ממחק | 1
פתיחה
כתב הרמב"ם:
"המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואיזה הוא מוחק? זה המעביר שיער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור" (פי"א הלכה ה).
מלאכה זו מופיעה ברשימת המלאכות בפרק כלל גדול (עג.) לאחר הפשטת העור ועיבודו. תהליך החלקת העור כולל גרירת השער שעל העור, כפירושו של רש"י שם[1], והוא האב של מלאכת ממחק.
ההבנה הפשוטה והיסודית היא שגדר המלאכה הוא ביצירת המשטח החלק, המאפשר את השימוש בו (כגון קלף לכתיבה, או עור הראוי לשימוש לתעשיית הנעליים, או משטח לשולחן וכיו"ב), וכדברי המאירי שם:
"הממחקו – רצונו לומר שמגרר את שערו ומחליקו לעשותו קלף או עור".
והנה במלאכה זו, יש לעיין בשתי נקודות:
- היחס בין גוזז לממחק.
- היחס בין דין ממחק לנוי ויופי.
בין גוזז לממחק
בשו"ת הריב"ש דן בשאלה אם גזיזת שער וציפורניים היא מלאכה הצריכה לגופה, שהרי אינו צריך לדבר הנגזז, וביקש להוכיח את תשובתו לשאלה זו מן המשכן. וכך כתב שם:
"אבל גזיזה היתה במשכן, שלא לצורך הצמר והשער; רק לצורך העור, כגון: בעורות תחשים. ועל כן, חייב כל שהוא לצורך גופו, אע"פ שאינו צריך לשער. ומלאכה הצריכה לגופה היא" (סי' שצ"ד).
בדבריו, קבע הריב"ש שגזיזת הצמר והשער מעורות התחשים שנועדה להחליק העורות, לצורך השימוש בהם למלאכת המשכן, היא חלק ממלאכת גוזז.
בדבריו אלו, יוצא תרומת הדשן נגד דברי התוספות שם (צד:) שכתבו שאין לחייב בגזיזת שערות וציפורניים אלא אליבא דרבי יהודה שמחייב במשאצל"ג. לטענתם, כל גזיזה כזו הינה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אינה דומה למשכן שגזזו לצורך הצמר.
נראה שהתוס' סברו שאין ללמוד מעורות התחשים, כי שם לא גזזו את השיער מן העור, ורק פעלו פעולה שנועדה להחליק את העורות כדי להכשירם למלאכתם, ופעולה זו אין לחייב בה אלא משום ממחק, וכדברי רש"י והרמב"ם שהבאנו למעלה[2].
חיוב כפול
בהמשך למחלוקת זו, בנשמת אדם הקשה שכל ממחק יתחייב גם משום גוזז! במסקנתו נראה שרצה לטעון שאם גוזז צמר או שער בכלי חייב משום גוזז, ואם תולש ביד, אין זה גוזז ולפיכך חייב הרמב"ם בזה משום ממחק, וז"ל שם:
"משמע דדוקא כשגזז מן המת חייב משמע אבל תולש פטור, ובזה ניחא נמי שהרי בפרק י"א כתב המעביר שער או צמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור חייב משום ממחק, ולא כתב גם משום גוזז, ודוחק לחלק בין אם מחליק העור או לא[3]" (כלל כ"א, א).
ובמנחת חינוך [מלאכת גוזז] כתב, כדרכו, שאכן, לדעת הרמב"ם יתחייב שתיים, משום גוזז ומשום ממחק.
ולענ"ד נראה כפי שכתבנו שפעולה כזאת שמרכזה בהחלקת העור[4], חייבים עליה משום ממחק, וכשגוזזים בלי כוונת החלקה אלא לצורך הדבר הנגזז, או ליפות הגוף כמו בנטילת ציפורניים או בתספורת וכיו"ב, חייב משום גוזז.
לענ"ד נראה, שהוא בגדר האפשרי, שאף הריב"ש יודה לעיקרון שהתווינו כאן[5], אלא שהוא מחלק בין השלב הראשון של גזיזת השער מעור התחשים שיש לחייב עליו משום גוזז לבין השלב האחרון של החלקת העור שיש לחייב משום ממחק, ודו"ק.
