דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 194

מלאכה שאינה צריכה לגופה| 5 | שיטת רש"י

קובץ טקסט

א. מבוא

עמדת רש"י בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה הינה שיטה ייחודית. במקומות רבים הוא מדגיש בפירושו שהפגם הוא  - 'ברצונו לא באה לו'. נקודה זו עוררה עניין גדול אצל הראשונים שהתלבטו בכוונת רש"י, עד היכן יש 'למתוח' את שאלת הרצון.

ב. עמדת התוס' ביחס לשיטת רש"י

התוס' עצמם העלו קושיות נגד שיטת רש"י בשני רבדים, וזו לשונם בד"ה רבי שמעון: 

"ורש"י דפירש דברצונו לא היתה באה לו ולא היה צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא  יזוקו בו רבים דברצונו שלא היה בעולם וכן בפרק במה מדליקין (לעיל דף לא:) פירש כחס על הפתילה המהובהבת כבר דאינה צריכה לגופה משום דאין צריך לכיבוי זה ואם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה דהואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה, קשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם, ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא אם כן מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור דברצונו היה שלא היה מורסא מעולם, וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו לא היה נופל בה וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא היה קרוע".

בתחילת דבריהם הניחו התוס' ששאלת הרצון בשיטת רש"י מצטמצמת לרצונו של האדם בעשיית הפעולה במציאות הנתונה, דהיינו גבי צד נחש שלא יישכנו, שגם בהינתן העובדה שיש נחש לפנינו, עדיין אינו מעוניין במעשה הצידה אלא בסילוקו מעליו. הוא הדין בכיבוי גחלת ברשות הרבים שאינו רוצה את הכיבוי אלא לסלק את הגחלת[1]. מפני זה הקשו עליו התוס' מסותר על מנת לבנות כמו בתחילה, שכיוון שהבניין כבר קיים ורוצה לסותרו כדי לבנות אחר תחתיו, הרי רוצה עכשיו את הסתירה ואת הבניין שיבנה במקום הסתירה. וכן בקורע את בגדו כדי להטיל אימה על בני ביתו, הרי במציאות הנתונה שבני ביתו אינם מתייראים מפניו, רוצה הוא בקריעת הבגד לצורך הטלת האימה.

מפני קושיות אלו, חשבו התוס' שאפשר שרש"י סבור ששאלת הרצון נמתחת גם לעצם המציאות הקיימת. עושה המלאכה היה רוצה שלא יצטרך להטיל אימה על בני ביתו כלל, ושלא יצטרך לסתור את הבניין הקיים, כי אם לא היה בניין כלל או שבני ביתו היו יראים מפניו, היה עדיף.

אלא, שבזה תוס' התקשו מאוד מקורע יריעה שנפל בה דרנא שחייבים עליה כשקורעה על מנת לתקנה, ולכאורה היה לנו לומר שברצונו היה מעדיף שלא תיפול דרנ ולא יצטרכו לתקנה. וכן במפיס מורסא לעשות לה פה שחייב, היה לנו לומר שברצונו היה שלא תהיה מורסא כלל.

 קו המחשבה שבעלי התוס' העלו בהבנת שיטת רש"י, ששאלת הרצון משפיעה על כך שנאמר שהוא היה מעדיף שלא תהיה מורסא ושלא תיפול דרנא, יכול להביא גם לעמדה קיצונית הסוברת שכל המלאכות אינן צריכות לגופן כי אפשר שהיה מעדיף שלא  יצטרך לתלוש מן המחובר ולא יצטרך לבשל ולאפות וכיו"ב.

כיוון מחשבה אחר עולה במשתמע מדברי הרשב"א בסוגיה הנ"ל כאשר הוא שולל רעיון זה. לדעתו, אנו מסתכלים תמיד אך ורק על המציאות הנתונה לפנינו, ואין אנו מתחשבים ברצונות של מציאות תיאורטית.

