דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 183

מלאכת מחתך| 1

קובץ טקסט

א. מקפיד על המידה

מלאכת מחתך היא חיתוך העור לאחר עיבודו ושירטוטו לפי המידה הנדרשת..

כך כתב רש"י בפירושו למשנה בפרק השביעי:

"מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים"  (רש"י שבת עג. ד"ה המחתך)

כוונת רש"י היא, שחותך לפי המידה הנדרשת לו לסנדלים.

כך עולה גם מפירושו בהמשך הפרק. בגמרא נאמר:

"אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא - חייב משום מחתך"    (שבת עד:)

וכתב רש"י:

"ואי קפיד אמשחתא - לחותכן במדה. מחתך - העור מקצצו במדה"  (רש"י שם)

מכאן, שכל מקרה שהאדם חותך לפי מידה מדויקת, חייב משום מחתך.

כך גם עולה מלשון היראים:

"והמחתכו. קיימא לן כל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקראת מלאכת מחתך"  (יראים ער"ד)

 

ישנן אפשרויות שונות של הקפדה על המידה.

לעיתים, חשובה לאדם המידה המדויקת של האורך ו/או הרוחב, כפי שכתב הר"ח:

"ואי קפיד אמשחתא כלומר אם מתכוין לחתוך אלו סילתי זרת זרת אורך כל אחד ואחד, חייב משום מחתך"   (ר"ח שבת עד:)

כך גם פסק הרמב"ם:

"המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב, והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו"   (רמב"ם שבת י"א, ז')

במקרים אחרים, עיקר כוונת האדם אינה לאורך מסוים אלא לחיתוך בנקודה מסוימת דווקא, מפני שימושה ותפקודה ולא מפני מידתה. כך עולה מהדיון בדברי הגמרא שם:

"תנו רבנן: התולש את הכנף והקוטמו והמורטו - חייב שלש חטאות... אמר רבי שמעון בן לקיש... קוטם חייב משום מחתך..."     (שבת עד:)

על כך כתב רש"י:

"והקוטמו - לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק, וראוי להניחו בכר וכסת... משום מחתך - דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי"  (רש"י שם)

בנידון זה, אין מידה מסוימת שהוא זקוק לה. האדם זקוק לחלק דק להניחו בכר ובכסת, וחשוב לו לחתוך בנקודה המדויקת הראויה לשימוש זה.

 

הרמב"ם כתב:

"הקוטם[1]את הכנף הרי זה תולדת מחתך וחייב"  (רמב"ם שבת י"א, ז')

אם כן, הרמב"ם ראה בקוטם תולדת מחתך ולא את האב.

ייתכן שלשיטת הרמב"ם, רק חיתוך עורות מוגדר כאב, ושאר דברים הם תולדה. אולם, משיטת הרמב"ם בחלוקת האבות והתולדות, בה עסקנו בעבר, לא נראה כך.

מסתבר, שלפי הרמב"ם בכל מקרה שבו מקפיד על המידה של אורך, רוחב וכיוצא בזה, נחשב כעובר על האב. אולם, אם אינו מקפיד על המידה אלא רק על מקום החיתוך המדויק, נחשב כתולדה בלבד.

 

מקרה נוסף מופיע דף לאחר מכן:

"אמר רבי חייא בר אבא שלשה דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי: המגרר ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך..."   (עה:)

פירש רש"י:

"המגרר ראשי כלונסות - שיהיו ראשיהן שוין וחדין"  (רש"י שם)

דהיינו, שמשייף את ראשי הכלונסאות כדי להתאימן לנקליטין היוצאים מראשי המיטה, שעליהם יניח אותם (עיין שבת מו. ברש"י ד"ה מותר), או החיצים שעליהם ילביש אותם (רבינו פרחיה)[2]: בין כך ובין כך, הכוונה אחת: שיוף ראשי הכלונסאות למידה הנכונה התואמת את היעד.

זהו מקרה נוסף בו מקפידים על המידה לא מפני האורך והרוחב, ולא מכיוון שיש מקום חיתוך מדויק בין רך לקשה, אלא כדי להתאים לחלק אחר.

 

ב. סיתות אבן ומלאכת מחתך – הסברים בר"י מגאש

הפעולה שתוארה בהתאמת העץ, שונה ממה שתואר עד עתה. לא מדובר בחיתוך בנקודה מסוימת, אלא שיוף עד להתאמה.

