דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 169

מכבה| 2 | גדרי כיבוי - המשך

קובץ טקסט

מכבה – עשיית פחמים

בשיעור הקודם דנו בגדרי כיבוי לאור מלאכת מבעיר. מתוך נקודת מבט זו, הצענו שיש מחלוקת בראשונים האם מלאכת כיבוי היא מלאכת מקלקל או שמא היא פעולה ניטראלית, התלויה בנסיבות ובמניעים.

נראה, שיש מקום להציע הגדרה חדשה במלאכת כיבוי, המנתקת אותה לגמרי ממלאכת ההבערה.

לא ביטול הבעירה הוא העומד במרכז המלאכה, אלא עשיית פחמים. המלאכה היא עשיית פחם, בין אם מדובר בעשיית פחמים ממש על ידי שריפת עצים וייצור פחמים, ובין אם מדובר ביצירת נקודה מפוחמת בפתילה שתהיה נוחה להדלקה ("הבהוב הפתילה").

 

ב. דעות הראשונים בסוגיית גחלת

יסוד זה עולה מפירושיהם של חלק הראשונים לסוגיה בשבת המחלקת בין גחלת של עץ לגחלת של מתכת.

כך נאמר בגמרא:

"והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ, ואי סלקא דעתך סבר לה כרבי שמעון אפילו של עץ נמי. בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה" (שבת מב.)

ביסוד החילוק שבין עץ למתכת כתב רש"י:

'גחלת של מתכת - שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל, דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא, ומדרבנן אסורה, והיכא דאיכא נזקא לרבים - לא גזרו על השבות. אבל לא של עץ - דאיסורא דאורייתא היא, וחייב סקילה"

                                          (רש"י שם ד"ה גחלת)

בסוגיה זו לא ביאר רש"י למה לא שייך כיבוי בגחלת של מתכת. בסוגיה בהמשך המסכת, העוסקת במיתוק חרדל על ידי גחלת, כתב רש"י:

"בגחלת של עץ - אסור, דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם, גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה פחם" (רש"י קלד. ד"ה בגחלת)

כך גם עולה מדבריו בהמשך סוגיית גחלת של עץ ושל מתכת:

"אפילו של עץ נמי - דהא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, וכל כיבוי אינו צריך לגופו, חוץ מעושי פחמין או מהבהבי פתילה(רש"י מב. ד"ה אפילו)

אם כן, מדברי רש"י עולה בבירור, שעצם ייצור הפחמים הוא היסוד של מלאכת כיבוי. אפילו רבי יהודה, המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, סבור שאין כיבוי אלא במקום שיש עשיית פחמים. ממילא, גם לרבי יהודה ניתן לכבות גחלת של מתכת מפני היזק רבים - כי אין בכיבוי גחלת של מתכת ייצור פחמים.

מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בגחלת של עץ היא בשאלת הכוונה בשעת העשייה: האם צריך שיתכוון לעשות פחם או שאינו צריך להתכוון לכך. לדעת רבי יהודה, אם האדם מכבה גחלת של עץ מפני היזק הרבים יש בזה איסור תורה, שהרי נעשו פחמים אף שלא נתכוון להם. רבי שמעון, לעומתו, פוטר, הואיל והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אף היראים סבור שיש חילוק עקרוני בין עץ למתכת, אבל הוא בונה זאת על רקע הלימוד מהמשכן,

"דחילוק גחלת של מתכת לגחלת של עץ כאשר פירשתי בכבוי גחלת של עץ מדאורייתא וכבוי גחלת של מתכת מדרבנן דמלאכת כבוי ממלאכת המשכן גמר לה והיא לא היתה אלא בגחלת של עץ בצורפם זהב וכסף ונחשת כדין כל צורפים שמשתמשים בגחלי עץ לכבותה ושל מתכת לא מצינו במשכן שאין דין צורפים להשתמש בגחלי מתכת[1]"           (יראים רע"ד)

