ומנהיגן של ישראל:

"לכל האתת והמופתים אשר שלחו ד' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, יא-יב).

 

[1] הערת עורך: דיון ערוך ושיטתי בנושא זה נמצא בספרו של הרב משה ליכטנשטיין: 'ציר וצאן: מנהיגות ומשבר מסבלות מצרים ועד ערבות מואב', אלון שבות תשס"ב; עמודים 161-190.

[2] הערת עורך: עליהם עמד הרב משה ליכטנשטיין בשיחתו לפרשת שמות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)