מלאכת משרטט | 2

א. חיוב משרטט רק כשמכין למלאכה אחרת

בשיעור האחרון עמדנו על יסודות דין משרטט, ובסופו הצבנו את השאלה האם מלאכת משרטט עומדת בזכות עצמה, או שהיא מלאכת הכנה למלאכה הבאה אחריה.

כאמור, בעוד אחרונים שונים כתבו שאין משרטט אלא כאשר מכין למלאכה אחרת, אנו נטינו לומר שיש לחייב על כל שרטוט בעל חשיבות.

בשיעור זה נמשיך תחילה בדיון זה, ולאחריו נעסוק בפרטים נוספים בעניינו של המשרטט.

 

כמקור לצורך שמשרטט יהיה מכין למלאכה אחרת, כתב החשוקי חמד:

״והנה המשנ"ב (סימן רעד) כתב: והמדקדקים רגילים לרשום בסכין (על החלה) קודם ברכה. ויש לעיין מדוע אין משום משרטט ברישום הקו על גבי החלות בשבת? וכן מדוע אין משום משרטט בעשיית הקוים על גבי קליפת תפוז קודם קילופו?״ֿ      (חשוקי חמד שבת עה:)

מכוח שאלה זו, טען החשוקי חמד שאין משרטט אלא כאשר הוא מכשיר למלאכה. ממילא, המסמן בסכין על החלה לא עושה זאת לצורך מלאכה אחרת, ועל כן אין בזה משום מלאכה.

אבל, לעניות דעתי אין כלל הוכחה מההיתר לסמן בסכין על החלה^[1]. אין האדם נחשב כמשרטט אלא כאשר הוא עושה סימן שמקפיד על דיוקו, כגון כדי לחתוך באותם מקומות או כדי לכתוב תחתיו. בסימון החלה, אין למסמן עניין לחתוך בדיוק במקום הסימן דווקא. מטרת הסימון היא למעט את ההפסק בין הברכה לבציעה, כמבואר בפוסקים. גם בקילוף התפוז, נועדו הסימנים להקל על הקילוף, בלא שום הקפדה על הדיוק בזה. על כן, אין בזה תורת שרטוט.

 

ניתן להציע, שסברת האחרונים לפיה משרטט אינו אלא כשמכין למלאכה, מבוססת על הסברי הראשונים שראינו בשיעור שעבר. הרמב״ם הסביר, שהמשנה השמיטה את מלאכת משרטט משום שהתנא ראה את משרטט כצרכי הכתיבה. במילים אחרות, אין זו מלאכה עצמאית. כך גם עולה ממי שהבין את מלאכת משרטט כסיום תהליך עיבור העור לקראת חיתוכו. כיוון שאין זו פעולה עצמאית, אין לראות זאת אלא כמלאכת הכנה ולא כמלאכה נפרדת.

אולם, גם אם נסכים שזה ההסבר להשמטת התנא, יש מקום לפתוח את הדיון מחדש לאחר שהגמרא החליטה להכיר במשרטט כמלאכה. האם לאחר שהתלמוד החליט שיש להוסיפה התחדש שינוי במהותה ויש חשיבות גם בעצם הפעולה, או שהיא נשארה מלאכת הכנה, ובכל זאת נמנית כאחת מל״ט המלאכות?

 

ב. משרטט לא כהכנה למלאכה

לאחר זמן ראיתי באור זרוע שכתב:

״ופירש”י כשהוא בא לחותכו משרטטו תחילה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב לקצר את החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט ותנן לקמן בהבונה המסרט על בשרו ר"א מחייב חטאת וחכמים פוטרים^[2] אבל לכתחילה כולי עלמא אסור ופירש"י המסרט במכתב או בסיקרא ואמרי' בירושלמי בהבונה הקורע על העור כתבנית כתב פטור הרושם על העור כתבנית כתב חייב הלכך נ"ב כשאדם מעיין הלכה בשבת ובא אל לבו שום חידוש שצריך לשאול שאסור לו לרשום בצפורן על הגליון לזכר שלא ישכח מידי דהוה אמסרט על בשרו דאסור לכולי עלמא״    (אור זרוע ע״ג)

מדבריו נראה, שיש דין משרטט גם כאשר אינו מכין למלאכה שאחריה. מסתבר, שהמסרט על בשרו או המשרט בציפורן על הגליון, אינו עושה זאת כהכנה למלאכה אחרת.

