דילוג לתוכן העיקרי
הלכות מטבח -
שיעור 18

מעבר טעם שלא דרך חום

קובץ טקסט
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 18
מעבר טעם שלא באמצעות חום
א. מעבר טעם בנגיעה
נגיעה של אוכל באוכל
המשנה בחולין אוסרת מגע בין חלב לבין בשר:
צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה.
(חולין, קז:).
הגמרא מבארת שמדובר במאכלים קרים:
גמרא. וכי נוגע זה בזה מאי הוי? צונן בצונן הוא! אמר אביי: נהי דקליפה לא בעי, הדחה מי לא בעי?!
(שם).
מכאן אנו למדים שצונן בצונן לא בולע אבל צריך הדחה, דהיינו שטיפה. לדעת הב"ח (צ"א, א) והש"ך (צ"א, א) דווקא אם אחד מהם לח צריך הדחה, אבל אם שניהם יבשים לא צריך הדחה.
למרות שניתן להדיח את המאכלים ולהתירם, המשנה עדיין אסרה מגע ביניהם, ובעל העיטור (מובא בטור צא) מבאר את האיסור בכך שיש חשש שמא ישכח להדיחם, ולכן גם אין להניח לכתחילה איסור בכלי של היתר. לאור זאת, הוא מסיק שדבר שרגילים להדיחו מותר לכתחילה להניחו בכלי של איסור, וכן פסק השו"ע (צ"א, ב). לדעת הש"ך (צ"א, ד) מותר במקרה זה לשים אפילו אוכל היתר על גבי אוכל אסור, אולם לדעת הפרי מגדים (צ"א, משבצות זהב, א) מותר לשים אוכל של היתר רק על גבי כלי איסור ולא על גבי אוכל של איסור[1] (כיוון שאם שמו אוכל על גבי אוכל דרוש שפשוף חזק כדי להסיר את שאריות האיסור).
הט"ז (צ"א, א) כותב שבדיעבד אם האוכל לא הודח הוא מותר, דהיינו שאפילו אם המאכל בושל ללא הדחה התבשיל מותר, ואין צורך לשער פי שישים כלל. בעקבות כך הט"ז מקשה שאין לאסור לכתחילה להניחם יחד, שהרי בכל מקום שבדיעבד מותר (ב"י, ב), לא גוזרים שמא ישכח. מצינו שני תירוצים לקושיה זו:
א. הט"ז עונה שרק כאשר מדובר בספק איסור שמותר בדיעבד לא גוזרים, אך כאשר מדובר באיסור ודאי כן גוזרים (למרות שניתן לתקן את הבעיה על ידי הדחה).
ב. החוות דעת (צ"א, חידושים, ב) עונה שבאופן מהותי יש לאסור גם בדיעבד אם אין פי שישים מן הטעם שיש להדיח, אלא שמן הסתם בכל מצב יש שישים כנגד ההדחה.          
נגיעה של אוכל בכלים
עד כה למדנו כי יש איסור להניח שני מאכלים האסורים במגע זה על גבי זה אם אין דרכם בהדחה, ואם הניחם יש להדיחם; מה הדין לגבי הנחה בכלים?
הגמרא בחולין קיא: אומרת שסכין ששחט בה איסור אסור לחתוך בה רותח, ויש מחלוקת האם צריך הדחה כדי לחתוך בה דבר צונן. האם דין זה נאמר רק ביחס לסכין, שבולע על ידי הדחיקה של החיתוך, או שמא גם בקדירה שרוצה לשים בה דבר צונן?
הראב"ד (הובא בתורת הבית, בית ג', שער ג, עו:) מבין שדין זה הוא גם בקדירה, ולכן הוא אסר לשים היתר צונן בקדירה של איסור, אלא אם כן ידיחו אותה. הרשב"א (שם) מביא דעה שרק סכין צריך הדחה, כיוון שהסכין בולע על ידי הדחיקה של החיתוך, אבל בקדירה של איסור די בקינוח (דהיינו ניקוי ללא שטיפה) כדי לשים בה מאכל היתר.
