מלאכות האסורות בשביעית

בסדרת השעורים הבאה נעסוק במספר אספקטים של הלכות שביעית הנזכרים במשנתנו. המשנה מזכירה שני  מושגי יסוד: מלאכות שביעית תוספת שביעית, ובעקבות זאת הגמרא גם דנה במעמדה של שביעית בזמן הזה.

מתוך מושגי יסוד אלו נוכל להגדיר בצורה טובה יותר, כיצד מגשים האדם את החזון של 'ושבתה הארץ שבת לה'' בימינו. כיצד בא לידי ביטוי שביתה מעבודת הארץ: בצמצום הפעולות בשדה תוך שימור כוח הולדה שלו, ולא בנטישה טוטלית שלו כפי שניתן היה לחשוב מן הקריאה בפסוק 'והשביעית תשמנטה ונטשתה'.

אילו מלאכות אסר הכתוב?

בפרשיית השמיטה שבפרשת בהר נזכרים מספר עבודת מצומצם שנאסרו בשביעית:

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"                           (ויקרא כ"ה, ד-ה).

בכתובים שלפנינו מופיעים שני צמדים של מלאכות: זריעה-זמירה; קצירה-בצירה. לדעת התלמוד (מועד קטן ג.) הכתוב בחר להצמיד מלאכות אלו שכן זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה.

ניתן להבין בנקל מדוע בצירה בכלל קצירה שכן בשתי פעולות חקלאיות אלו מלקטים את הגידול ממקור גידולו. בנוגע לקביעה כי זמירה (קיצוץ ענפי האילן) בכלל זריעה, ההסבר הוא כי הדבר נובע מכך שתפקידה של הזמירה באילנות הוא קידום כח הצמיחה של האילן. חיתוך הענפים בצורה הנכונה מעוררים צמיחה של ענפים חדשים שיתנו פירות נוספים ובכך דומה הזמירה לזריעה.

אם נסכם את הדברים: מן התורה המלאכות שנאסרו בשמיטה הן מלאכות חקלאיות הקשורות לעידוד הצמיחה וליקוט הפרי. חכמים התלבטו בשאלה מה מעמדם של הפעולות החקלאיות שאינם נזכרות בכתוב, אך נכנסות תחת הקטגוריה של צמיחה וליקוט. מסקנת הגמרא היא שמאחר והכתוב כפל והזכיר מלאכות הדומות באופיים (אב ותולדה^[1]) הוא בא למעט כל פעולות חקלאיות אחרות. כך שלמעשה בשמיטה רוב הפעולות החקלאיות אסורות מדברי סופרים ולא מן התורה^[2].

הנפק"מ הגדולה היא במקומות בהם סברו חכמים כי היעדרה של הפעולה החקלאית תסב נזק תמידי לגידול^[3]. במקרים אלו, באותן מלאכות האסורות מדברי סופרים, התירו חכמים את הפעולה בשביעית.

חרישה

כאמור, החרישה לא נזכרה בכלל המלאכות שנאסרו בשביעית בפרשת בהר. התלמוד במסכת מועד קטן מביא מחלוקת אמוראים האם באמצעות לימוד של 'כלל פרט וכלל' ניתן ללמוד כי חרישה בשביעית אסורה מן התורה, אולם הוא דוחה סברא זו שכן מאחר שהכתוב בחר להזכיר מלאכות מטיפוס מסוים, ללמדך ששאר הפעולות החקלאיות אינן אסורות מן התורה.

בתלמוד מופיעה שיטה נוספת לפיה חרישה אסורה מן התורה, משום הלימוד של ר"ע בפסוק 'בחריש בקציר תשבות'. לדעת ר"ע פסוק זה עוסק בתוספת שביעית, ללמדך שאם חרישה נאסרה בתוספת שביעית, קל וחומר שהיא אסורה בשביעית עצמה.

אלא שלימוד זה טעון בירור. מדוע הוכנסה חרישה ב"דלת האחורית" לאיסורי מלאכה בשביעית? מדוע לא טרחה התורה ויחדה לה מקום יחד עם שאר המלאכות הנזכרות בפסוקים בפרשת בהר?

תשובה לדבר ניתן למצוא באופיה של מלאכת חרישה. בשונה משאר מלאכות שבשדה החרישה שמשפיעה על פירות השנה השביעית נעשית בשישית. לכן, המקום הטבעי להופעתה של מלאכה זו היא בדין תוספת שביעית, בה מצאנו התייחסות למלאכות שנאסרו בשישית סמוך לשביעית.

נטיעה

כפי שציינו לעיל, בשביעית נאסרו מן התורה רק ארבעת המלאכות שנזכרו בכתוב: זורע, קוצר, זומר ובוצר. מלאכת נוטע אינה נזכרת בכתוב, ונחשבת כתולדה של זומר.

