דילוג לתוכן העיקרי

בריאת העולם שבמלכויות, זיכרונות ושופרות

קובץ טקסט

על הקשר בין מצוות השופר ובין ברכות מלכויות זכרונות ושופרות נכתב רבות.

התנ"ך מלא בהשוואות בין מלוכה לבין תקיעה בשופר. בתיאור המלכתו של יהוא ניתן למצוא תקיעה בשופר, כסמל למלכות:

"וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא" (מלכים ב' ט', יג).

גם את ברכת זכרונות ניתן לקשר לתקיעה בשופר. בהקשר התנכ"י, הזכרון מתקשר לעולם המשפט. בברכת הזכרונות אנחנו מתארים את ראש השנה כיום משפט, בו כל בני האדם נזכרים: "ובריות בו ייפקדו להזכירם לחיים ולמוות".

ביום הדין, אנחנו מריעים בשופר כדי להדגיש את הסכנה בה מצויים כל העומדים לדין. נדמה, שעל הקשר בין השופר לברכת השופרות אין צורך להרחיב.

עם זאת, ראש השנה מקבל היבט נוסף בו לא מרבים לעסוק, והוא בריאת העולם. כבר בגמרא ניתן למצוא מחלוקת בשאלה האם העולם נברא בראש השנה:

"תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם [...] רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם." (בבלי ראש השנה י ע"ב)

בתקופות מאוחרות יותר, הפייטנים הרחיבו על הקשר בין בריאת העולם לבין ראש השנה. במחזור התפילה שלנו ניתן למצוא שני ביטויים לכך: "היום הרת עולם" וכן "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון". ננסה לבחון את תיאור בריאת העולם לאור שלש הברכות אותן אנחנו מוסיפים בתפילת המוסף, מלכויות, זיכרונות ושופרות.

 

מלכויות

פרק א' בתיאור בריאת העולם מתאר עולם הנתון בכף ידו של הקב"ה, ששולט בו ביד רמה. כל רצון של הקב"ה מתממש בן רגע, וכאשר אלוקים אומר "יהי אור", נברא האור. שלטונו של הקב"ה, על פי פרק א' של בראשית נראה חסר כל מעצורים או גבולות. שלטון טוטאלי שכזה הוביל את חז"ל לחפש ביטויים זעירים לחריגות מהתוכנית האלוקית.

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי ... וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ (בראשית א', יא-יב)

חז"ל הצליחו לדלות הבדל זעיר בין "עץ פרי עשה פרי" לבין "עץ עשה פרי" ודרשו ממנו מדרשים רבים. גם היחס בין השמש לירח זכה למדרש חז"ל, שהרי למרות דרישתו של הקב"ה לשני מאורות גדולים הירח נברא קטן יותר מהשמש. העובדה שחז"ל התאמצו כל כך לחפש חריגות מרצון ה' מדגישה את העובדה שבמוקד הפרק עומד ה' יחידי.

מלכות ה', על פי המתואר בפרק א', מגמדת ומשפילה את תפקידו של האדם בעולם. האדם, על פי תיאור שכזה אינו אלא חייל העומד בפני ה', ללא יכולת לנוע ללא היתר ממנו. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ובספר מורה נבוכים ביסס את רוב משנתו על פרק א' בבריאת העולם. עיקר עיסוקו הפילוסופי של הרמב"ם הוא ביחס בין הקב"ה לבין הטבע, כאשר האדם מקבל תפקיד שולי.

גם ברכת מלכויות מתארת מציאות הדומה לפרק א' בבראשית:

"אֱלקינוּ וֵאלקי אֲבותֵינוּ, מְלוךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּו בִּכְבודֶךָ, וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ, וְהופַע בַּהֲדַר גְּאון עֻזֶּךָ עַל כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֵדַע כָּל פָּעוּל, כִּי אַתָּה פְעַלְתּו, וְיָבִין כָּל יְצוּר, כִּי אַתָּה יְצַרְתּו, וְיאמַר כּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּו, ה' אֱלקי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה." (ברכת מלכויות, מתוך תפילת ראש השנה)

המילה החוזרת על עצמה לכל אורך ברכת מלכויות היא המילה 'כל'. הקב"ה מולך על כל העולם, נישא על כל הארץ ונמצא בתודעתו של כל אדם. ממשלתו של הקב"ה בלתי מוגבלת, כאשר העולם פועל בדייקנות על-טבעית כמעין תזמורת פילהרמונית. כמו בפרק הראשון בבראשית, הקב"ה הוא לבדו בעל השליטה בעולם.

 

זיכרונות

פרקים ב'-ג' של ספר בראשית מציגים תמונה שונה עד כאב של בריאת העולם. ישנם הבדלים בין המסרים והאידיאולוגיות הנמצאים בפרק א' לבין העולים בפרקים ב'-ג':

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה." (בראשית ב', ה)

העולם המתואר בפרקים אלו לא יכול להיות שלם ללא מעשיו של האדם. הטבע לא יכול להגשים את ייעודו ללא עזרה חיצונית מצדו של האדם. את ההחלטה לברוא לאדם עזר כנגדו מקבל למסקנה האדם, ולא הקב"ה. רק אחרי שהאדם לא מוצא לעצמו עזר, הקב"ה פועל כדי לברוא את האישה. שיא הפרק הוא נטיעתו של ה' גן בעדן, עליו מופקד האדם לשמור. אמנם השותפות בין האדם לבין הקב"ה איננה שותפות שווה, אך אין ספק שהאדם הוא גורם משמעותי המשפיע על התנהלותו של העולם.