בין ממחק לנוי ויופי
בהגהות 'חתם סופר' לשלחן ערוך כתב:
"שבתי וראיתי כי ניהו דאם אינו צריך לשערו וציפורן אינו חייב משום גוזז, אבל חייב משום ממחק אם צריך לייפות המקום כמו נטילת הציפורן או שערה לבנה מתוך שחורה... ולפי זה גוזז הציפורן לייפות המקום חייב משום ממחק, וכן משום חציצה הו"ל ממחק.."
(סי' ש"מ, סעיף א).
חידושו הגדול של החת"ס הוא שמוקד מלאכת ממחק הוא ביופי ובנוי שמתקבל לאחר סילוק השער והצמר. ממילא לשיטתו, כל פעולה שעושה אדם בגופו או בדבר אחר כדי לנאותו חייב משום ממחק.
לענ"ד דברים אלה קשים מאוד ודחוקים. זאת מכיון שבכל דיוני הראשונים שעסקו בגזיזת ציפורניים, ובליקוט שערות לבנות מתוך שחורות, לא הזכירו אלא את מלאכת גוזז ודנו בשאלה אם היא צריכה לגופה או לא, אולם לא העלו בהקשר זה את מלאכת ממחק כלל (עי' תוס' מכות כ: ד"ה מלקט, ודברי החת"ס שם שמיירי שלא התרו בו אלא משום גוזז דחוקים עד מאוד).
מלבד זאת, נראה לי יותר פשוט כדלעיל שהמוקד של ממחק הוא בהכשרת המשטח החלק לשימוש - או לכתיבה בקלף, או לתעשיית העור - כדברי המאירי שהבאנו למעלה, אבל פעולת נוי שאין בה יצירת משטח לעבודה כלשהי, אין לה זיקה למלאכת ממחק. לפיכך, נראה לי שבגזיזת ציפורניים או שערות אין בזה אלא מלאכת גוזז, וכפי שנתבארו דיניה במקומה.
אבל, עדיין צריך עיון באיש שגילח זקנו, או באישה שליקטה שערות מפניה והחליקו לגמרי פניהם, אם יש לחייב בזה משום ממחק, שיצרו פנים חלקות. וגם בזה נראה לענ"ד שאין בזה משום ממחק, כי היא רק פעולת נוי, ואין בזה הכשרת המשטח לפעולה כלשהי. ואף באישה שרוצה למרוח על פניה לאחר מכן תכשירים שונים לאיפור, אין זה אלא פעולת נוי נוספת, ולענ"ד אין בזה לחייב משום ממחק.
גדרי ממחק
עוד איתא שם בגמרא:
"אמר רבי אחא בר חנינא: השף בין העמודים בשבת - חייב משום ממחק. אמר רבי חייא בר אבא: שלשה דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי: המגרר ראשי כלונסות בשבת - חייב משום מחתך, הממרח רטיה בשבת - חייב משום ממחק, והמסתת את האבן בשבת - חייב משום מכה בפטיש" (עה:).
מוזכרות כאן ארבע פעולות שכולן במגמה של החלקה ויישור, ובכל זאת רק בשתיים מהן החיוב הוא משום ממחק. נדון בכל אחד מן המקרים הללו, ונלבן את גדרי ממחק לאור דיון זה.
שף בין העמודים
מפרש רש"י:
"כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות חלונות, ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד, והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו כדי שיהא חלק - חייב משום ממחק".
רוב הראשונים דחו את פירושו של רש"י, וז"ל הרמב"ן שם:
"ולא מסתברא דכל כי האי גונא בבית אינו חייב אלא משום בונה, ובשדה משום חורש כדאמרינן בגומא".
והרא"ש בתוספותיו כתב:
"אבל אם אדם משפשף בידו על אבן אחת או על גבי נסר מה מחיקה שייך בה?".
ובאמת, צריך עיון בכוונת רש"י בזה.