 

וזו לשונו שם בד"ה פוטר:

"אם תאמר, אם כן תופר יריעה שנפל בה דרנא לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, יש לומר דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש ומלאכה הצריכה ממש היא".

אמנם, נראה פשוט שאף רש"י לא ביקש לערער על סדרו של עולם, וכל דבר הנדרש לעשייה לפי סדרו של העולם הרגיל, בוודאי יכול להיחשב בכלל רצונו של האדם. רש"י לא דיבר אלא על מצבים של תקלות וקלקולים בסדרו של עולם, ובהם הוא בחן את שאלת הרצון, כפי שיתבאר.

ג. שיטת רש"י- עיון רוחבי

לשם הבנת דברי רש"י ועמדת החולקים עליו, נצטרך לעיין היטב בדבריו בסוגיות השונות ולבחון את גבולות שלמות הרצון הנדרשת לחיוב, מטעם הדרישה למלאכה הצריכה לגופה. כיוון שרש"י הרבה לדבר על מלאכה שאינה צריכה לגופה בניסוחים שונים,  ראוי שנביא את כולם אל מול עינינו, על מנת להקל את הדיון בשיטתו:

  • שבת יב ע"א, לעניין זב המוציא כיס של זיבה:

"הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה שברצונו לא תעשה, ואינו צריך לעיקר תכליתה - כי הכא, שאינו צריך לזיבה זו, שעל ידה בא הכיס הזה - ואף על פי כן חייב עליה"

  • שם ל ע"א, לעניין כיבוי כדי לחוס על הנר או על הפתילה:

"שמע מינה ר' יהודה היא - דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, דכיבוי זה אין צריך לגופו, אלא לצורך דבר אחר, שלא תדלק הפתילה, או שלא יפקע הנר, ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו, וכיבוי של הבהוב פתילה, שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו".

  • שם לא ע"ב, עוד בעניין חס על הפתילה:

"דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה, דמלאכה היינו כיבוי, וכיבוי עצמו אינו צריך לו, דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה, הואיל וחס עליה, כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה".

 

  • שם עג ע"ב, לעניין הוצאת המת:

"כמו מוציא את המת לקוברו אינו צריך לגופה דהוצאה ולא למת אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר".

  • שם צג ע"ב, לעניין הוצאת המת:

"ור' שמעון פוטר - אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכל מלאכה שאינה צריכה (לגופה) אלא לסלקה מעליו - הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דברצונו לא באה לו, ולא היה צריך לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון".

  • שם קז ע"א, לעניין מפיס מורסא:

"להוציא ממנה לחה - מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו".[2]

  • חגיגה י ע"א, לעניין חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ולעניין הוצאת המת:

"שאינה צריכה לגופה - כגון זה שאינו צריך לבנין זה, ורבי שמעון אמר מילתיה גבי מוציא את המת במטה לקוברו בשבת (שבת צג, ב) וקאמר רבי שמעון: פטור על הוצאה זו, שברצונו לא היתה באה אליו, ולא היה צריך לה".

  • סנהדרין פד ע"ב, לעניין נטילת הקוץ במחט, שעושה חבורה בנטילתו:

"ומקלקל בחבורה ר' שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך דהוי צריך לחבלה, אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל".

  • זבחים צב ע"א, לעניין כיבוי גחלת של עץ:

"אבל לא של עץ - דבת כיבוי הוא ואיסורא דאורייתא הוא ואי כר"ש לא משכחת כיבוי אלא במתכוין לעשות פחמין בכיבויו וצריך להם דאר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי לאו צורך גופו הוא שיהא צריך לו דהלואי שלא בא עליו ודמי למוציא את המת לסלקו מעל פניו דפטר עליה ר"ש".

  • כריתות כ ע"ב, לעניין חותה בגחלים בשבת והובערו מאליהן:

"שאינה צריכה לגופה - כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוון מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה".

