דילוג לתוכן העיקרי

מכות | דף ז | 'זכותה של ארץ ישראל': בין סנהדרין שבארץ ישראל לסנהדרין שבחוצה לארץ

במשנה האחרונה של הפרק (ז ע"א) מובאת מחלוקת הנראית במבט ראשון תמוהה:
"רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין – לא נהרג אדם מעולם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".
כיצד ישיבו רבי טרפון ורבי עקיבא לשאלתו הצודקת של רשב"ג?
יתכן שהדבר קשור להלכה הקודמת במשנה:
"מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו בית דין – אין סותרין את דינו".
ומבואר בגמרא דהיינו כשבא לפני בית דין אחר בחו"ל, אך אם נידון בחו"ל ובא לפני בית דין שבארץ ישראל – דנים אותו מחדש, "מפני זכותה של ארץ ישראל" (רש"י: "אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות").
דברי הגמרא צריכים ביאור. סוף סוף, במשנה נאמר בפירוש שהרוצח בא בפני אותו בית דין, וכיצד ניתן לפרש שהכוונה לכל בית דין שבחו"ל? התשובה היא שיש שוני מהותי בין בתי הדין שבארץ ישראל לבתי הדין שבחו"ל, שוני המתבטא בדין אחר הנזכר בסוגייתנו:
"סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ...
אם כן, מה תלמוד לומר 'בשעריך'? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר".
בחו"ל נועדו בתי הדין להשכין שלום. לפיכך אין צורך להושיבם בכל עיר ועיר, אלא די להושיב בתי דין בכל פלך ופלך, כפי השיעור שיספק את צרכי הבאים לדין. בארץ ישראל, לעומת זאת, בתי הדין אינם רק גורם מרגיע ומפשר, אלא גוף שתפקידו הובלת מהלכים רוחניים בעם ישראל. על כן חשוב שיהיה בכל עיר ועיר בית דין, שישפיע על סביבתו השפעה פעילה. (ראה הדף היומיומי למסכת סנהדרין דף ב)
שוני זה הוא שמזכה את המורשע ברצח שברח לארץ ישראל במשפט חוזר. אמנם בחו"ל נידון למיתה, אך בארץ ישראל יתכן ש'הזכות' תגרום. ומהי אותה זכות? זכותה של ארץ ישראל היא תפקידם הייחודי של בתי הדין שבה: קיום משפט הצדק הא-לוהי, כמבואר בדרשתו המפורסמת של הר"ן על משפט המלך (דרשות הר"ן, הדרשה הי"א).
באותה דרשה עומד הר"ן על הפער שבין כללי הענישה של התורה לבין הצורך לשמור על סדר ציבורי. הצדק הא-לוהי המוחלט אוסר להמית אדם אלא אם כן "ידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו". דא עקא, שמגבלות אלו עשויות לגרום ש"יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש". לדעת הר"ן, הפתרון הוא קיום שתי רשויות שופטות: בתי הדין, הדנים על פי משפטי הצדק המוחלט של התורה, והמלך, ש"יכול לדון שלא בהתראה, כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני".
מסתבר שדברים אלו נכונים לארץ ישראל דווקא, משתי סיבות. הסיבה האחת היא סיבה מעשית: רק בארץ ישראל נהנה העם משלטון עצמי המאפשר שמירה על סדר ציבורי נאות, באופן שבתי הדין יוכלו לדון אך ורק על פי עקרון הצדק. הסיבה השנייה היא מהותית: השפיטה על פי הצדק הא-לוהי המוחלט היא מיסודות החברה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, שאותה ניתן לבנות רק בארץ ישראל.
מעתה יובנו דברי רבי עקיבא ורבי טרפון. לדעתם, אין אדם מסוגל להגיע לוודאות הדרושה להריגת אדם על פי הצדק המוחלט הא-לוהי, ועל כן הם סבורים שעל פי עיקרון זה אי אפשר להרוג אדם לעולם. אמנם מאחר שבארץ ישראל יש רשות אחרת שתמלא את משימת השכנת הסדר הציבורי – הלוא הוא המלך – אין רבי טרפון ורבי עקיבא חוששים פן ירבו שופכי דמים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)