דרך פעולה זו דומה לסיתות אבן, שם מסלק חתיכות מהאבן כדי ליישרה. דמיון זה עורר את הראשונים לשאול, מדוע לא מחייבים את מסתת האבן משום מחתך. כך כתב רבינו פרחיה:

"ואומר רבינו משה בפירושו, יש להקשות אמאי המסתת את האבן אינו חייב משום מחתך. ואמר ז"ל שדקדק הרב רבינו יהוסף רבו[3], ואמר הכי הוא טעמא, דלא מחייב משום מחתך אלא היכא דלא קא עביד מלאכה בגוף אותו דבר שצריך לו, כגון מחתך בעור, דלא קא עביד מלאכה בגוף העור שצריך לו אלא קוצץ ממנו חתיכות, והרחיקן מעל העור שצריך לו אבל בגוף העור שהוא צריך לא קא עביד מעשה. לאפוקי מסתת באבן שהוא עושה מלאכה בגוף האבן, וחופר בה ומשוה פניה כדי שתהיה נכונה לעשות עליה אבנים אחרות בבנין, שאינו חייב משום מחתך אלא משום מכה בפטיש. ונפקא מינה שאם היתה האבן נכונה ופניה שוות ויש לה קרנות ויוצאות לכאן ולכאן, וסיתת האבן בשבת, שיהא חייב משום מחתך דדמי למחתך העור. ועל דרך זו מיפרש המגרד ראשי כלונסאות של ארז כשחתך ראשיהן והרחיקן ולא עשה מלאכה בכלונסאות גופן"  (רבינו פרחיה שם)

רבים התקשו בביאור דברי הר"י מגאש שהובאו בפירושו של רבינו פרחיה. בקובץ בית אהרון וישראל (היוצא לאור על ידי אנשי חסידות קרלין), ראיתי דין ודברים בהבנת עמדת הר"י מגאש. לטעמי, נראה לפרש את הדברים באופן אחר, אך תחילה אציג את הפירושים שהועלו שם.

 

בגליון אב-אלול תשס"ב העלה הרב בנימן רום את ההסבר הבא: להבנתו, כוונת הר"י מגאש היא שיסוד מלאכת מחתך היא דווקא בפעולה שנעשית להכין את חומר הגלם של העורות לצורך השלב שלאחריו. כך היה במשכן, שחתכו את העורות לפי המידה הנחוצה, ולאחר מכן עשו מהם יריעות למשכן. לעומת זאת, אם מחתך במידה ויוצר בדרך זו מוצר מוגמר, אין לחייבו משום מחתך. אלא, יש לחייבו משום מתקן מנא (תיקון כלי), שהוא בדרך כלל תולדת מכה בפטיש.

כך כתב שם בעניין מסתת:

"ועל פי זה קאמר דמסתת את האבן להשוותה עם שאר האבנים, שמבואר בגמרא בשבת ק״ב: שחייב משום מכה בפטיש, משום שזהו גמר מלאכת האבן. אם כן, סוג כזה של סיתות, למרות שהוא הסרת הדברים היתרים באבן, אבל הוא מכשיר את האבן לתפקידו, וגומר מלאכת האבן. וזה לא דומיא דמלאכת מחתך במשכן שכל התועלת במלאכת החיתוך הוא רק בזה שהוא קבל את מידתו, ולא הוכשר מעבר לכך בכלום" (הרב בנימין רום, בגדרי מלאכת מחתך, שם)

למצער, לא זכיתי להבין למה אין לחייב משום מחתך אם החיתוך יצר לפניו מוצר מוגמר במידה הראויה והמבוקשת. האם מפני שגם סיים את מלאכתו גרע טפי?! אתמהה!

היה מקום לפרש בדעתו, שכיוון שבפעולת החיתוך גם נעשה הכלי, הרי שנעשו כאן שתי מלאכות ואין לחייב על מעשה אחד שני חיובים. סברת הרב רום היא, לפי זה, שיש להעדיף את החיוב משום מכה בפטיש על פני מחתך.

אף להסבר זה, יש מקום רב לבעל הדין לחלוק.