שוב ראיתי שרש"י לאו יחידאה הוא בזה, והמאירי כתב פירוש הדומה לפירושו של רש"י:
"השף בין העמודים ר"ל עמודי אבנים יפות שבונין אותם בחלונות של היכלות ובני אדם עומדים ביניהם, וזה שף ומחליק ביניהם כדי שיהא המקום ערב ונוח ליושבים חייב משום ממחק" (עה:).
אף שהמציאות המדויקת שעליה דיברו אינה ברורה לגמרי, מכל מקום נראה שעיקר כוונתם היא שלא מדובר כאן בפעולת השוואת גומות בבית או בשדה, אלא מדובר כאן במשטח ישיבה קשיח שנועד לישיבת העוברים והשבים במקום. השף בין העמודים, משייף כדי להכשיר משטח לכיסא שישבו עליו, ובזה חייב משום ממחק (השוואת גומות היא רק בקרקע עולם)[6].
אבל, כאמור, רוב הראשונים פירשו דין זה בעקבות הירושלמי שם:
"הממחקו מה מחיקה היתה במשכן? זעיר בר חיננא בשם רבי חנינא שהיו שפין את העור על גבי העמוד. השף את העור על גבי העמוד חייב. משום מה הוא חייב? רבי יוסה בשם רבי יהודה בן לוי רבי אחא בשם רבי יהודה בן לוי משום מוחק" (שבת פ"ז).
נראה שהכוונה היא שמותחים את העור בין שני עמודים, ועל ידי זה נוח לשייפו, להחליקו ולרככו כדי להכשירו למלאכתו.
אלא שהר"ן הקשה על פירוש זה:
"ועדיין אינו נוח לי דאם כן היכי שייך למימר חייב משום ממחק - היינו ממחק גופיה!".
ונראה לי, שיש ליישב קושייתו ע"פ המשך הירושלמי שם:
"הדא דאת אמר בחדש, אבל בישן מחלוקת רבי ליעזר וחכמים" (שבת פ"ז).
האב של מלאכת ממחק היה שיוף העור להחליקו, ככתוב בירושלמי. אלא, שנהגו מידי פעם למתוח עור ישן ע"ג העמוד ולהוסיף לו ריכוך והחלקה, ובזה הוא שאמרו שחייב משום ממחק, דהיינו, שהוא רק תולדה. ובזה נחלקו התנאים המוזכרים בירושלמי - לדעת חכמים שם אינו אלא שבות, כשעושה כן בעור ישן, ורק רבי אליעזר מחייב בעור ישן.
וצ"ע אם גם הבבלי מחלק בזה בין ישן לבין חדש. ונראה, שכיוון שבבבלי הובא דין זה ע"י רבי אחא בר חנינא בסתם, שהוא דין מוסכם להלכה.
עוד נראה לי לדקדק בלשון הרמב"ם, שכתב:
"וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום מוחק" (פי"א, הלכה ו).
מדבריו נראה כי אב המלאכה הינו העברת השֵׂעַר מן העור, דהיינו שיש על העור שערות המעכבות את החלקתו, והתולדה היא בעור שכבר ניטלו שערותיו, ועכשיו מעביר ידו על העור לרככו ולהחליקו, והוא רק תולדה.
והנה, מצאנו בגמרא:
,אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר אמר רבי ינאי: מגררין מנעל חדש, אבל לא ישן. במה מגררו? אמר רבי אבהו: בגב סכין [רש"י: שמא יקלפנו מתוך שהוא ישן, ואין העור חזק, והוי מוחק[7]]. אמר ליה ההוא סבא: סמי דידך מקמי הא, דתני רבי חייא: אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן" (קמא.).
מקורה של הברייתא דר' חייא, הוא בתוספתא:
'אין מגרדין לא מנעלים ישנים ולא סנדלים ישנים'
(שבת פ"ד - מהד' ליברמן, פ"ג שו' 35-36).