 

ומעתה, נציע את המבט הנראה לנו בשיטת רש"י. עקרונית רש"י סבור שיש להתייחס למציאות הנתונה כעובדה קיימת, ואין מקום לתקוות שהייתה יכולה להיות מציאות אחרת. אולם, עדיין יש לבחון את שאלת הרצון ביחס למצב הנתון משעה זו והלאה.

המקרים הפשוטים הם אלו שגם במציאות הנתונה אינם יוצרים אצל העושה רצון בעצם המלאכה, אלא רצון של סילוק  גרידא. למשל, במוציא את המת, שגם לאחר שמת אין בו רצון להוציאו החוצה אלא לסלקו מן הבית. כך הם דברי רש"י בעניין זה בשבת עג ע"ב וצג ע"ב.

רש"י מדגיש שני ביטויים בלשונו: 'ברצונו לא באה לו' ו'לא היה צריך לה', והרי פירושם.

'ברצונו לא באה לו'- הוא לא ביקש את ההוצאה הזו ולא תכנן אותה, וגם משעה שבאה לו 'לא היה צריך לה', כלומר,  אינו זקוק לחפץ הזה בחוץ. הצורך בהמצאות החפץ בחוץ הינו יסוד במלאכת הוצאה, ואילו במוציא את המת עיקר כוונתו לסלקו מעליו, וכלשון רש"י שם:

"אינו צריך לגופה דהוצאה ולא למת אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר".

זהו בדיוק המצב בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. העושה אמנם זקוק לעפר, אבל אפילו במציאות זו אין לו שום רצון וצורך בשינוי פני הקרקע, שהוא מלאכת החורש (בשדה) או הבונה (בבית). וכן גבי נטילת הקוץ, שם אין לו שום רצון בעצם החבלה, וככל שהדבר תלוי בו  - ברצונו לא ייחבל, ורק הקוץ יצא.

אף המפיס מורסא המתכוון להוציא את הליחה בלבד, מתמודד עם הבעיה שיש לו מורסא והשלים עם עובדת קיומה. אולם, עדיין אין לו רצון בקיומו של פתח שישמש לניקוז קבוע של הליחה המצטברת, אלא לסלק את הליחה שהצטברה עד כה, אפילו אם ייסתם הפתח מיד. לפיכך, אין כאן רצון לפתח שהוא המלאכה, ואם יעשה כן מפני שרוצה לעשות לה פה, דהיינו פתח קבוע, הרי הוא חייב ומלאכה שהיא צריכה לגופה היא.

בקורע על מנת לתפור, ניתן לומר שהטעם הוא אינו משום שרוצה שהיריעה לא תיקרע, שהרי כבר קרועה היא, ומשעה שנקרעה רוצה הוא בתיקונה, ואין דרך לתקן קריעתה אלא באמצעות קורע על מנת לתפור[3]. לפיכך, בשעה זו השלים עם הצורך במעשה זה ויש לו שלמות הרצון במעשה המלאכה. אולם בעניין הזב, נכון הוא שאי אפשר לומר שהוא מעדיף שלא יהיה זב, כי הרי הוא כבר זב. עם זאת, יש מקום לשאלה האם במצב הנתון, יכול הוא לקוות שמכאן ואילך לא תהיינה הפרשות זיבה, וממילא אינו זקוק לכיס זה. לפיכך, ניתן לומר שגם אחרי שהוא כבר זב, אין לו רצון להוצאת הכיס. וזהו שכתב רש"י בדף יב ע"א:

"שברצונו לא תעשה, ואינו צריך לעיקר תכליתה כי הכא, שאינו צריך לזיבה זו,"  

 ועיקר פירושו הוא, שגם לאחר שהוא זב, ברצונו שלא יזדקק בשעה זו להוצאה[4] מכיוון שאינו צריך את הזיבה, וממילא אינו צריך את הוצאת הכיס.