כאמור, לדעת חכמים יש בכך איסור דרבנן, ואילו רבי אליעזר מחייב חטאת. ביסוד הדברים נראה, שהשריטה על הגליון או על בשרו נחשב כעשיית מעשה ״כלאחר יד״. רבי אליעזר, כידוע, מחייב גם כלאחר יד (ראה שבת צד:), ואילו חכמים פוטרים.

אם כנים אנו בהסברנו עד כה, מדברי האור זרוע ניתן להביא ראיה שאין לצמצם את מלאכת משרטט ולראותה כמלאכת הכנה בלבד, אלא כל שרטוט שיש בו חשיבות הוא בכלל המלאכה.

 

התוספות בסוטה (יז: ד״ה כתבה) הסתפקו במקרה שאדם לא שרטט לפני כתיבת המזוזה, האם יועיל שרטוט לאחר הכתיבה.

לכאורה, לאור דברי האחרונים שכל השרטוט נועד על מנת ליישר את הכתב, כיצד יועיל שרטוט שאחר הכתיבה?! ספק זה יכול לנבוע אם נטען שמזוזה צריכה שרטוט מהלכה למשה מסיני, מצד כתבי הקודש, גם כשיכול ליישר את הכתב בלא שרטוט.

מפשט לשון הרמב"ם והשולחן ערוך נראה שלא מועיל לשרטט לאחר הכתיבה. זאת, כיוון שכתבו שאם לא שרטט המזוזה פסולה, ולא ציינו שמועיל לשרטט לאחר הכתיבה. מכל מקום, לפי הצד שהעלה התוספות בהסתפקותו, לפיו יועיל שרטוט לאחר הכתיבה, יש לעיין האם יש לחייב בזה משום שרטוט בהלכות שבת.

נראה, שלשיטות הסוברות שאין שרטוט אלא כהכנה לכתיבה או לחיתוך, שרטוט זה אינו הכנה אלא יש לו חשיבות מצד עצמו (מצד הלכה למשה מסיני דמזוזה צריכה שרטוט) ועל כן לא יחייבו על כך. אולם, לשיטתנו שכל שרטוט יש לו חשיבות, נראה שגם כאשר משרטט מכוח חובת כתיבת מזוזה, אף לאחר הכתיבה, יש מקום לחייב. וצריך עיון.

 

רבי עקיבא איגר כתב (שו״ת חלק א׳ סימן נ׳) שיש שתי הלכות בשרטוט מזוזה. הלכה אחת היא שיש לשרטט כשכותבים שלוש תיבות מן המקרא או יותר, על מנת שיצא הכתב מיושר. ההלכה השניה היא שבמזוזה צריכים שרטוט כהלכה למשה מסיני, בלא קשר ליישור הכתב.

להלכה הראשונה, כתב רבי עקיבא איגר, די בשרטוט בבדיל אף שהשרטוט אינו מתקיים (שהרי בשעת הכתיבה הוא קיים ומסייע ליישור הקו). אולם, למזוזה צריך שרטוט המתקיים.

לאור זאת, הסתפק רבי עקיבא איגר:

״אני מסתפק אם שירטט בבדיל קודם הכתיבה ולאחר הכתיבה בעוד שהשרטוט דבדיל הי' קיים הי' משרטט בקנה כדין, דבזה יש לומר כיון דלא הי' פעם בלא שרטוט והכתיבה הי' כדינו דמהני ואף לאחר שנתפשטו השרטוטים דבדיל יש לומר דמהני לשרטט בקנה כיון דהכתיבה הי' בהכשר וגם עתה נשרטט בקנה, ומה דבנתיים לא היה משורטט יש לומר דאינו מגרע דלא הוי דיחוי״      (שו״ת רעק״א שם)

בכל מקרה, אם לא שרטט כלל בשעת הכתיבה ושרטט רק לאחר הכתיבה נוטה רעק"א להכריע שלא מועיל להכשיר את המזוזה (כפשט דברי הרמב״ם והשו״ע).