ראשית, יש מקום לחלוק על עצם ההתייחסות למקרה כמעשה אחד בלבד, שהרי בפנינו יש שני מוקדים: יישור האבן ועיצובה הסופי.

בנוסף, נראה לי יותר פשוט שכאשר יש שתי אפשרויות לחיוב, יש להעדיף את המלאכה הממוקדת ולא את מלאכת מכה בפטיש. כך ביארנו במלאכת מכה בפטיש, על יסוד הירושלמי בפרק כלל גדול, שמלאכת מכה בפטיש היא מלאכה כללית שיש לחייב בה רק כשאין חיוב מצד מלאכה פרטית.

מעבר לכל זאת, האמת יורה דרכו, שהרב רום סובר שאין מקום לחייב משום מחתך כלל. מלאכת מחתך קיימת, לפי דעתו, רק כשעושה צעד הכנה לקראת הגמר, ולא כשבחיתוכו הוא כבר יוצר את הכלי הסופי. על כך, כאמור, תמיהתנו.

עוד יש לתמוה, מה החילוק בין מסתת אבן לבין מגרר ראשי כלונסאות. במגרר ראשי כלונסאות אינו עושה כלי גמור אלא מכין את הכלונסאות לנקליטין או לחיצים, כפי שפירשנו למעלה. דבר זה תואם את מסתת, שצריך עדיין לשלב את האבן בבניין, ואין זה גמר מלאכתו ועשיית כלי. אם כן, מדוע מסתת חייב משום מכה בפטיש ומגרר ראשי הכלונסאות משום מחתך?!

אמת, שהרב רום כבר עמד שם בדבריו על קושי זה, ויישב שכיוון שהאבן מאבדת את זהותה בהשתלבותה בבניין, נמצא שסיתותה הוא גמר מלאכתה כאבן. לעומת זאת, בראשי הכלונסאות אין זה גמר מלאכתם עד השלב הבא. הסבר זה נראה בעיני דוחק גמור[4].

 

לאור זאת, בגליון כסלו-טבת תשס"ג העיר הרב עמנואל מנחם רייניץ על דבריו, וכתב ביאור אחר בדברי הר"י מגאש:

"ובדברי הר״י מיגאש נראה דיסד דלא כל הקפדה לחתוך במקום מסוים נקראת מלאכת מחתך, אלא דווקא באופן שהחיתוך הוא לצורך מידה הנצרכת (דומיא דחיתוך העורות שבמשכן), אבל בנידון של סיתות האבן הרי שמידת האבן כבר עשויה ומטרת הסיתות הוא כדי לישר ולהחליק ואין כוונתו לצורך מידה ולכן אין זה מחתך"  (בעניין גדרי מלאכת מחתך)

גם דברים אלו נראים כאינם תואמים את דברי הר"י מגאש. הר"י מגאש כתב במפורש לגבי מסתת את האבן:

"וחופר בה ומשוה פניה כדי שתהיה נכונה לעשות עליה אבנים אחרות בבנין"     (רבינו פרחיה שם)

לדברי הרב רייניץ, היה לנו לחייב משום מחתך, שהרי מקפיד לחתוך במקום מסוים (כדי לאפשר להושיב עליה אבנים אחרות).

 

לפיכך, נראה לעניות דעתי לפרש את דברי הר"י מגאש באופן הבא. כבר עמדנו על כך, שההקפדה על המידה, שהוזכרה כאן בנוגע לגרירת ראשי הכלונסאות, אינה דומה למקרה הרגיל של מחתך. במקרה הרגיל של מחתך, מקפיד האדם על האורך והרוחב, הוא עוסק בחיתוך נקודה מסוימת בעלת חשיבות, מבחינתו (בין אם חשיבות של גודל ובין אם חשיבות פונקציונאלית[5]). אולם בשיוף ראשי הכלונסאות, האדם מסלק חתיכות מיותרות כדי להתאים את הדבר לגודל הרצוי מבחינתו.

במקרה כזה קובע הר"י מגאש, שאם עיקר המיקוד של האדם הוא בסילוק החתיכות העודפות על מה שהוא זקוק למידתו, זהו בכלל מלאכת מחתך. אולם, כאשר עיקר המיקוד שלו הוא בתיקון האבן עצמה ובעיצובה, אין זה בכלל מחתך, אלא מתקן מנא (חלק ממלאכת מכה בפטיש).