והנה, לפי הגישה בבבלי נראה שמנעל ישן חמור יותר מן החדש, וכפי שביאר רש"י, אבל מן הירושלמי הנ"ל נראה שחדש חמור יותר, ואם כן, ייתכן שעמדת ההוא סבא שהחמיר בשתיהן, משום שלדידיה חדש חמור יותר, ואם ישן אסור, ק"ו לחדש שיש לאסרו[8].
ומתוך דברי הרמב"ם נראה שאין בגרירה זו איסור דאורייתא, שהרי הביא דין זה בפרק השבותים, ומשמע שאין בו ממחק גמור, ובטעם הדבר נראה שאין ממחק מן התורה אלא כשמחליק את הדבר כדי להכשירו למלאכתו, אבל בנעל שכבר נעשתה, אין בזה אלא דמיון לממחק של תורה ואיסורו מדרבנן בלבד. ואין זה דומה למה שהבאנו למעלה בשף העור המתוח בין העמודים שיש לחייב גם לאחר השיוף הראשוני, ששם הוא עדיין חומר גלם, וממשיך למחקו ולהחליקו כדי להכשירו לדבר הראוי לו.
מגרר ראשי כלונסאות
הגמרא שם הביאה כי המגרר ראשי כלונסות בשבת - חייב משום מחתך. רש"י שם מבאר:
"שיהיו ראשיהן שוין וחדין".
נראה שעיקר כוונתו בזה לחדדן ולחתכן שיהיו כולם במידה אחת, ולכן חייב משום מחתך. וכן הוא במאירי שם:
"המגרר ראשי כלונסות במגרה כדי להשוות ראשיהן למדה שהוא מכוין לה חייב משום מחתך".
ונראה לי שמה שאינו חייב משום ממחק, הוא לפי שעיקר מגמתו לנוי ולאסתטיקה שיהיו במידה שווה, ולכן חייב משום מחתך, אבל ממחק אינו אלא כשממחק במגמה פונקציונאלית. וכיו"ב כתב בחי' המיוחסים לר"ן כאן, שפעולה שהיא לנוי גרידא בלי מגמה פונקציונאלית אין בה משום ממחק:
"ומשום ממחק נמי ליכא דהא אינו אלא כדי ליפותה ואין בזה צורך כלל ואנן בעינן דומיא דממחק עור דמשכן דאית בי' צורך[9]".
מסתת את האבן[10]
הגמרא אומרת כי המסתת את האבן בשבת - חייב משום מכה בפטיש. רש"י שם מפרש:
"לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה - מחליקה"[11].
בדברי רש"י לפנינו נראה שעיקר כוונתו להחליק פניה של האבן, אבל עיין בחידושים המיוחסים לר"ן שהביא פירוש אחר בשם רש"י:
"פרש"י ז"ל אחר שנחצבה מן ההר מתקנה לדעת אורכה ורחבה".
והקשה שם עליו:
"וזה קשה דא"כ ליחייב משום מחתך דהא מיכוון אמשחתא וליחייב עוד משום ממחק שהרי מחליקה, וי"ל דאין הכי נמי דחייב משום תלת והכי קאמר חייב אף משום מכה בפטיש".
אבל, לא משמע כן בפירוש רש"י לפנינו, ונראה שיש לפרש דבריו כפי הפירוש האחר המובא בחי' המיוחסים שם:
"ויש מפרשים דמיירי באבן שנתקנה כבר אורכה ורוחבה אלא שהוא מתקנה עכשיו דק דק כדי ליפותה והילכך אינו חייב משום מחתך דהא אינו מחתכה, ומשום ממחק נמי ליכא דהא אינו אלא כדי ליפותה ואין בזה צורך כלל ואנן בעינן דומיא דממחק עור דמשכן דאית ביה צורך[12]".
וכיו"ב במאירי שם:
"ודין ממחק אין כאן שאין הכונה בה להחליקה להיות תשמיש שלה נוח לו... ואין זה אלא נוי בעלמא".
אם כן, הראינו לדעת מסוגיה זו, שאע"פ שבכל הדוגמאות שננקטו יש פן של החלקה, לא חייבו משום ממחק אלא בשתיים מהן, לפי שאין חיוב ממחק, כשעושה לנוי בעלמא, אלא במגמת הכשרת הדבר לצורך פונקציונאלי[13].