האבני נזר שילב בין דברי רש"י והיראים. מצד אחד, החילוק בין גחלת של עץ לגחלת של מתכת הוא מפני שבמשכן היה כיבוי רק בגחלת של עץ, כדברי היראים. אולם, כאשר נותן הסבר לחילוק זה, מסביר האבני נזר שבגחלת של עץ נוצרים פחמים, בניגוד לגחלת של מתכת:

"שהרי כל מלאכות לא מחייבינן להו אלא דומיא דמשכן והמכבה גחלת של מתכת פטור אפילו למאן דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. משום שאינו נעשה פחמין. וכיבוי שבמשכן הי' לעשות פחמין"  (אבני נזר ק"פ)

יש להדגיש שבראשונים אין שום הכרח לקישור זה של האבני נזר: רש"י דיבר על עשיית פחמים כמגדיר בכיבוי בלי קשר למשכן, והיראים חילק בין עץ למתכת ולא הזכיר כלל את עשיית הפחמים[2].

 

הרמב"ם פסק להלכה כרבי יהודה, שיש לחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה. הרמב"ם התבסס על הסוגיה בדף מב., בה שמואל סובר כרבי יהודה. כך כתב הרמב"ם בתשובה:

"מה שפסקנו הלכה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה ואמרנו חייב עליה, וטען רבי שמואל זה, שזו טעות מצדנו ושהלכה כר' שמעון האומר פטור עליה. ושם ראייתו על זה שדרבי יוסי דפוטר בכולם כרבי שמעון סבירא ליה. וזה תמוה, מי יתן ואדע מי הגיד לו שהלכה כרבי יוסי[3], לא כתנא קמא דסתם מתני' האומר כחס על הנר כחס על השמן וכו' חייב. ואפילו אלמלי היו בידינו הכללים בלבד ולא נתפרש הדבר, היתה הלכה כסתם משנה לא כרבי יוסי, כל שכן שנתפרש הדבר בהדיא ונאמר בדבר שאין מתכוין סבר לה כר' שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה. והראיה שהיא הלכה פסוקה שרבינא, דהוה בתרא, סמך על זה והסיק ממנו הלכה פסוקה ואמר הלכך קוץ ברשות הרבים מעבירו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית אפילו טובא.

נתבאר מזה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, לפיכך אינה מותרת לכתחילה מפני הזק רבים, אבל דבר שהוא פטור עליו, ואפילו עשה במתכוין כגון כבוי גחלת מתכת והעברה בכרמלית, הרי זה מותר לכתחלה מפני הזק רבים.

אבל לרבי שמעון, שהוא סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור יהיה איך שיהיה, מפני הזק רבים הרי זה מותר לכתחלה, לפיכך הוא מתיר כבוי גחלת של עץ והעברת הקוץ ברשות הרבים כדרכו, כדי שלא יוזקו בהן רבים, וזה ברור"   (שו"ת הרמב"ם תס"ד)

בעקבות דברים אלו, פסק הרמב"ם כתנא קמא של המשנה (כט:), לפיו יש לחייב מכבה גם בחס על הנר והשמן:

"כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה, כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב"  (רמב"ם שבת א', ז')

בכל אופן, בשיטת הרמב"ם יש לעיין מהו ההבדל בין גחלת של עץ לגחלת של מתכת.

ניתן היה לומר שהרמב"ם מסכים עם שיטת רש"י, שאין כיבוי אלא בעשיית פחם, ולפיכך אין כיבוי בגחלת של מתכת.

אולם, אין כל אזכור בדברי הרמב"ם לכך שכיבוי הוא רק בעשיית פחמים, אלא אדרבא, ניתן להוכיח שלדברי הרמב"ם יש כיבוי גם בלא פחמים:

"המכבה כל שהוא חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה, ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים" (שם י"ב, ב')

ברור מדבריו, שעיקר החילוק אינו נוגע לשאלת עשיית הפחם, שהרי חילק בין אם נתכוון לצרף או לא, אף על פי שבמתכת אין עשיית פחם כלל.