הטור פוסק שאין לשים מאכל היתר בכלי איסור ללא הדחה (צ"א, א), אך בכמה מקומות אחרים בטור עולה שמותר לשים היתר בכלי איסור גם ללא הדחה של הכלי (עיינו טור צ"ד, ג; קכ"א, א; ס"ט, טז; או"ח, תנא). הדרכי משה (צא, א) יישב את הסתירה בדברי הטור בשתי דרכים:
א. היתר יבש מותר להניח בכלי איסור גם ללא הדחה של הכלי, אך היתר לח אסור. הסיבה לכך היא שבמאכל לח יש שאריות בכלי, ולכן צריך הדחה, ומשום כך חוששים שמא לא ידיח.
ב. אם הכלי בלע איסור בצונן, דהיינו בכבישה או במליחה, מותר להניח בו אוכל היתר גם ללא הדחה של הכלי; אך אם הכלי בלע איסור על ידי חום אין להניח בו היתר צונן ללא הדחה.
להלכה, הרמ"א (צ"א, ב) מתיר להשתמש בכלי איסור לצונן אף בלא הדחה, בתנאי שהכלי בלע רק צונן ויניח בכלי זה רק דבר יבש. הט"ז (צ"א, ג) התקשה בדברי הרמ"א, שהרי אם הכלי בלע צונן בלבד, ניתן להניח בו אפילו דבר חם (או"ח תנא, כב), ולכן הוא מבאר שכוונת הרמ"א היא לאחד משני התנאים: אם מדובר בכלי שבלע איסור צונן מותר להניח בו ללא הדחה צונן לח או יבש חם; ואם מדובר בכלי שבלע איסור חם מותר להניח בו ללא הדחה יבש צונן. הש"ך (צ"א, ג) דוחה את דברי הרמ"א, כיוון שהרשב"א התיר גם לח ללא הדחה, ולכן בכלי מקונח אך לא מודח מותר להניח לכתחילה בין יבש ובין לח, אפילו אם הכלי בלע איסור רותח.
בניגוד לאמור לעיל, בגמרא בפסחים מצינו שלעיתים גם שימוש בצונן נאסר:
כל כלי חרס שנשתמש בהם חמץ בצונן, מותר להשתמש בהם מצה בצונן, חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה.
(פסחים ל:, על פי גרסת הרי"ף, ט. באלפס).
לפי הרי"ף עולה שבבית שאור אסור להשתמש אפילו בצונן. הר"ן (שם, ד"ה "כל הכלים") מצמצם את דבריו ומבאר שדווקא בכלי חרס אסור להשתמש בצונן, כי הוא כגופו של איסור שכן האוכל נסרך בגוף הכלי עצמו, וכן יש חשש שישתמש בו בחמין, ואי אפשר להכשירו; אך המרדכי (פסחים, ב', תקסה) מבין שהרי"ף אסר שימוש בכל הכלים בצונן, שמא ישתמש בהם בחמין.           
הרמ"א (קכ"א, ה) פוסק את דברי המרדכי ביחס לשימוש קבוע בכלי איסור, ולכן לדעת הרמ"א ההיתר לשימוש בכלי איסור (בהתאם לאמור לעיל) הוא רק באופן ארעי, כי באופן קבוע יש לחשוש שמא ישתמש בטעות בחמין, וכן פסק הש"ך (צ"א, ג). הש"ך (צ"א, ג) כותב שלפי השו"ע מותר להניח (צונן לח או יבש) אפילו בכלי חרס.
אופן ההדחה
הפתחי תשובה (צ"א, א) והחכמת אדם (מ"ב, א) כתבו שיש כמה רמות של הדחה:
א. איסור והיתר או בשר וחלב יבשים (שאינם שמנים) שנגעו זה בזה לא צריכים אפילו הדחה, אבל יש לוודא שהם נקיים (ב"ח, צ"א; ש"ך, צ"א, א).
ב. באיסור שאינו שמן שנגע בהיתר ואחד מהם לח, די בהדחה רגילה.
ג. במקרה של איסור שמן שנגע בהיתר ישנה מחלוקת: לפי החוות דעת די בהדחה, ולפי הפרי מגדים צריך שפשוף להוצאת השמנונית (שניהם הובאו בפתחי תשובה שם).
ד. במקרה של היתר שנפל לאיסור צלול (אפילו שניהם כחושים) או בשר שנפל לחלב צריך הדחה עם שפשוף (בית מאיר, מובא בפתחי תשובה שם).