 

החשוקי חמד, בדבריו שם (שבת עה:), התלבט בשיטת הרמב"ם (לפיה משרטט הוא מכשיר לכותב) האם יש להחיל עליו דיני כותב. כך, האם יש צורך שיהיה השרטוט בימין, כפי שקיים בכתיבה, וכן האם צריך שרטוט המתקיים, כפי שבכתיבה יש צורך בכתב המתקיים^[3]. כל זה, כאמור, בשיטת הרמב״ם, אך בשיטת רש”י הבין החשוקי חמד, שאין כלל לדון זאת ככותב.

לעניות דעתי, אין כלל מקום להשוות בין הדברים. גם לרמב"ם וגם לרש״י יש לדון במשרטט בשמאל או באינו של קיימא בהתאם לעניינו של המשרטט. אם משרטט בשמאל נחשב שינוי, גם רש״י לא יחייב עליו, ואם אין זה נחשב שינוי, גם לפי הרמב״ם הוא יתחייב.

דברים אלו הם כעין מה שכתב החידושים המיוחסים לר״ן לענין רושם שהוא תולדת כותב, ואף על פי כן אם רושם בשמאל חייב, בניגוד לכתיבה:

"ולא הוי רישום כלאחר יד דהא דרך לרשום בשמאל כבימין” (חידושים המיוחסים לר״ן, שבת עג:)

וכך הדין לעניין משרטט, אם דרך לעשות בשמאל כבימין.

בכל אופן, הדברים שכתב לעניין רופא מנתח מסתברים. לדבריו, רופא מנתח המסמן על גופו של חולה בקו צבוע את מקום החיתוך המדויק, דבר שנעשה בדרך כלל ביד המיומנת לכך, נחשב עושה שלא כדרכו אם עושה בידו החלשה.

ברם, לעניין שרטוט המתקיים, נראה שכל שרטוט לפי צרכו. דהיינו בניתוח, או בחיתוך העור, חשוב שהשרטוט יוכל לעמוד זמן סביר שיהיה לתועלת בשעת החיתוך, ולא נחוץ מעבר לכך. גם המשרטט לכתיבה, אם הוא כדי ליישר הכתב, יש צורך בשרטוט שיהיה עמיד כדי שיוכל לכתוב וליישר את כתיבתו.

לעומת זאת, במקרים בהם יש צורך בשרטוט מצד ההלכה, כגון במזוזה, נראה שצריך שרטוט שיתקיים ולא יתבטל.

 

ג. הקלטה היוצרת חריטות

הפוסקים דנו רבות במקרים בהם אדם מקליט דיבורים או שירים על גבי תקליט, דבר היוצר חריצים בתקליט ובסרט שעליו, האם יש בכך משום משרטט.

הבן איש חי כתב, שאם אדם שר מול מכונת הגרמופון הוא מפעיל את המחט שבמכונה היוצרת שריטות בגרמופון, ויש לחשוש משום משרטט.

 

על דבריו יש להעיר מכמה כיוונים:

ראשית, מסתבר שלא הדיבור של האדם הוא המפעיל את המחט, כיוון שהיא עובדת כל הזמן ורושמת את הרחשים הנשמעים בסביבה. כיוון שכך, העובדה שכאשר הוא מדבר המחט רושמת את הרחשים שלו, היא לכל היותר גרמא.

בנוסף, יש לדון ביחס בין הקלטות הדיגיטליות הקיימות היום, וכן הקלטות שקדמו להן, שבהן אין חריצים ניכרים אלא אותות אלקטרונים, לבין התקליטים עליהם דיבר. לכאורה, בהקלטות בימינו בוודאי אין דין שרטוט, וכל הדיון הוא בתקליטים בהן נוצרים חריצים משמעותיים.