על כן נראה, שעיקר שיטת הרמב"ם היא שאין כיבוי בגחלת של מתכת משום שאין שום שינוי שנעשה בעקבות הפעולה. כאשר "מכבים" מתכת הדבר היחיד שקורה הוא שהמתכת מתקררת, בניגוד לכיבוי גחלת של עץ, שהכיבוי עוצר את כילוי החומר. ממילא, כיוון שדבר לא נעשה בכיבוי מתכת, אין בזה מלאכה מדאורייתא.

אמנם, אם נתכוון לצרף על ידי הכיבוי, יש לחייב בזה משום מכבה. זאת, משום כיבוי זה יוצר שינוי במתכת הכבויה, שיש בו חיסום המתכת וחישולה.

בניגוד לדברי הרמב"ם, רוב הראשונים סברו שאין כלל כיבוי בגחלת של מתכת, אפילו כשהתכוון לצרף[4]. לשיטתם, אין מקום לדבר על כיבוי בגחלת של מתכת - מפני שלא היה כיבוי מתכות במשכן (שיטת היראים) או משום שאין כיבוי אלא בעשיית פחם (שיטת רש"י).

 

מדברי הגאונים עולה שהם סברו שיש איסור כיבוי מדאורייתא גם בגחלת של מתכת. דבר זה עולה מהסברם לחילוק בין גחלת של עץ לגחלת של מתכת, שלפי דבריהם, ההבדל הוא לא שגחלת של מתכת כיבויה אסור מדרבנן, ושל עץ אסורה מדאורייתא אלא שניהם אסורים מדאורייתא.

כך כתבו:

"רבינו האיי גאון ז"ל כתב... דשמואל לא סבירא ליה כוותיה במקום דאיכא היזק, ומשום הכי התיר לצוד את הנחש ולכבות גחלת של מתכת, אבל גחלת של עץ אסור לכבותה. ומה הפרש ביניהן? שגחלת של עץ אדמדמת היא וכיון שנראית פורשין ממנה עוברי דרך ואין באין לידי היזק, אבל גחלת של מתכת אף על פי שכבתה כיון שהיא חמה שורפת היא ומכוה ואינה נראית ומזקת, אלו דברי רבינו האיי גאון ז"ל וכן כתב הרב בעל ההלכות ור"ח ז"ל" (רשב"א שבת מב. ד"ה אבל)

כאמור, הראשונים פירשו את דברי הגאונים, שהאיסור בכיבוי גחלת של מתכת הוא איסור צירוף ולא איסור כיבוי[5].

לעומת זאת, במלאכת מבעיר ביארנו את שיטת הר"ח ביומא כסבור שיש איסור כיבוי מן התורה גם בגחלת של מתכת. אלא, שלשיטת הר"ח צריך שיחממו הרבה את המתכת, כדי שיהיה שייך בה הבערה וכיבוי. כך כתב הר"ח:

"וזהו שאמר רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף כלומר לא היו מרתיחין אותן ריתוח הרבה"   (ר"ח יומא שם)

בכל זאת יש להסתפק בדעת הר"ח, האם הוא סבור כרמב"ם, שצריך שיגיע לצירוף כדי שנחשב את כיבוי המתכת כיוצר שינוי במתכת, או שכשלא "הורתח" הרבה אין לו דין אש כלל (לא בהבערה ולא בכיבוי).

לאור העובדה שפירש את הסוגיה בשבת מב. כגאונים ולא כרמב"ם, נראה שהוא סבור שגם בלא נתכוון לצרף יש איסור דאורייתא בכיבוי גחלת של מתכת, ולא התירוה אלא משום היזקא דרבים.

 

ג. יסודות כיבוי

נבאר, לאור השיטות השונות, את יסודות כיבוי.

 

רבינו חננאל[6] רואה את מלאכת כיבוי כביטול הבעירה. לשיטתו, הדבר שייך הן בעץ והן בגחלת של מתכת, וכן במבעיר מתכות.

 

היראים גם הוא סבור שמלאכת כיבוי היא ביטול הבעירה. אלא שלדבריו, ביטול הבעירה אינו שייך במתכות, משום שבמשכן היה כיבוי והבערה רק בעצים ולא במתכות. כפי שראינו, האבני נזר סבור שהיראים מחלק בזה בין כבוי להבערה, אך כפי שכבר ראינו במלאכת מבעיר, מוכח מהיראים שאין חילוק.