ה. לחם שנגע בבשר או חלב צריך גרידה כדי לאוכלו עם המין השני, כי הדחה לא תועיל (פתחי תשובה, צ"א, ד).
ב. מעבר טעם באמצעות כבישה
"מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל"
הגמרא בחולין מתייחסת להעברת טעם על ידי מליחה או כבישה:
אמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל. [2]
(חולין צז:).
כלומר כבישה בנוזלים נחשבת כבישול, ואוסרת הכל בשישים. אולם, לא ברור האם כבישה מצליחה רק להבליע ולהפליט כמו חום, או שמא היא משנה את גוף האוכל כמו בישול (ומייד נראה מה ההשלכות לכך). הפרי מגדים (ק"ה, משבצות זהב, ב; פתיחה להלכות בשר בחלב) הסתפק בכך, אך בהכרעתו נראה שכבוש איננו משנה את גוף האוכל אלא רק גורם להבלעה והפלטה. ישנן מספר השלכות מעשיות לחקירה זו:
א. אם כבישה איננה משנה אם גוף האוכל כבוש אינו אסור בבשר וחלב מהתורה, כיון שבשר וחלב נאסרו מן התורה רק על ידי בישול (פסחים מד:).
ב. דם חי אסור מן התורה, ודם מבושל אסור מדרבנן בלבד; ולכן, אם כבישה איננה משנה אם גוף האוכל, דם כבוש יהיה אסור מדאורייתא. הפרי מגדים (שם) כותב שמסתבר שדם שנכבש אסור מן התורה, אך החוות דעת (ק"ה, ביאורים, ה) כותב שדם שנכבש אסור מדרבנן בלבד.[3]
תוקף איסור כבוש וספק כבוש
דין ספק כבוש תלוי בשאלה האם כבוש אסור מהתורה, כיוון שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. הגמרא בפסחים מד: מציינת (אגב דיון בנושא אחר) שאיסור בשר בחלב הוא חידוש בכך שהם לא נאסרים מדאורייתא אפילו אם הם שהו יחד זמן רב, כיוון שבשר וחלב נאסרו רק בדרך בישול; ומכאן, שבשאר איסורים, בהם לא קיים התנאי של דרך בישול, כבישה תיחשב כבישול מן התורה. לאור זאת כותב האיסור והיתר (ל', א) שבבשר וחלב כבוש הוא דרבנן וספקו לקולא, ובשאר האיסורים כבוש הוא דאורייתא וספקו לחומרא, וכן פסק הרמ"א (ק"ה, א)[4]. הפרי מגדים (ק"ה, משבצות זהב, ב; פתיחה להלכות בשר בחלב) העיר ביחס לספק כבוש בבשר וחלב שרק אם אוכלם כמות שהם ניתן להקל, אבל אם רוצה לבשלם הרי שכעת עשוי לעבור על איסור תורה, ולכן יש לאסור גם בספק. בניגוד לדעת הרמ"א, הרב עובדיה (יביע אומר, ח', יו"ד, ז) מסיק להקל בספק כבוש גם בשאר איסורים, מדין ספק ספיקא - שמא הלכה כרש"י שרק בחומץ יש כבישה, ושמא הלכה כר"ת שכבוש הוא רק לאחר שלושה ימים, ומייד נדון בדעות אלו.
נוזל הכבישה
לגבי רמת הסמיכות של הנוזל בה חלה כבישה, הרא"ש (שו"ת, כ', א) מציין שדווקא אם המוצק מתנועע בתוך הרוטב הדבר נחשב ככבוש, ולכן, למשל, חמאה אינה נחשבת כנוזל שיכול לכבוש.
לגבי סוג הנוזל בו יש כבישה, רש"י (חולין, צז:, ד"ה "כבוש") כותב שהכוונה היא לחומץ או לתבלינים חריפים, אך המרדכי (ביצה, תרע"ד) מוכיח שדין כבוש הוא גם בשאר המשקים,[5] וכדעתו פסק השו"ע (ק"ה, א).