ממחק בכלי קיים
גרסינן בגמרא:
"בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון" (נ.).
וברש"י שם:
"חוץ מכלי כסף בגרתקון - כמין עפר שגדל בחביות של יין וקורין לו אלו"ם[14] והוא עיקר תקון כלי כסף, וגורר אותו, שהכסף רך, והוא ממחק שהוא אב מלאכה"[15].
אבל הרמב"ם פסק:
"אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת" (פכ"ג, הלכה ז).
ויש בדבריו חידוש בשתי נקודות:
- לדעתו האיסור אינו משום ממחק אלא משום תיקון מנא. נראה כי הרמב"ם הבין שעיקר כוונתו לחפיפה וניקוי כלי הכסף, שמלבנו ומשיב לו את צבעו[16].
- חידוש נוסף בדעת הרמב"ם הוא כי האיסור הוא מדרבנן בלבד, ולא כמשתמע מן הראשונים הנ"ל שהוא איסור דאורייתא של ממחק.
וצריך עיון במאי פליגי הראשונים. ונראה לי להציע שהרמב"ם סבור שאי אפשר לחייב משום ממרח אלא כשמכין את חומר הגלם ומחליקו כדי לייצר את הכלי, אבל כשרצונו לעבוד על כלי שהוא קיים כבר אין בזה איסור ממחק. ולכן סבר שכיוון שעיקר כוונתו בכלי הכסף היא לצחצחו, יש לראות בזה איסור דרבנן של תיקון מנא בלבד.
אבל רש"י והראשונים סבורים שיש בזה איסור תורה כשמשתמש בחומר מיוחד שגורר את כלי הכסף ומחליקו. ונראה לי שמדובר שמתקן במעשה זה, כפי שנהוג לפעמים בכלי שקיבל מכה וכיו"ב שרוצה לתקנו, שאם רק רוצה לנקותו והוא משייפו ומקלקלו בפעולה זו, אין לחייב בזה.
אבל עיין בדברי המאירי שנראה מדבריו שיש לחייב גם כשרוצה רק לייפותו כיוון שהוא פסיק רישיה של החלקת פניו:
"מה שאמרו בפ' טומנין בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון שהוא אסור משום גרירה והרי מ"מ קשה לו כשממחק את הצורות מ"מ ניחא ליה ליפות את הכלי[17]" (להלן קג:).
ולפי דרכנו נראה שאין הכרח שהראשונים חלוקים על הרמב"ם מבחינה עקרונית, ואפשר שהם מודים לו בד"כ, וכאן הם סבורים שהוא דומה לממרח כדי לשפץ את הכלי ולעשותו[18], וצ"ע.
|
* |
********************************************************** |
* |
|
* * * * * * * * * * |
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א עורך: אביעד ביננשטוק ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected] |
* * * * * * * * * * |
|
* |
********************************************************** |
* |
[1] וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם: "והמוחקו, המעביר ממנו את השער".
[2] עיין בעניין זה עוד בדברינו במלאכת גוזז.
[3] היינו, שהוא אינו רוצה לחלק בדרך אחרת, שאם תולש ואינו מחליק העור הוא גוזז, אבל אם מחליק העור הוי ממחק, וסבור שהוא דוחק, ועיין להלן.
[4] ונלענ"ד לדייק מדברי הרמב"ם שאין ממחק במעביר שער מחיים, ונראה לי בטעם הדבר שיסוד ממחק הוא בהכשרת העור לתעשיית הקלפים והעורות לכתיבה ולשאר צרכים, והעור כמוצר לתעשייה קיים רק לאחר מיתה, ואילולא דמיסתפינא הייתי מוסיף גם לאחר הפשטתו מן הבהמה, שכל עוד הוא על הבהמה הוא חלק ממנה ואינו מוצר תעשייתי, ואולי זוהי הסיבה שבשלב זה אין לחייב משום גוזז, שגזיזה היא בבעלי חיים וממחק הוא בעור של תעשייה, ובמקום שמתחילה מלאכת ממחק, כי יש לפנינו מוצר לתעשייה, מסתיימת מלאכת גוזז, מאותה הסיבה שכבר אין אנו רואים בעל חיים לפנינו אלא מוצר תעשייתי, וצ"ע.