 

הרמב"ם סבור שלא די בביטול הבעירה כדי לחייב משום כיבוי, משום שצריך שבכיבוי תהיה יצירה כלשהי, ולא רק העדר מציאות האש. בכיבוי גחלת של עץ, ולמעשה בכל העדר של האש, הפסקת בעירה, יש קיום של החומר שהוא תוצאת הכיבוי. הכיבוי מאפשר לעץ להתקיים ולא להתכלות. בגחלת של מתכת, לעומת זאת, יש רק העדר בעירה, שהרי המתכת אינה מתכלה כלל בבעירתה[7].

לפיכך, דרש הרמב"ם שיתכוון לצרף. בזה, הופך הכיבוי ליוצר מציאות של חישול המתכת, ואין הוא רק העדר הבעירה.

לאחר זמן ראיתי שהדברים התבארו היטב בשו"ת קרן לדוד, שכתב:

"ונראה ביאור הדברים דכיבוי לא מקרי אלא כשהכיבוי מעכב הבערה וכליון הדבר, שאם לא יכבנה יכלה הדבר ויעשה פחם או עפר והכיבוי מונעו, מה שאין כן בשל  מתכת דגם אם לא יכבנו איננו שורף ולא עשה הכיבוי פעולתו על כן לא הוי בכלל כיבוי, ומשום הכי אם מכבה המתכת כדי לצרפו ולחסמו סבירא ליה להרמב״ם דשפיר חשיב כיבוי כיון שהכיבוי גורם חיזוק וקישוי המתכת שנתקשה ונתחסם על ידו והווה ליה כמו עשיית פחמין בגחלת של עץ והיינו דכתב הרמב״ם ואם נתכוון לצרף חייב שכן לוטש׳ ברזל עושין וכו׳ וזהו מצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה"  (קרן לדוד, או"ח פ')

נראה שיש להציע דרך נוספת לבאר. גם אם נטען שהעדר אש נחשב ככיבוי לכשעצמו, דבר זה הוא דווקא במקום שבו יש בהעדר האש חידוש בדבר המתבער. עץ מתכלה בבעירתו, שהרי האש היא חלק ממנו, וכשמכבה אותה חל שינוי בעץ. במתכת, לעומת זאת, אף בשעה שהיא בוערת אין האש חלק ממנה.

המתכת אינה מתכלה, והבעירה היא רק חום של המתכת. על ידי כיבוייה הולכת המתכת ומתקררת, ואין זה שינוי מהותי בדבר המתבער. אולם, כשמכבה גחלת של עץ במים ומצרף אותה, יצר שינוי במתכת זו  על ידי הכיבוי, וחייב משום מכבה.

 

ד. שיטת רש"י – יצירת פחמים וביטול הבערה

רש"י סבור שיש מבעיר במתכת אך אין כיבוי במתכת, משום שאין כיבוי אלא ביצירת פחמים, דבר שלא שייך בגחלת של מתכת.

לשיטת רש"י, הסבור שעיקר כיבוי הוא לא בביטול אש או הפסקת הבעירה אלא ביצירת פחמים, יש לשאול מה הדין כשמייצר פחם שלא על ידי כיבוי[8].

נראה לי, שהדבר פשוט שאף לשיטה זו מעשה המלאכה של כיבוי הוא כיבוי האש והפסקת בעירת החומר. אלא, שלשיטה זו מהות הפעולה הוא ייצור הפחם, ולכן כיבוי גחלת של מתכת אינו נחשב כיבוי כלל מדאורייתא. לאור דברים אלו, אני נוטה לומר שאין לחייב על ייצור פחמים משום מכבה אם לא נעשה בדרך כיבוי.