 

ג. שני מוקדי מחתך

נרחיב בביאור דברינו. במשכן היו שני מוקדים לפעולת החיתוך – חיתוך העורות לצורך שימוש בהם ביריעות המשכן, וחיתוך בגמר מלאכת עיבוד העור:

  1. חיתוך העורות לצורך שימוש ביריעות המשכן. לאור חיתוך זה, כל פעולת חיתוך לפי מידות היא בכלל מלאכת מחתך. לעיל הוספנו, שגם חיתוך פונקציונאלי, כגון חיתוך בין חלק רך לקשה כדי להניחו בכר ובכסת, הוא בכלל מחתך (לדעת הרמב"ם כתולדה).
  2. חיתוך בגמר מלאכת העיבוד. בגמר מלאכת עיבוד העור, היו משרטטים את העור וחותכים אותו לא לפי מידה, אלא על מנת לסלק את חתיכות העור שאינן ישרות. במקרה זה ישנה הקפדה על חיתוך העור על פי הסימנים המשורטטים.

נראה, שהדברים מדויקים בלשון רש"י על המשנה, שכתב:

"מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים"  (עג. ד"ה המחתכו)

רש"י הזכיר בדבריו שתי פעולות: הקיצוע והחיתוך לרצועות. פעולת הקיצוע באה אחר העיבוד, ועיקרה ביישור היריעה. פעולת החיתוך לרצועות שוות שבאה אחריה, נעשית לצרכי התעשייה השונים.

מפורש ברש"י, אם כן, ששתי הפעולות הן בכלל מחתך, כפי שביארנו.

פעולות אלו תקפות גם באדם המגרר ראשי כלונסאות או מסתת את האבן. אם יש לפניו חתיכות מיותרות שרוצה להיפטר מהן כדי לקבל אבן שהוא מעוניין בה או ראש כלונס תואם וכיוצא בזה, הרי זה תולדת מחתך[6]. אך, כאשר מגמתו היא לא להיפטר מהחלק העודף אלא לעצב את החתיכה שהוא פועל בה, אין זה שייך למלאכת מחתך אלא לתיקון מנא, וחייב משום מכה בפטיש.

על כן, נתן הר"י מגאש שתי דוגמאות ביחס לסיתות אבן, וגם ביחס לראשי הכלונסאות:

"ונפקא מינה שאם היתה האבן נכונה ופניה שוות ויש לה קרנות ויוצאות לכאן ולכאן, וסיתת האבן בשבת, שיהא חייב משום מחתך דדמי למחתך העור. ועל דרך זו מיפרש המגרד ראשי כלונסאות של ארז כשחתך ראשיהן והרחיקן ולא עשה מלאכה בכלונסאות גופן" (רבינו פרחיה שם)

במקרה שהמיקוד של האדם הוא בהרחקת החלקים העודפים, יש לחייב משום מחתך גם בסיתות האבן, כאשר מסלק את הקרנות היוצאות לכאן או לכאן. לעומת זאת, במקרה שהוא מתכוון לעצב את החפץ עצמו, יש לחייב משום מתקן מנא גם בראשי הכלונסאות. כגון אם כבר הרחיק את החלקים העודפים, וכרגע מבקש לשייף את ראשי הכלונסאות כדי לעצבם ולייפותם.

 

ד. פותח בית הצוואר וכוורת הקנים

לאור הדברים הללו, נעמוד על שתי דוגמאות בהן דנו הפוסקים אם יש לחייב בהם משום מלאכת מחתך.

במקרה שאדם פותח בית הצואר, מפורש שחייב חטאת, בין אם משום קורע (שהרי הוא מתקן) ובין משום מכה בפטיש[7]. אולם, האחרונים תמהו, מדוע לא לחייב בזה גם מצד מלאכת מחתך, שהרי בוודאי מקפיד הוא לחתוך במידה מדויקת את בית הצואר.