כמו כן, בהתאם למה שדנו לעיל יש לדון גם פה. לפי המבינים שמשרטט אינו חייב אלא אשר מכין כתיבה, חיתוך וכיוצא בזה, אין לחייב בחריטה על התקליט, כיוון שאינה הכנה למלאכה אחרת. אולם, לפי ההבנה שהצענו, לפיה כל שרטוט שיש בו חשיבות ומשמעות יש לחייב עליו, היה מקום לומר שיהיה חייב.

בנוסף, יש מקום לברר האם באמת נוצרים חריצים מכניים וממשיים על ידי ההקלטה.

 

מלבד כל זאת, לעניות דעתי אם היה מקום לחייב במעשה כזה, מסתבר יותר לחייב מצד כותב. יש מקום לדמות זאת לדברי הרמב"ם:

"רושם תולדת כותב הואץ כעצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב, וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדת מוחק וחייב" (שבת י"א, י"ז)

יש מקום לראות במעשה ההקלטה סוג של העברת מסרים הדומה לכתיבה. אולם, יש מקום לעיין בזה, שכן אין אפשרות שההקלטה תקרא מאליה, אלא באמצעות מכשיר. ממילא, ניתן לטעון שאין זו כתיבה הניכרת, וצריך עיון.

 

 

 

ד. שרטוט באוכלין

בדיוננו במלאכת מעבד, הרחבנו מעט בשאלה העקרונית לגבי קיום מלאכות מסוימות באוכלים. שם, הצענו שתי דרכים מרכזיות: אחת השוללת באופן גורף את חשיבות המלאכה כאשר היא נעשית באוכלין, והשניה המחלקת בין מלאכות השייכות לתחום האוכלין למלאכות שאינן כאלו

כאמור, לפי האפשרות הראשונה, אין בפעולה הנעשית באוכלין חשיבות מלאכה. האוכל כבר היה ראוי לאכילה, ומלאכה הנעשית בו רק משפרת אותו במידה מסוימת[4].

מאידך, לפי האפשרות השניה יש לחלק בין המלאכות. יש מלאכות שעיקרן ומהותן הוא בייצור תעשייתי, והן אינן שייכות לתחום האוכלין. כך, למשל, מלאכת בניין אינה שייכת באוכלים, כי היא מלאכה שמהותה בניית בתים או חפצים. כך בכל המלאכות שמהות הוא עיבוד בתעשייה, כמעבד העורות, הממחק וכו'. המכנה המשותף לכל המלאכות הללו הוא, שהן אינן שייכות לתחום המזון. לעומתן, יש מלאכות השייכות באופן טבעי לתחום המזון, כמלאכות סידורא דפת.

כל המלאכות שהוזכרו בש"ס ובפוסקים שאינן באוכלין, קשורות באופן מובהק לתחומי התעשייה והבניין.

אם נחדד ניתן לומר: ישנן שני צרכים מרכזיים לאדם, "לחם לאכול ובגד ללבוש". "לחם לאכול" הוא תחום המזון, ו"בגד ללבוש" הוא התחום הרב של ביגוד, כלים ומסגרות החיים של האדם. לפי הגישה השניה, מלאכות העוסקות בתחום זה אינן באוכלין.

 

בטרם נדון ביישום העקרונות שהעלנו במלאכת משרטט, נעמוד מעט על מה שכתבו הפוסקים בעניין שרטוט באוכלים, דין שלא נידון כלל בש"ס או בראשונים.

אחרונים רבים^[5] כתבו שאת דין שרטוט באוכלין, יש לתלות בטיב ובזיקה של מלאכה זו, כפי שנפרט.

יש שתלו זאת במחלוקת רש"י ורמב"ם ביסוד המלאכה. כזכור, לפי רש"י המלאכה שייכת לגמר עיבוד העור או הכנתו לחיתוך. ממילא, כיוון שאנו פוסקים שאין מעבד באוכלין ואין מחתך באוכלין, כך גם אין משרטט באוכלין. לפי הרמב"ם, לעומת זאת, מלאכת משרטט היא דווקא כאשר מוביל לכתיבה (מיישר את הכתיבה). לפי שיטה זו, כיוון שאנו פוסקים שיש כתיבה באוכלים, כך גם יש משרטט באוכלין.