לכאורה, יש להקשות על רש"י מהסוגיה בביצה (כב.), לפיה המסתפק מהשמן שבנר חייב משום מכבה אף על פי שאין שם יצירת פחמים. לשיטת הרמב"ם אין קושי, כי לשיטתו הפסקת הבעירה היא עצם הכיבוי, וכל הסתפקות מן השמן יש בה כיבוי, שהרי החומר הזה אינו מתבער ומתכלה. לרש"י, לעומת זאת, עצם יצירת הפחמים היא מעשה הכיבוי, ועל כן צריך עיון מה הכיבוי ששייך בהסתפקות מן השמן שבנר.

 

על כן, נראה שגם לשיטת רש"י והסוברים כמותו, יש להציע יסוד כפול במלאכת כיבוי: הפסקת הבעירה בדבר המתכלה (ביטול האש) ויצירת פחמים. הפסקת הבעירה בלבד היא מקלקל, כי היא ההיפך מהבערה, ועל כן צריך על מנת להבעיר. הכיבוי של יצירת הפחמים אינו מתמקד בביטול האש אלא ביצירת הפחם.

מסתבר, ששני הערוצים האלה של כיבוי, היו כבר במשכן:

א.       יצירת פחמים. במשכן היה כיבוי שנועד ליצור פחמים לתעשיית הצורפות. דבר זה מוזכר רבות בראשונים, כגון בדברי היראים דלעיל ועוד[9].

ב.        ביטול האש. המשכן היה כיבוי האש כדי שלא יקדיחו הסממנים. אמנם התוספות (צד. ד"ה רבי שמעון) כתב שהיו זהירים ולא הגיעו למצב זה, אך ראשונים אחרים כתבו שהיה כיבוי כזה במשכן שיסודו בביטול האש, להיפך מן ההבערה.

 

בחידושים המיוחסים לר"ן מצינו מעין דברים אלו. נראה מדבריו על משנת המלאכות, שאכן יש שני גדרים במלאכת מכבה:

"המכבה והמבעיר. פירוש במכבה על מנת להבעיר דומיא דסותר או מכבה על מנת לעשות פחמין שכן במשכן מכבין האש שלא יקדיחו הסמנין"

                         (שבת עג., המיוחס לר"ן ד"ה המכבה)

אם כן, המיוחס לר"ן הביא שני פירושים: או מכבה על מנת להבעיר כמו בסותר, או מכבה על מנת לעשות פחמים. לדעתי, העובדה שהביא הר"ן, שהיו מכבים שלא יקדיחו הסמנין, נועדה להדגים את האשרות הראשונה, של מכבה שהוא ביטול האש.

לאור דברים אלו, מובן מדוע כתב רש"י שאין כיבוי בגחלת של מתכת לפי שאין בה עשיית פחם, וגם אין בה ההיפך מן ההבערה בביטול האש (משום שזהו דווקא בחומר המתכלה, כדלעיל).

 

בכל אופן, ברור שביטול האש בדבר המתכלה אינה מלאכה הצריכה לגופה לשיטת רש"י. רק יצירת פחמים היא מלאכה הצריכה לגופה, אם עושה כן על דעת ליצור פחם.

דבר זה ניתן לדייק מלשון רש"י בסוגיית גחלת. סוגיה זו עוסקת בשיטת שמואל, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב וממילא אין כיבוי בגחלת של מתכת, ובכל זאת נאמר:

"אפילו של עץ נמי - דהא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, וכל כיבוי אינו צריך לגופו, חוץ מעושי פחמין או מהבהבי פתילה(שבת מב. רש"י ד"ה אפילו)

לפי זה, המסתפק מן השמן שבנר יש בו כיבוי רק מצד ביטול האש, ועל כן צריך שיהיה דווקא על מנת להבעיר. אם לא מתכוון להבעיר זהו רק איסור דרבנן, אפילו למי שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. ממילא, אם אנו פוטרים במלאכה שאינה צריכה לגופה, אין לחייב כלל בכיבוי זה אלא רק בעשיית פחמים.

