דילוג לתוכן העיקרי
דף יומי תשפ"א -
שיעור 168

סוכה | דף לד | מניין ההדסים והערבות

במשנה בדף ל"ד ע"ב נחלקו תנאים בדבר מניין ההדסים והערבות:

"רבי ישמעאל אומר: שלשה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד... רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת".

בין שתי הדעות מצויה גם דעת ר' טרפון, המאפשר לצאת ידי חובה בשלושה הדסים קטומים. רוב הראשונים דייקו מדבריו שבאופן עקרוני הוא סבור כר' ישמעאל, שיש צורך בשלושה הדסים, וכנראה גם בשתי ערבות. נמצא, אם כך, שעל פי רוב הדעות במשנה (שתיים מתוך שלוש) יש צורך בשלושה הדסים ובשתי ערבות, ודעת ר' עקיבא (הסבור שיש צורך בהדס אחד ובערבה אחת) היא דעת יחיד. יתר על כן, בגמרא נאמר בפירוש שהלכה כר' טרפון, ואם אמנם דעתו כדעת ר' ישמעאל, יש להסיק להלכה שחובה ליטול שלושה הדסים ושתי ערבות.

ואמנם, רוב הראשונים והפוסקים קיבלו דעה זו להלכה. כך פסק גם השולחן ערוך (אורח חיים תרנא, א):

"מצות ד' מינים שיטול כל אחד לולב אחד וב' ערבות וג' הדסים".

אלא שבראשונים מצאנו גם שיטה אחרת – שיטת הרמב"ן. דברי הרמב"ן האמורים מצויים בתוך השגותיו לחיבורו הארוך של הראב"ד על הלכות ארבעת המינים. בין אותן השגות דן הרמב"ן בהרחבה רבה בסוגייתנו, ומחדש שעיקר ההלכה כדעת ר' עקיבא (הרמב"ן כתב את הדברים בקצרה גם בפירושו לתורה; וראה סיכום מקיף על כך בשו"ת יביע אומר, אורח חיים ח, נב אות א', שהביא גם דעה מעניינת המציעה לפסוק כר' עקיבא רק ביחס להדסים, אך ביחס לערבות לדרוש שתיים לעיכובא, ואכמ"ל). הרמב"ן מסביר שר' טרפון מחדש חידוש בדין הדסים קטומים, ואת המספר 'שלושה' נקב רק משום שהוא משיב על דברי ר' ישמעאל, שקדם לו במשנה. אך דעתו של ר' טרפון להלכה היא שניתן להסתפק בהדס אחד, כדעת ר' עקיבא.

הרמב"ן מבסס פירוש מחודש זה על נקודה שלדבריו "הוקשה לי כמה זמנים". למעשה, הקושיה היא כבר משל התוספות בסוגייתנו. שמואל "מאיים" על מוכרי ההדסים שאם יפקיעו שערים ידרוש להם שהלכה כר' טרפון, המסתפק בהדסים קטומים, שקל יותר להשיגם. הגמרא מעירה על כך, ששמואל יכול היה לדרוש שהלכה כר' עקיבא, המקל יותר, ומסתפק בהדס אחד בלבד. התוספות התקשו:

"תימה, הא לא סבירא ליה כר' עקיבא!".

כלומר, אם אין הלכה כר' עקיבא, המסתפק בהדס אחד, כיצד יכול היה שמואל לדרוש שהלכה כדבריו? התוספות מיישבים שאכן אין זה איום מעשי: על המוכרים מפקיעי השערים הוא השפיע, אך לאמיתו של דבר אי אפשר להכריע כדעת ר' עקיבא, שנדחתה מן ההלכה.

הרמב"ן מסרב לקבל פרשנות זו, וקובע שאם שמואל יכול היה לאיים על המוכרים שיפסוק כר' עקיבא, על כורחנו שהלכה כדבריו. כדי להסביר זאת מגיע הרמב"ן למסקנה שר' טרפון ור' עקיבא סבורים שניהם שניתן להסתפק בהדס אחד ובערבה אחת בלבד.

המגיד משנה (הלכות לולב ז, ז) כתב ש"כל הגאונים" קיבלו להלכה את הדעה הפשוטה יותר, שלפיה אין הלכה כר' עקיבא. עם זאת, המצוקה הגדולה בהשגת הדסים בארצות אירופה הובילה חלק מראשוני אשכנז לסמוך על דברי הרמב"ן בשעת הדחק, ולהתיר לקיחה של הדס אחד בלבד. כך מעיר הרמ"א על פסק השולחן ערוך הנ"ל:

"ובמקום הדחק, דליכא הדס כשר, סגי ליה בחד דלא קטום".

הפוסקים התחבטו בשאלה אם מי שנוהג כרמ"א, ונוטל רק הדס אחד וערבה אחת, רשאי לברך. בשערי תשובה נאמר בפירוש שייטול בלי ברכה, אך מדברי המשנה ברורה נראה שנקט להלכה שאם ההדס היחיד כשר ובלתי קטום, ניתן לנוטלו בברכה.

מחלוקת אחרונים זו תלויה, לכאורה, בהסבר דעת ר' ישמעאל, שהתקבלה על ידי רוב הראשונים. ניתן להבין שמניין המינים הוא לעיכובא, ומהווה חלק מהותי מהגדרת המצווה, וממילא הפוחת מהם לא יצא ידי חובתו, וייטול בלי ברכה. לחלופין, ניתן להבין שמניין המינים אינו אלא הידור מצוה, ואין לראותו כמגדיר מהותי שלה. אם כך, גם לדעת ר' ישמעאל ניתן היה להסתפק בפחות משלושה הדסים ומשתי ערבות, ואם הרמב"ן פסק כר' עקיבא, ניתן לסמוך עליו וליטול את המינים המצומצמים בברכה.

נראה שהבנה זו האחרונה רמוזה בפסק הרמב"ם (הלכות לולב ז, ז). הרמב"ם פסק שניתן להוסיף על ההדסים. רבים התקשו בפסק זה, ורבי אברהם בנו (ראה כסף משנה שם) ביאר בהרחבה את דעתו של אביו, ואף טען שיש להוסיף מילה קריטית אחת לפסיקתו. בגרסה המקובלת נכתב:

"כמה נוטל מהן? לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס... אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן, ואם הוסיף או גרע פסל".

אך לדעת רבי אברהם בן הרמב"ם יש לגרוס:

"כמה נוטל מהן? לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס... אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן, ואם הוסיף או גרע לא פסל".

לא נוכל להאריך כאן בשיטת הרמב"ם בעניין תוספת על המינים, אך מלשונו על פי התיקון עולה שתוספת או גירעון אינם פוסלים, כלומר הרמב"ם פוסק כדעת רוב הראשונים, שיש צורך בשלושה הדסים ובשתי ערבות, אך מודע לכך שהדבר איננו לעיכובא, והפוחת מכאן לא פסל. אם כך, ברור שהסומך על פסק הרמ"א על פי הרמב"ן ייטול בברכה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)