דילוג לתוכן העיקרי

מלאכת העברה

קובץ טקסט

מלאכת העברה

הוצאה והכנסה

המשנה הראשונה במסכת שבת עוסקת במלאכת הוצאה מרשות לרשות, ומציגה ארבעה מקרים טיפוסיים, בתרחיש של נתינת כספי צדקה מבעל-בית לעני העומד בפתח:

"יציאות השבת, שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, כיצד?
העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב ובעל הבית פטור.
פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס - בעל הבית חייב והעני פטור.
פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא - שניהם פטורין.
פשט בעל הבית את ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס - שניהם פטורין".

המשנה מקדימה לדוגמאות את הכותרת "יציאות השבת", לכאורה במשמעות של הוצאה מן הבית אל רשות הרבים; אך מן הדוגמאות עצמן מתברר שהכנסה מרשות הרבים אל תוך הבית נמצאת אף היא באותו מעמד. השאלה אם פעולת ההכנסה היא אב מלאכה המקביל להוצאה או שהיא תולדה של הוצאה שנויה במחלוקת אמוראים. נקודה מעניינת נוספת היא שהמשנה כלל איננה מתייחסת להעברה של חפץ למרחק ארבע אמות ברשות הרבים. בהמשך המסכת (צו:) הגמרא קובעת שהעברה אסורה על פי הלכה למשה מסיני, בניגוד להוצאה, שנאסרה במפורש בפסוקים. הגמרא איננה מגדירה באופן מדויק את היחס בין הוצאה והכנסה ובין העברה; בשיעור שלפנינו ננסה להעריך את היחס הזה.

הצורך בכוונה

מחלוקת מעניינת בין רש"י ובין תוספות עשויה לשפוך אור על טבעה של מלאכת העברה. הגמרא (ה:) קובעת שאדם עבר על מלאכת הוצאה רק אם הפעולה הייתה מכוונת לכך מראשיתה. אם, למשל, אדם העביר חפץ ברשות היחיד, וכוונתו הראשונה הייתה להניח את החפץ במקום אחר באותה רשות היחיד, אך לאחר מכן הוציא אותו לרשות הרבים - הוא לא עבר על איסור הוצאה:

"אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: המעביר חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהן והוציאן - פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך".

התוספות במסכת סוכה (מג. ד"ה ויעבירנו) טוענים שהדבר נכון גם באשר למלאכת העברה: אדם עובר על האיסור רק אם כשהרים את החפץ התכוון להעבירו לאורך ארבע אמות:

"גבי העברה נמי, אם מִתחילה נטלו על מנת שלא להעבירו ארבע אמות, אף על פי שהעבירו אחרי כן - לא מיחייב".

בכך הם חולקים על דעתו של רש"י (שם) שקבע שבניגוד להוצאה, באיסור העברה התנאי הזה לא קיים.

הזזה לעומת שינוי מקום

ככל הנראה, רש"י ותוספות חולקים על מידת הדימיון שבין איסורי הוצאה והעברה. האם העברה אכן שונה באופן מהותי מהוצאה, במובן זה שהוצאה היא פעולה של שינוי מקום, ואילו העברה לא נאסרה בגלל שינוי מקום אלא רק כפעולה של הזזה? או שמא גם בהעברה יש יסוד של שינוי מקום - העברת החפץ ארבע אמות ממקומו הקודם? בעל המאור, בהערותיו על הסוגיה שבדף צו: (לו: באלפס ד"ה אלא) מקשר לכאן את העיקרון "ד' אמות של אדם קונות לו", כלומר: הרדיוס של ארבע אמות שסביב האדם נחשב כחצרו, ולכן העברת חפץ מתוך ארבע האמות האלה למקום אחר שקולה מבחינה מעשית להעברתו מחצר אחת לאחרת:

"לפי שד' אמות של אדם בכל מקום קונות לו וכרשותו דמיין, ושמוציא חוצה להן - בזורק או במעביר - כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דמי".