 


[1] ובמקום אחר באותו סימן כותב היראים:

"ואין כבוי אסור מדאורייתא אלא בגחלת של עץ כדאמרינן בפרק כירה (מב.) אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא גחלת של עץ וכאשר פירשתי למעלה שיש חילוק בין מתכת לעץ דכבוי מתכת אינו אלא מדרבנן במקום היזק רבים לא העמידו דבריהם וטעמא דממשכן גמרינן ולשם היה כבוי בשל עץ שבהן היו משתמשין נפחי המשכן צורפי כסף וזהב"  (יראים שם)

[2] וראה עוד מה שכתב האבני נזר בסימן רכט.

[3] הרוגצ'ובר, בספרו צפנת פענח, ניסה לנמק את פסיקת הרמב"ם כתנא קמא ולא כרבי יוסי בכיבוי. לדבריו, כיוון שרבי יוסי סובר שהבערה ללאו יצאה, ממילא ההבערה אינה מלאכה. אם כיבוי הוא מלאכה, דבר זה הוא משום שהמוקד לדעתו הוא בעשיית הפחם. לכן מחייב הרמב"ם בכיבוי רק בחס על הפתילה שהוא עושה פחם, כתנא קמא.

ממילא, אנו שפוסקים שהבערה לחלק יצאה והיא מלאכה (דלא כרבי יוסי), ממילא גם כיבוי הוא מלאכה מצד ההבערה והפסקת ההבערה. על כן, יש מקום לחייב גם בחס על הנר והשמן.

כך כתב:

"יש לבאר כך, כיון דר''י סבירא ליה בכריתות דף כ''א וכ''מ דהבערה ללאו יצאת, הרי דסבירא ליה דמלאכה שעושה באש לא הויא אב מלאכה, ובמכבה החיוב רק משום הפתילה (שעושה פחם). מה שאין כן לדידן יש לבאר דהחיוב הוא משום האש עצמה" (צפנת פענח ברמב"ם שם)

וכן כתב בשו"ת:

"יש נפקא מינה אם גבי מכבה, החיוב משום עצם האש או משום דבר הנשאר. ולמאן דאמר הבערה ללאו יצאת ע''כ דמכבה חייב משום דבר הנשאר, ולמ''ד לחלק יצאת החיוב משום עצם האש ואין צריך שיעור" (שו"ת צפנת פענח [וורשא], סימן ר"א)

מכיון שהרמב''ם פוסק שגם הבערה היא מלאכה, אם כן גם הכיבוי הוא מלאכה מצד עצמו של הפסקת הבעירה, ולאו דווקא מצד ייצור הפחמים.ולכן, לדעתו, יש לחייב גם בחס על השמן.

[4] עיין רש"י שבת מב: ד"ה והלא מצרף, ובדברי חכמי ספרד בסוגיה מב., שמוכח מדבריהם שראו איסור צירוף כמכה בפטיש ותיקון מנא, ולא כבעיה של כיבוי.

[5] עיין היטב ברמב"ן (שם מב.), ובדברי הר"ן שכתב:

"ועל כרחין בשל מתכת היינו משום צירוף דאילו משום כבוי דאורייתא ודאי לית בה"   (ר"ן יט: באלפס)

[6] זאת בהנחה ואין הוא סבור כרמב"ם. אולם, אם הוא מסכים עם הרמב"ם שאין לחייב כיבוי מתכת אלא בנתכוון לצרף, יש להשוותו עם הרמב"ם, כדלהלן.

[7] עיין בפרי מגדים (אשל אברהם סי' שלד ס"ק לה), ובשו"ת קרן לדוד שיובא להלן. הקרן דוד זיהה יסוד זה של כילוי עם טעמו של רש"י של עשיית פחם, אך לעניות דעתי מדובר בשתי שיטות שונות לחלוטין, כפי שמתבאר בפנים.

[8] יש מקום לשאול שאלה זו אף בשיטת הרמב"ם: כשאר מחזקים מתכת שלא באמצעות כיבוי, האם זה תולדת כיבוי או לא. אולם, לעניות דעתי פשוט שאין זה כיבוי, משום שכיבוי הוא רק העדר האש, אלא שבעינן שתהיה לו תוצאה מהותית, כפי שביארנו למעלה.

[9] ראה לדוגמה את דברי התוספות:

"שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין"    (צד. ד"ה רבי שמעון)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)