מעין דברים אלו כתב גם בספר שמירת שבת כהלכתה:

"אין איסור שרטוט וחיתוך באוכלין, כשהשרטוט והחיתוך הם לצורך המאכל או לצורך שימושו של גוף האדם. לפיכך מותר לסמן קווים בעוגה, ובקליפת התפוז וכיוצא בזה בעזרת סכין, כדי לדייק בשעת פריסתה או לחתוך אוכל כלשהו למנות שוות" (שמירת שבת כהלכתה י"א, ט"ו)

בהערה שם הסביר השמירת שבת כהלכתה, שאין מלאכת משרטט אלא כהכנה למלאכה אחרת (כגון לחיתוך העור). כיוון שאין חיתוך באוכלין, ממילא גם אין שרטוט באוכלין.

בניגוד לדברים אלו, לעניות דעתי נראה שאין משרטט באוכלין בכל מקרה. אפילו אם נסבור, כפי שהצענו למעלה על פי האור זרוע, שיש משרטט בכל פעולה בעלת משמעות גם כשאינה מכינה למלאכה אחרת.

לטעמי, יש לדון בענין זה במנותק משאלת הזיקה מלאכות כותב, מעבד ומחתך, ובמנותק משיטות רש"י והרמב"ם ביסוד מלאכת משרטט. יש לבחון את הדברים על פי היחס בין מלאכות האוכל לבין שאר המלאכות, לאור שתי הגישות שהבאנו למעלה.

כאמור, על פי הדרך הראשונה שכתבנו, פעולות מסוימות שנעשות במאכל כדי לתקנו, לייפותו או להגישו, אינן חשובות כמלאכה, משום שאין בהן יצירה משמעותית. לפי גישה זו, אם אדם מסמן על חלה או מסמן קווים בעוגה כדי לחתוך פרוסות שוות וכדומה, אין בכך חשיבות מלאכה מצד היצירה שבכך. אמנם זה משפר את איכות ההגשה ואת האסתיקה, אך אין זו מלאכת אומנות.

על פי הדרך השנייה שכתבנו, יש חלוקה עקרונית בין תחומים שונים של מלאכות, בין מלאכות התעשייה למלאכות האכילה. לדרך זו ברור, שגם מלאכת משרטט שייכת לתחום של התעשייה ולא לתחום האוכלים. על כן, נראה פשוט שמותר לסמן קווים בעוגה לצורך חיתוכה בפרוסות אחידות, וכן לסמן פסים בתפוז לצורך קילופו ועוד.

אולם, כאשר עושה מלאכה באוכלין, באופן שהאוכל משמש חפצא למלאכה, נראה שיש לחייב. כך, כאשר צובע את בית השחיטה, רוצה ממש לצבוע את בית השחיטה באדום על מנת למוכרו, וכיוון שאוכל משמש כחפצא יש מקום לחייבו[6]. כך גם כאשר רוצה לכתוב ברכת מזל טוב על עוגה ולוקח את העוגה במצע לכתיבתו, דומה לכותב על כרטיס ויש לאסור זאת.

 

אולם, יש לעיין באדם הרוצה לכתוב מזל טוב על עוגה, ועל מנת שיצליח לכתוב בקו ישר מסמן בראש העוגה. לכאורה, יש מקום לחייב בזה משום משרטט, שמשרטט לטובת כתיבה. אולם, לעניות דעתי יש מקום לומר שמשרטט חייב רק כאשר יש חשיבות משמעותית ליישור החיתוך או הכתיבה, אך כאשר מדובר בצורך אסתטי בלבד, אפשר שאין בזה איסור, וצריך עיון. למעשה, פשוט שאין לעשות כן.

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה עורך: אורי יעקב בירן ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*