שיטת התוספות שהצגנו עולה כנראה בקנה אחד עם שיטת בעל המאור: מאחר שדין העברה ברשות רבים כדין הוצאה מרשות לרשות, יש צורך בעקירה המכוונת מתחילתה להעברה. לעומתם, רש"י הבדיל כנראה בין הוצאה מרשות לרשות לבין העברה ברשות הרבים: הוצאה נאסרה בתור פעולה של שינוי מקום, ולכן יש צורך בכוונה לשנות את המקום מתחילת הפעולה (ראה רש"י שבת ה: ד"ה אינו חייב). העברה, לעומת זאת, נאסרה בתור פעולה של הזזה, ולכן אין צורך בכוונה מיוחדת להנחת החפץ במקום אחר.

העברה ברשות הרבים בלי עקירה והנחה

אם נקבל את ההבדל שבין הוצאה והעברה ואת ההיתר להזיז חפץ כאשר אין כוונה לשנות את מקומו, נוכל להבין עמדה קיצונית אף יותר שנקטו התוספות במסכת עירובין (לג. ד"ה והא אי בעי) ולפיה כדי להתחייב בהעברה אין צורך בעקירה מרשות הרבים ובהנחה בה. בדרך כלל, כדי להתחייב בהוצאה מרשות לרשות יש לעקור מרשות היחיד ולהניח ברשות הרבים (או להיפך). למעשה, כל מטרתה של המשנה הראשונה במסכת שבת היא להדגים תרחישים שונים ביחס לתנאי החיוב הכפול הזה - הצורך הן בעקירה והן בהנחה. התוספות טוענים שאם החפץ נעקר מרשות היחיד, הועבר ארבע אמות ברשות הרבים והונח ברשות היחיד אחרת, יש כאן הפרה של איסור העברה ברשות הרבים, אף על פי שהעקירה וההנחה לא היו ברשות הרבים:

"קיימא לן במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה חייב... ונראה דלאו מושיט הוא, אלא מעביר את העירוב רחוק חוץ לד' אמות, וחייב".

הרשב"א (שם ד"ה כשרבים מכתפים) מתנגד לגישה הזו וטוען שעוברים על איסור העברה רק אם גם העקירה וההנחה נעשות ברשות הרבים:

"... אבל בעוקר מרשות היחיד זו ומניח ברשות היחיד זו ורשות הרבים באמצע, אין זה מושיט... ופטור".

מסתבר שהתוספות ממשיכים בקו שהנחה את רש"י במסכת סוכה ואפילו מרחיבים את היקפו. אם מלאכת העברה מתמקדת דווקא בהזזה - שלא כמלאכת הוצאה, שעיקרה שינוי מקום - אזי אין זה משנה מנין נעקר החפץ או היכן הונח, כל עוד הועבר מרחק של ארבע אמות ברשות הרבים. רש"י במסכת סוכה לא קבע את העיקרון הזה; הוא רק קבע שאין צורך בכוונה מתחילת הפעולה כדי לחייב על העברה. התוספות במסכת עירובין קבעו שאין צורך גם בעקירה מרשות הרבים או בהנחה בה.

"קים ליה בדרבה מיניה" בהעברה

ככל הנראה החילוק הידוע ביותר בין העברה ובין הוצאה פותח בידי ר' חיים מבריסק (בחידושיו על הש"ס, כתובות לא.). הגמרא במסכת כתובות (לא.) דנה בדין "קים ליה בדרבה מיניה", הקובע שכאשר אדם מתחייב מיתה על פשע, לא מחייבים אותו בתשלומי ממון על אותו מעשה. הפטור הזה חל רק אם תשלומי הממון נובעים מפעולות שאירעו בו-זמנית יחד עם המעשים שחייבו את עונש המוות. ואולם, הגמרא קובעת שאם אדם ירה חץ למרחק ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, והחץ קרע בגדים בדרכו, האדם פטור מלשלם על הנזק שנגרם לבגדים:

"אמר רבי אבין: הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו - פטור".