במשנה מצאנו התייחסות לנטיעה בשני מישורים: במשנה בשביעית מצאנו התייחסות לאיסור נטיעה בסמוך לשביעית, ואילו במשנה בתרומות מצאנו איסור בנטיעה בתוך השביעית. בשני המקרים הבעייתיות בנטיעה היא מראית העין, והטעות העלולה להיוצר בחישוב שנות האילן (כך פרשו האמוראים בירושלמי). ברם סביר היה לומר כי מלאכת הנטיעה עצמה שהיא לכאורה תולדתה של מלאכת הזריעה^[4] ופעמים אף זהה לה, תיאסר מן התורה[5].  ואכן מצאנו אחרונים אשר חלקו בין סוגים של נטיעות, נטיעות איחורים האסורות מדברי סופרים, ונטיעות זרע האסורות מן התורה.

אולם, יש לציין כי ההבחנה אינה פשוטה כלל ועיקר, שכן היא מניחה שאילנות וגדולי קרקע אינם שונים במהותם במלאכת שביעית, והשוני בדינים בין גדולי קרקע לאילן נובע מפזוילוגיה של הצמח. ברם כפי שהעירו האחרונים^[6], וכפי שנראה לקמן בשיטת הרמב"ם, באיסורי שביעית מצאנו הבחנה ברורה בין אלינות לגידולי קרקע.

אילנות וגידולי קרקע

מעיון בפסוקים בפרשת בהר העוסקים בהגדרת איסורי מלאכה בשביעית מתקבלת הבחנה מעניינת:

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ"                           (ויקרא כ"ה, ד-ה).

הכתוב בוחר להגדיר את איסורי המלאכה בשתי זירות חלקאיות: שדה, כרם. בכל זירה חלקאית אנו מוצאים כי הכתוב מצמיד פעולה חקלאיות בעלות מאפיינים משותפים:

בכרם ובשאר אילנות^[7] המוקד באיסורי שביעית הוא הפעולות הבאות בגוף האילן ופריו, ומשום כך הן תלויות בקדושת שביעית שחלה על הפרי. בגידולי קרקע המוקד הוא בפעולות הנעשות בגוף הקרקע ואין תלויות 'בהכרח' בקדושת שביעית.

הנפק"מ להבחנה זו הינה פירות שביעית שנותרו על האילן בשנה השמינית והתשיעית. מאחר ומקור איסור פירות שביעית נובע מן הקדושה שחלה על הפרי בעת חנטתו, ינהגו בהן איסורי מלאכה של שביעית. לעומת זאת בירקות שנזרעו בסוף שביעית וצמחו בשמינית, מאחר ואין חובת שביתה על הקרקע לא יאסרו בהן מלאכות שביעית.

נחזור לשאלתנו לעיל: האם זריעת זרע המצמיחה אילן אסורה בשביעית? לאור הבחנה זו שבאילנות המקור באיסורי מלאכה הן לא בפעולות הנעשות בקרקע אלא בפעולות הנעשות בגוף האילן, הרי שבמקרה של זריעת זרע בשביעית, מאחר ואין פרי לפנינו ועיקר הפעולה היא בקרקע, לכאורה אין איסור בזריעת זרעי אילנות בשביעית.

אוקי אילנא אבוריא אילנא

פתחנו את השיעור בשאלה באיזו מידה, האיסור על מלאכה בשביעית הוא טוטאלי ואדם בשנה השביעית צריך לנטוש את אדמתו או שמא האיסור מצומצם יותר. העולה מן הדברים עד כה הינו כי איסורי מלאכה בשביעית מצומצמים לאותם מלאכות הקשורות להתחדשות הפרי במעגל החקלאי של השנה השביעית. שכן בתורה נאסרו מלאכות זריעה וקצירה בלבד שהם מלאכות האחראיות על התחדשות הפרי, ולא נאסרו מלאכות הקשורות לתחזוקה השוטפת של הגידולים / שימור, שאינן באות לגרום להולדת פירות חדשים אלא לשמר את המצב הקיים.

להבחנה זו ישנה חשיבות יתירה באילנות בהם בניגוד לגידולי קרקע חד עונתיים קיימים פעולות תחזוקה ושימור שאין מטרתם לתרום להתחדשות הפרי במעגל החקלאי. בלשונו של התלמוד הבבלי כל פעולה שמטרתה תחזוקה שוטפת של האילן היא 'אוקי אילנא', ובלשונו של התלמוד הירושלמי 'מציל מן הדלקה'^[8], ואילו פעולה שמטרה לעודד את התחדשות הפרי היא 'אבורי אילנא'.

מקרה בוחן דרכו ניתן להבין את היחס בין פעולה של שימור ותחזוק לפעולה של הולדה, הינה שיטת רבי שמעון במשנה בשביעית (פ"ב, משנה ב). במשנה שם, מתיר רבי שמעון לקטוף עלה מן האשכול בשביעית, כדוגמת עלים של גפן המכסים את האשכול וגורמים לכך שהפרי לא יתבשל בצורה שווה. מסביר הירושלמי שרבי שמעון התיר פעולה זו משום שהסרת העלה היא 'מציל מן הדלקה'. לעומת זאת בפרק ב משנה ו, אוסר רבי שמעון להסיר את העלים של האורז, וזאת משום שבמקרה של אורז הסרת העלה, אינה שימור של הפרי הקיים אלא עידוד הגבעול לצמיחה נוספת וליצירת פרי חדש.