הבדל נוסף בין שני תיאורים אלו של בריאת העולם בא לידי ביטוי במעשיו של האדם. אותו אדם, שנברא על ידי הקב"ה מגלה עצמאות, ופועל על פי שיקול דעתו. לאותו אדם יש ייעוד, בחירה חופשית ורצון. חטא האדם הראשון אף ממחיש כיצד האדם מסוגל לבטא את חירותו, על אף שהיא מנוגדת לציווי הקב"ה. גן העדן, למרות התפיסה הרווחת, אינו מקום בו האדם נח אלא מקום בו האדם עובד ופועל. כבר עמדו על כך חז"ל ואמרו:

"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (ברכות סד ע"א)

ברכת זיכרונות מתמודדת עם מציאות בה לאדם ישנה הבחירה החופשית. כבר ראינו שהזיכרון בתנ"ך הוא משפט, בו האדם נותן דין וחשבון על מעשיו. רק אחרי שהאדם זוכה בבחירה החופשית, הוא נדרש לקחת אחריות על פעולותיו. כאשר אדם עומד במשפט, עליו להביא לעצמו סניגורים שיעזרו לו לצאת זכאי. פסוקי הזיכרונות מלאים בבקשה מהקב"ה לזכור לנו את הברית, באמצעותה נוכל להמתיק את הדין. גם עקידת יצחק אותה אנחנו מזכירים מסמלת את השימוש הנכון בבחירה החופשית, בה אברהם היה מוכן מרצונו החופשי להעלות את בנו לעולה.

 

שופרות

שתי הברכות הראשונות מציגות לנו שתי תפיסות סותרות ביחס בין האדם לבין הקב"ה והעולם. בברכת מלכויות הקב"ה שולט על העולם באופן מושלם, ובני האדם מתפללים אליו שייתן להם מטובו. בברכת זיכרונות האדם עצמאי במעשיו, ולכן בא אל הקב"ה בתפילה שימחל לו על חטאיו. האדם חוזר אל ה' בוש ונכלם, מריע תרועה, ומבקש מה' שיזכור לו את בריתו והבטחתו. ברכת מלכויות מציגה עולם אוטופי, אותו האדם משנה ומעוות בברכת זיכרונות.

כיצד משתלבת ברכת שופרות במרקם שכזה? כדי לענות על שאלה זו עלינו לברר קודם כל את אופייה של ברכת השופרות. נראה, שברכת השופרות משלבת בין ברכת מלכויות לבין ברכת הזיכרונות, ויוצרת עולם שלם יותר. ראינו שניתן לקשר את השופר הן למלכות והן לזיכרון, כלומר ברכת שופרות עומדת בטווח בין המלכות למשפט.

העולם השלם אליו אנחנו שואפים מכיל רכיבים מכל אחת משתי הברכות הראשונות. האדם לא רוצה לוותר על רצונו החופשי או על הבחירה החופשית שלו. עם זאת, עליו לנצל את כוחותיו כדי להמליך את ה' בעולם, ולא על מנת למרוד בו. במידה רבה, זוהי התפיסה שעמדה לעיני החלוצים הציוניים. להבנתם, אסור לחיות בעולם של מלכות אלא יש חובה על היהודי לפעול כדי להקים לעצמו מדינה. מחד האדם מציב לעצמו אידיאל גבוהה, אך מנגד הוא פועל ליישם אותו בכוחות עצמו.

ברכת השופרות איננה ברכה של האדם היחיד, אלא של עם ישראל. שילוב ראוי בין מלכות ה' למשפט איננה משימה אישית המוטלת על האדם אלא רק על כלל עם ישראל.

לברכת השופרות שני מוקדים, מעמד הר סיני והגאולה העתידית. הפסוקים מהתורה לקוחים ממעמד הר סיני, בו ה' ירד ונתן לעם ישראל את התורה. גם פסוקי הנביאים מתארים מציאות עתידית בה ה' יתגלה בעולם ויגאל את עם ישראל. אמנם היחיד לא יכול להכיל מפגש שכזה, אך עם ישראל יכול להתמודד אתו.

עם ישראל נוצר כדי לחבר את עצמאות האדם עם הדבקות השלמה בקב"ה. במעמד הר סיני התרחשו שני ניסים גדולים: הראשון הוא התגלות הקב"ה בעולם ומתן התורה. נס נוסף שהתרחש הוא היכולת של עם ישראל כולו להצהיר ביחד כאיש אחד "נעשה ונשמע". עם ישראל קיבל על עצמו מבחירה חופשית את עול המצוות, ותיעל את בחירתו החופשית לכינון מלכות ה'.

אחרי הגירוש מגן העדן, התגלותו של הקב"ה נפסקה. העולם כפי שהוא מתואר בבראשית א' חדל מלהתקיים, ובני האדם פעלו בחופשיות ללא נוכחות שכינה. מעמד הר סיני הוא האירוע בו ה' חזר להתגלות בעולם ולתת את התורה. נוכחות שכזו לא סתרה את בחירתו של האדם, אלא ניתבה אותה למקומות טובים יותר. מציאות זו תושלם בימות המשיח, בו למרות רצונם החופשי עם ישראל ישמור מצוות וימליך עליו את ה'.

בראש השנה האדם נדרש לערוך חשבון נפש ולבחון את עולמו מחדש. על האדם להחליט עד כמה הוא רוצה לנצל את בחירתו החופשית כדי להמליך את ה' בעולם, ולשמור על רצונו. האדם לא נדרש לוותר על רצונו החופשי, אלא לנצל אותו ולהשתמש בו לעשיית טוב. התודעה בה האדם נדרש לחיות היא תודעה לפיה יש לשאוף להוביל את מעמד הר סיני אל תוך חיינו הנוכחים.

____________________

השיעור נמסר במסגרת 'משמר' לבוגרי מחזור כ"ה בי"ט באלול תשע"ט.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)