[5] עיין הערה הקודמת מה שחידשנו בדבר הגבול העובר בין ממחק לגוזז, ונראה שלריב"ש הדברים הם כפתור ופרח, שאם גוזז את הצמר והשער מן הבע"ח קודם הפשטה, זוהי גזיזה, שאף שהמגמה היא לצורך העור, מ"מ עדיין בבעלי חיים אנו עסוקים, אבל אם עושה זאת לאחר הפשטה, יש לומר שהוא יחייב משום ממחק, מפני שעוסק בעור לתעשייה.
[6] פירוש זה הוא שלא כהבנת החי' המיוחסים לר"ן ברש"י: פרש"י ז"ל מהלך בין העמודים כדי להדק ולהחליק העפר שבסביבותיהן, ואינו נכון אלא להחליק העור על העמודים', וצ"ע כי לדבריו אכן תקשה קושיית הרמב"ן והר"ן שיש לחייב בזה משום בונה ולא משום ממחק.
[7] ע"פ רש"י בדק"ס, הובאו דבריו בתוספתא כפשוטה שבת עמ' 52 .
[8] כך נטה להבין הגר"ש ליברמן ז"ל בתוספתא כפשוטה עמ' 52 בשיטת הרמב"ם לפי נוסחתו. עיי"ש והשווה לגירסת המ"מ שם, וראה שנו"ס .
[9] וראה להלן בסמוך בעניין מסתת בשם המאירי.
[10] ממרח רטייה יידון להלן- בפרק העוסק בגדרי ממרח בתחומי הרפואה.
[11] וראה מלאכת בונה שיש מחייבים בזה משום בונה, עיי"ש מה שפירשנו בזה.
[12] דברים אלה הם ביסוס נוסף לדברינו למעלה, נגד החתם סופר שייפוי הציפורניים חייב משום ממחק. והשווה גם לשון התוס' שם: 'אבל משום מחתך וממחק לא מיחייב דמיירי שכבר היא מרובעת ומתוקנת אלא שמייפה אותה ועושה בה שירטוטין ויפוי כעין שעושין עכשיו מסתתי האבנים'
[13] לא עסקנו כאן בדין הממרח רטיה. בעז"ה נדון בו בהרחבה בשיעור הבא.
[14] על פי אוצר לעזי רש"י למשה קטן: מדובר במלח גבישי המורכב בעיקר בגפרית האשלגן וגפרית חמרן, והיה משמש לשימודים רבים בימי הביניים.
[15] וכן פירשו הריטב"א והמאירי שם.
[16] עיי"ש באותה הלכה ברמב"ם שמזכיר כל שטיפת כלים שאינה לצורך השבת שאסורה מצד תיקון כלי מדרבנן, וראה עוד דברינו למלאכה מכה בפטיש.
[17] ואם לא נרצה לעשות דברי המאירי כסותרים, שלמעלה הבאנו דבריו עה: שהחלקה לנוי גרידא אין בה משום ממחק, וכאן לעניין כלי כסף, כתב שחייב משום ממחק כי מעוניין בו לייפותו, נצטרך לומר שכשמחליק כלי כסף נחשב כעושהו מחדש, כי התקלקל, ויוצר אותו מחדש בשכבה חלקה הנוחה לתשמישו. ואינו דומה למסתת את האבן ששם מדובר בפעולות המשך של חיתוך האבן, החלקתה וסיתותה בסוף התהליך.
[18] ויש לתמוך כיוון זה בדברי הפמ"ג א"א תנט/יב, לעניין גרירת מערוך של עץ מן הבצק שעליו לאפיית המצות, וכשגוררים אותו, גוררים גם מעט מגוף המערוך יחד עם הבצק, וס"ל למ"א ולפמ"ג שהוא רק איסור דרבנן, והיינו משום שאין כאן תיקון כלי ועשייתו ממש.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)