הרב רום השיב על פי דרכו:

"וצריך ביאור דהרי ודאי מדקדק היטב לפתוח בדווקא במקום שמתאים בבגד לכך, ובגודל המתאים. ומדוע לא חייב משום מחתך. ונדחקו בזה טובא. אך על פי דרבינו מיושב שפיר, שהיות שעל ידי חיתוכו מתקן הבגד לא הווי דומיא דמלאכת מחתך שבמשכן"   (שם)

אמנם, לשיטתנו הדבר פשוט בתכלית. אין כאן חיתוך לחתיכות לפי מידה, אלא חיתוך בגוף הבגד תוך הקפדה על המיקום המדויק. כיוון שברור שהמיקוד שלו הוא תיקון הבגד ולא הרחקת חתיכות מיותרות, אין בזה תורת מחתך.

 

מקרה נוסף הוא חלתא, כוורת של קנים. בגמרא בשבת נאמר:

"אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב אחת עשרה חטאות" (שבת עד:)

רש"י כתב שם:

"חייב אחת עשרה. זומר הקנים והוא צריך להם - חייב משום קוצר ומשום נוטע, אספם יחד - הרי זה מעמר, בירר יפות - הרי זה בורר, החליקן - הרי זה ממחק, עשאן דקות מאחת שתים או שלש - הרי זה טוחן, חתכן במדה - הרי זה מחתך, הסיך השתי - הרי זה מיסך, ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו - הרי עושה שתי בתי נירין, ארג -  (רש"י שם)

שתי פעולות חיתוך מוזכרות ברש"י: החיתוך שבמהלך הייצור, עליו חייב משום מחתך, והחיתוך בסוף התהליך שנועד להשוותם, עליו חייב משום מכה בפטיש.

גם פה יש לדון, מדוע לא מחייבים גם על החיתוך האחרון משום מחתך. גם בזה הלך הרב רום לשיטתו: לדבריו, על חיתוך שאינו יוצר כלי והוא בליבו של תהליך, חייב משום מחתך, ועל חיתוך שגומר את הכלי ומסיימו, לא חייב משום מחתך אלא משום מכה בפטיש.

אמנם, נראה לי שאין זה הטעם. אדרבה, מדברי רש"י נראה שהוא בעצמו התקשה בזה. לפיכך, ראה צורך להביא ראיה לחיוב זה בסוף התהליך מצד מכה בפטיש, על פי הסוגיה בהמשך שם נאמר:

"האי מאן דשקיל אקופי מגלימי - חייב משום מכה בפטיש" (שבת עה:)

ושם פירש רש"י דין זה:

"ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין, כשניתק בה חוט וקשרוהו, וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין, ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה - גמר מלאכה הוא, וחייב משום מכה בפטיש"   (רש"י שם)

נראה, אם כן, שזהו פירוש הדברים בשיטת רש"י: החיתוך הראשון הוא חיתוך קנים לפי מידה, והוא שייך למחתך הקלאסי, שמחתך לפי מידת אורך ורוחב. החיתוך האחרון, שלאחר אריגת הכוורת, לא נועד בעיקרו לצרכי יישור. עיקר מגמתו היא כמו בשקיל אקופי מגלימי, שהבגד קיים במידתו הראוייה ורק פועל כדי לסיים את עיצובו על ידי קיצוץ חוטים בולטים.

זוהי גם הפעולה הנעשית בכוורת הקנים, שכבר עשויה במידתה, וכל פעולותיו עכשיו אינן אלא גמר עיצוב. אין לפעולת גמר עיצוב זו שייכות למלאכת מחתך כלל, ודו"ק.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 


[1] בכמה כתבי יד של הרמב"ם הגירסא היא – 'הקומט' וכתב בפירוש קדמון שכוונתו  היא שחותך הקשה מן הרך כדי להניחו בכר. ונראה פשוט שאם חותך הקשה מן הרך לעשות מן הקשה קולמוס, אף זה מחתך.

[2] כלונסאות. המקום שמתקנין אותו בחצים של עץ לתת עליו חץ של ברזל.

[3] הוא הר"י מגאש רבו של הרמב"ם.

[4] וראה עוד שם בדבריו במה שהתקשה מכמה סוגיות ודחק מאוד בשיטתו.

[5] החיתוך בין החלק הרך לקשה.

[6] פעולה זו היא תולדה ולא אב, כי היא נעשית בדרך שיוף וגירור ולא בדרך חיתוך. אולם, המגמה היא אחת, סילוק חתיכות כדי לקבל את המוצר במידה הרצויה.

[7] וכבר עסקנו רבות בזה במסגרת מלאכות קורע ומכה בפטיש, עיין שם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)