למרות שמבחינה טכנית קריעת הבגדים לא התרחשה בו בזמן עם יריית החץ, האירוע כולו נחשב כמהלך רצוף אחד ולכן שתי הפעולות (העברת החץ למרחק ארבע אמות וקריעת הבגדים) נחשבות כאילו התרחשו בו-זמנית. סוגיה מקבילה במסכת בבא קמא (ע:) דנה בתרחיש שבו גנב משלים את מעשה הגנבה שלו בהשלכת החפץ הגנוב מרשות הרבים לרשות היחיד בשבת. במקרה זה הגמרא איננה מחילה את הכלל "קים ליה בדרבה מיניה", משום שחילול השבת מתרחש רק כשהבגד נח ברשות הרבים, ואילו הגנבה וחיוב הממון חלים מרגע שנכנס הבגד לתחום אווירו של בעל החצר:

"באומר לו: זרוק גניבותיך לחצרי ותיקני לי גניבותיך... כיון דמטיא לחצר ביתו - קנה; לענין שבת לא מחייב עד דמטיא לארעא".

מאחר שהחיוב הממוני קודם בזמן לחיוב המיתה הוא אינו מתבטל. התוספות על הסוגיה במסכת בבא קמא שואלים מדוע הגמרא שם איננה פועלת לפי אותו עיקרון שהנחה אותה במסכת כתובות: מאחר שחיוב הממון וחיוב המיתה נובעים מאותו תהליך רצוף, יש לראות אותם כאילו חלו בו בזמן וללכת על פי דין "קים ליה בדרבה מיניה":

"ואם תאמר, וכיון שהקנין בא בין עקירה להנחה אית לן למימר קם ליה בדרבה מיניה, כדאמרינן בריש אלו נערות דאמר רבי אבין זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור, עקירה צורך הנחה הוא!".

ר' חיים מחלק בין הגמרא בכתובות, העוסקת באיסור העברה, ובין הגמרא בבבא קמא, העוסקת באיסור הוצאה. במקרה האחרון מוקד האיסור הוא בשינוי מקום החפץ. השלבים הקריטיים בתהליך הם עקירת החפץ ממקומו הראשון והנחתו במקומו החדש, ואילו תנועת החפץ ממקום אחד לאחר היא רק תנאי טכני: אי אפשר להניח את החפץ ברשות אחרת בלי להעבירו ממקום למקום. ואולם "נקודות הקצה" של הפעולה הן המגדירות את הפרת האיסור. חיובי ממון נלווים המתרחשים באמצע הזזת החפץ ממקום למקום אינם חלק אינטגרלי של פעולות עקירת החפץ והנחתו. מכיוון שכך, אי אפשר מבחינה הלכתית להחשיב את חיובי הממון כאילו חלו בו זמנית עם ההוצאה מרשות לרשות, ולכן דין "קים ליה" אינו חל.

לעומת זאת, בתרחיש המתואר במסכת כתובות מדובר על איסור העברה. כפי שהסברנו בביאור שיטת רש"י במסכת סוכה והתוספות במסכת עירובין, האיסור הזה לא מבוסס על שינוי מקום אלא על כל הזזה של החפץ. עיקר האיסור איננו בתחילת הפעולה ובסיומה אלא בהזזת החפץ שבתווך. משום כך, כל חיוב ממון שמתרחש במהלך ההזזה משולב בהפרת איסור שבת והם נחשבים כאילו קרו בו בזמן. הבגדים שנקרעו כאשר החץ היה באמצע התנועה למרחק ארבע אמות הם חלק בלתי-נפרד ממעשה חילול השבת ולכן חל בעניינם פטור "קים ליה":

"ואמר הגר"ח זצ"ל בזה ליישב הקושיא וחילק בין זורק ד' אמות ברשות הרבים למוציא מרשות לרשות, דבזורק ד' אמות ברשות הרבים כל הד' אמות הם גורמי החיוב, ולכן מיפטר משום 'קים ליה בדרבה מיניה' בזרק וקרע שיראין בהליכתו, אבל במוציא מרשות לרשות אין עיקר גורמי החיוב אלא ההוצאה מרשות לרשות ואינו חייב אלא בעקירה והנחה והם עצם גורמי החיוב, אבל מה שנגמרה המכירה מכי מטא לאויר חצרו הרגע הזה אינו מעיקר גורמי החיוב, לכן לא דמי".

החילוק של ר' חיים ויישומו לעניין "קים ליה" משתלבים בשיטת רש"י והתוספות שראו את איסור העברה כמלאכה בפני עצמה, שונה במהותה ממלאכת הוצאה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)