וכן יש להסביר בעניין הקורע למירמא אימתא אאינשי ביתיה, שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף בזה אין לומר כדכתבו התוס' שהיה רוצה שלא יצטרך להטיל אימה, דהיינו, רצון על העבר, שבני ביתו היו מכבדים אותו ונוהגים כשורה, כי את הנעשה אין להשיב.

השאלה המעסיקה את רש"י אינה בעבר אלא מכאן ולהבא. מהו רצונו של עושה המלאכה בהינתן העובדה שבני ביתו אינם יראים מפניו, האם עכשיו רוצה הוא בקריעה אם לאו.  בעניין זה נשיב, שגם במציאות זו הוא היה רוצה פתרון אחר שיכבדוהו וייראו ממנו מתוך הבנה, ולא מתוך מעשה קיצוני, כך שגם בשעה שהוא ניגש לקרוע אין לו שלמות הרצון למעשה[5]. אפשרות נוספת היא שגם בשעה זו אינו רוצה את הקריעה, אלא מסלק הוא את בעיית חוסר הכבוד שלהם כלפיו.

ד. כיבוי

דברי רש"י בעניין הכיבוי מצריכים עיון נוסף: לכאורה רש"י כותב בשני מקומות בעניין כיבוי, שברצונו לא הובערה מעולם. בדף לא ע"ב כתב:

"דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה, דמלאכה היינו כיבוי, וכיבוי עצמו אינו צריך לו, דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה". 

ובזבחים צב כתב:

"דאר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכיבוי לאו צורך גופו הוא שיהא צריך לו דהלואי שלא בא עליו".

דברים אלה לכאורה מנוגדים להצעתנו בשיטת רש"י. אמנם כבר כתבנו למעלה להבהיר הדברים, שדברי רש"י על כך שהיה מעדיף שלא יצטרך לכבות אינם ממוקדים בשאלת עצם הרצון למלאכה, כי בזה הכול מודים שאנו בוחנים את הדבר על פי המציאות הקיימת ובבחינה זו הפתילה כבר הודלקה והרצון לכיבוי קיים, אלא שכיבוי עיקרו הוא ביצירת פחם או בפתילה מהובהבת. אם כן, כאשר מכבה פתילה שכבר מהובהבת, או שאין לו עניין בהבהובה, אין לו רצון בעצם הכיבוי. אלא, מהצד שרוצה לחוס על הפתילה, ועל כן הוא רוצה בכיבויה, כותב רש"י שכיוון שאם לא הובערה מעולם היתה לו פתילה ארוכה יותר. מכאן שעיקר עניינו כעת הוא בסילוק האש המכלה, ובדחיית הנזק מעליו, ולא ביצירת הכיבוי. ודומה הדבר לרצון לסלק את המת מביתו ולא בהוצאתו החוצה לרשות הרבים.

 

ד. סותר על מנת לבנות במקומו

ובסותר על מנת לבנות במקומו, כתבו תוס' לתמוה על רש"י למה נחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה, והלא כיוון שהבניין כבר בנוי, רוצה הוא בסתירתו כדי שיוכל לבנות מבנה אחר במקומו, ורוצה הוא בבניין האחר, ולפיכך היה לו להיות מלאכה הצריכה לגופה. ולענ"ד נראה שזו אכן שיטת רש"י, אלא שהתוס' נאלצו לטעון בדעת רבי שמעון הפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה, שסותר על מנת לבנות במקומו הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי בזה נחלקו רבי יהודה ור"ש  לגבי חס על הפתילה. רבי יהודה מחייב הואיל ומתכוון לבנות במקומו כאשר הוא חס על הפתילה, ורבי שמעון פוטר כי דורש שעל ידי הכיבוי המצב יהיה טוב יותר מבתחילה.[6] התוס' מבינים ששני התירוצים בגמרא בלא ע"ב אינם חולקים, ולפיכך אף למסקנה סבורים תוס' שכיבוי דומה למקלקל ולסותר, אבל רש"י סבור שלמסקנה כיבוי אינו דומה לסותר כלל,[7] וכל עניין מכבה אינו אלא יצירת פחמים, וכשחס על הפתילה פטור מפני שאין לו עניין ביצירת פחם, ואין לזה שום קשר לסותר על מנת לבנות, ואה"נ, למסקנת הסוגיה סבור רבי שמעון שסותר על מנת לבנות במקומו הוא מלאכה הצריכה לגופה, שרוצה את הבניין ונהנה ממנו. [הארכנו בנקודה זו בשיעורינו על מלאכת מכבה – עיין בארכיון השיעורים משנת תשע"ה]