במילים אחרות נמצאנו למדים כי פעולה חקלאית מסוימת לעיתים יכולה להיות מותרת ולעתים להאסר, תלוי בהשפעתה על הגידול המדובר. החזו"א בחידושיו בשביעית מעיר, כי חכמים שחלקו על רבי שמעון במשנה בשביעית ואסרו את הסרת העלה מהגפן, הסתפקו בשאלה האם למרות שמטרת הסרת העלה היא הצלת הפרי הקיים, מאחר והיא מעוררת בו גם כח התחדשות של הגפן ויוצרת פרי חדש תאסר^[9].

בטעם מדוע הותרו מלאכות שהם לאוקמי אלינא כותב הרמב"ם:

"ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו"   (הל' שמיטה ויובל פ"א, הלכה י).

לדעת הרמב"ם הפסד שיגרם לארץ מביטול מלאכות הקיומי עלול להביא לשממה. ולכן ראו חכמים להקל ולא לאסור מדבריהם את אותם מלאכות שלא הביאם הכתוב. שכן חובת השבתת הארץ אסור שתביא להשממתה^[10].

עבודת הארץ ועבודת האילן

כפי שראינו לעיל במלאכות שביעית קיימת הבחנה ברורה בין גידולים חקלאים בעלי מאפיינים 'עצים' בניגוד לגידולי קרקע עונתיים בהם בכל מעגל חלקאי ישנה התחדשות של כל חלקי הפרי. הרמב"ם בהלכותיו משמר הבחנה זו מכיוון נוסף:

"מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור"

                                               (הל' שמיטה ויובל פ"א, הלכה א).

מדוע הרגיש הרמב"ם צורך ליחד עשה ולאו לאילנות וגידולי קרקע בשביעית, הרי לכאורה מן הפסוק ושבתה הארץ שבת לה' הייתי יכול לומר כי העץ הוא מכלל גידולי הקרקע המזינה אותו ומאפשרת לו את כח ההולדה?

הדבר נובע ככל הנראה מן הפסוקים ומן התפיסה המופיעה בחז"ל, לפיה אילנות אינם חלק מן הקרקע אלא יחידה העומדת בפני עצמה. נבאר את דברינו.

בסוגייה בברכות (מ.) קובעת המשנה כי המברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ומבארת הגמרא משום 'דעיקר אילן ארעא' היא, ולכן ניתן לברך גם על פירות האילן אדמה. בהמשכה של הסוגייה מסבירה הגמרא כי בעל המימרא שעיקר האילן הוא האדמה הוא רבי יהודה, והאסמכתא לדבר היא המשנה בביכורים בה נחלקו חכמים ורבי יהודה האם ניתן להביא ביכורים מפירות שמקור החיות שלהם נגדע, לאמור: נקץ האילן יבש המעיין. לדעת רבי יהודה ניתן להביא ולקרות משום שעיקר האילן הוא האדמה, אולם חכמים סבורים שאילן עומד בפני עצמו, ולכן לא יביא ביכורים מאילן שנגדע.

להלכה פוסק הרמב"ם (ביכורים פ"ד, הלכה יב) כחכמים שמביא ואינו קורא מפירות שאילן שלהם נגדע, והרי מוכח שלשיטת הרמב"ם שמקור החיות של פירות האילן הם האילן ולא האדמה, ומבחינה הלכתית האדמה בה גדל האילן טפלה לגופו^[11].

אם נחזור לשאלה בה פתחנו, בחירתו של הרמב"ם למצוא מקור לעשה של שביתה בפירות האילן נובע מתוך תפיסה זו, שעיקר אילן הוא אילן עצמו ולכן היה צריך מקור המחייב שמיטה בשביעית. א"כ הראנו מהם מקורתיו הלכתיים של הרמב"ם להבחנה בין אילנות לגידולי קרקע, הבחנה שכאמור נדרשת לאור החלוקה בין מלאכות שהם אבורי לאוקמי.

חטא חטאה הארץ

מקור אגדתי מעניין להבחנה שבין האילן לקרקע שהוא צמח בו הן דברי המדרש בבראשית רבה:

"ולמה נתקללה האדמה, שגם היא בשעה שהקב"ה צוה לה שתוציא עץ שיהא הטעם עצו ופריו שוים, דכתי' עץ פרי עושה פרי (בראשי' א יא), שיהא טעמו של עץ כמו של פרי".

בתחילה ציווה הקב"ה את האדמה כי טעם העץ והפרי יהיו שווים, אלא שהאדמה חטאה והוציאה עצים שטעם עצם אינו שווה לפרים. ניתן להציע, כי במצב האידאלי אילנות לא היו שונים מגידולים חקלאים אחרים, להפשטת הדברים התפוז היה דומה לחסה, וכשם שבחסה ניתן לאכול את כל חלקיה גם בתפוז. אלא שחטאה הארץ, והיא הצמיחה עצים טפלים שהם רק שומר ויד לפרי ואינם ראוים לאכילה. מציאות זו היא שהביאה גם להבחנה הלכתית בין גידולי אילן לגידולי קרקע כפי שהראנו בדברינו.