 

ה. סיכום

בסיכומו של דבר, יש שרצו לטעון ששיטת רש"י זהה לשיטת חכמי ספרד המחלקת בין הנאה חיובית לבין סילוק נזק. ואכן, ברש"י יסודות אלו קיימים ובאים לידי ביטוי, בכיבוי ובהוצאה, כפי שביארנו. אך נראה לי ששיטת רש"י רחבה יותר ועוסקת גם בשאלת הרצון לעצם המלאכה, גם אם אין בה רק סילוק נזק, כפי שביארנו בעניין הזיבה והטלת האימה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] דברי התוס' קשים, לפי שהם סברו בדרך זו שכיבוי פתילה מהובהבת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, מפני שברצונו שלא הובערה מעולם. לכאורה הרי אמרנו שאין אנו מתייחסים למה שיכול היה לקרות אלא למציאות הקיימת בפועל, ואם כן משעה שהובערה, הרי כבר מעוניין בכיבוייה כשרוצה לחוס על הפתילה. ויש לומר בכוונתם, שמה שאנו אומרים שאם לא הובערה היה ניחא ליה, אינו כדי לקבוע את שאלת הרצון, שהרי ברור לנו שכבר הובערה ואנו מתייחסים למציאות הנתונה. השאלה שהתוס' מציפים כאן היא שגם בהינתן הפתילה הבוערת כבר, האם המכבה מפיק הנאה ממעשה הכיבוי. האם המכבה מעוניין שהוא בעשיית הפחמים או בהבהוב הפתילה שתהיה נוחה להידלק. כאן, שהפתילה כבר היתה מהובהבת, אינו נהנה בכיבוי זה, שגם בלא הבערה זו הייתה הפתילה כבר מהובהבת. הצלת הפתילה אינה מלאכה הצריכה לגופה שאינה אלא סילוק הנזק מן הפתילה שלא תיאכל ותיגמר.

[2] עיי"ש היטב ברש"י שאם מפיס מורסא לעשות לה פה כדרך שהרופאים עושים, כדי שיישאר הפתח ויוכל להוציא את הליחה שמצטברת גם בפעמים הבאות, זוהי מלאכה הצריכה לגופה וחייב אף לרבי שמעון, וראה להלן בדיוננו.

[3] עיין רש"י עה ע"א ד"ה דרנא.

[4] הזב היה רוצה שהזיבה תיפסק, ומכאן ולהבא ולא יצטרך להוציאה.

[5] וראיתי מי שכתבו שיכול להטיל אימה באופנים נוספים, שלא על ידי הקריעה, כמסופר בגמרא שם ממעשיהם של אמוראים שונים שנקטו פעולות אחרות, עיי"ש. אבל לענ"ד אין זה מועיל, מפני שכל שהוא בוחר פעולה מסוימת מבין מספר פעולות אפשריות, נחשב הדבר כרצון בפעולה הנבחרת. לדברינו, גם במציאות הנתונה הוא היה מעדיף שלא יצטרך לנקוט שום יוזמה, וישובו בני הבית לכבדו ולהתנהלות תקינה בלא נקיטת אמצעים דרסטיים מצידו.

[6]  עיין תוס' שבת לא ע"ב, ד"ה 'וסותר'.

[7] ולא דימו אותם אלא כשרצו להעמיד המשנה שם כדעת רבי יהודה, אבל לרבי שמעון אין לדמותם כלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)