שיעור זמן הכבישה
כאמור, הגמרא בפסחים מד: קבעה שאיסור בשר בחלב הוא חידוש, שהרי אפילו אם שורים בשר בחלב כל היום הם אינם נאסרים מדאורייתא (כיוון שהתורה אסרה אותם רק בדרך בישול). מכאן הסיקו הרא"ש (חולין, ז', יא, בשם הריצב"א), והמרדכי (ביצה, תרע"ד, בשם הריב"א) שבשאר איסורים כבישה היא לאחר עשרים וארבע שעות. אולם, בגמרא בע"ז נג. משתמע אחרת. הגמרא שם דנה על הכשרת נודות של עכו"ם, ואומרת שיש להשרותם שלושה ימים במים, ובכל מעת לעת (עשרים וארבע שעות) יש להחליף את המים; ומכאן למד ר"ת (הובא במרדכי שם) ששיעור כבישה הוא שלושה ימים.[6] השו"ע (ק"ה, א) פסק ששיעור כבישה הוא עשרים וארבע שעות. פסק זה מוסכם בפוסקים, אך לעיתים מצרפים לספקות נוספים את דעת ר"ת, הסובר ששיעור כבישה הוא שלושה ימים (עיינו פרי מגדים, ק"ה, משבצות זהב, א).
בנוגע לכבישה בציר, שהוא מי מלח עזים להכשרת בשר, הרא"ש (חולין, ח', מט) כתב (על פי הבנתי בגמרא בחולין צז:) ששיעור הכבישה הוא כדי רתיחה של נוזל שהונח על האש, ובזמן קצר יותר נאסר רק כדי קליפה, וכן פסק השו"ע (ק"ה, א); אך הרמ"א (ק"ה, ט) מחמיר שאפילו בזמן קצר ביותר כבישה בציר אוסרת בשישים. חומרת הרא"ש נוהגת בציר בלבד, אך לא בחומץ או בנוזלים חריפים;[7] וגם בשיטת השו"ע שיש לאסור כדי קליפה ניתן במקום הפסד או כאשר לא ניתן לקלוף, ודי להדיח את האוכל (לבושי שרד, חידושי דינים בסוף הספר, ק"נ). ישנן דעות רבות באחרונים מהו שיעור הזמן של רתיחה (עיינו דרכי תשובה, ק"ה, מב; יד יהודה, ס"ט, ארוך, פד), ומקובל בפוסקים שבאיסור דרבנן מקלים ב-18 דקות, אך באיסור תורה מחמירים ל-6 דקות. כמו כן, ישנה מחלוקת אחרונים היא כבישה בשיעור הזמן של רתיחה היא מדאורייתא או מדרבנן (עיינו פרי מגדים, משבצות זהב, ק"ה, א וְכג; שו"ת קנאת סופרים, השמטות לשנות חיים, סימן פ"ח[8]).
חתיכה שמקצתה חוץ לנוזל
האיסור והיתר (ל, א) כתב שכיוון שמדובר בצונן, אם רק חלק מן החתיכה נכבש החלק שמחוץ לכבישה מותר, כי אין פעפוע בצונן. מאידך, ההגהות איסור והיתר (שם, ב) כותב בשם מהרי"ש שכיוון שכבוש כמבושל, הרי שיש פעפוע גם בכבישה.
הרמ"א (ק"ה, א) כותב את דעת המחמירים בסתמא, ואת דעת המקלים כ"יש אומרים". הש"ך (ק"ה, א) כותב שנראה שהרמ"א הקל, ולכן החלק שאיננו כבוש לא נאסר, אך באיסור שמן יש להחמיר, כי איסור שמן מפעפע.[9] רבי עקיבא אייגר (ק"ה, ד) חולק על הש"ך, ולדעתו גם באיסור שמן אין פעפוע בכבישה.
כבישה באופן לא רצוף
המנחת יעקב (כ"ד, ב) כותב (בשם חמיו), שאם נוזל הכבישה הוחלף בתוך זמן הכבישה יש להתיר. מכאן, שלדעתו רק כאשר הכבישה נעשתה ברציפות יש לאסור, אך אם הייתה הפסקה, אפילו קצרה ביותר, יש להתיר.
האם יש חשיבות שהכבישה תהיה באותם הנוזלים או שהרציפות של הכבישה היא הקובעת, ואפילו בנוזלים אחרים? הפתחי תשובה (ס"ט, לג) כותב שאין כבישה בנהר כיוון שהמים מתחלפים בו כל הזמן, ולשיטתו כבישה אוסרת רק אם מדובר באותם הנוזלים; האגרות משה (יו"ד, ב', כ) חולק על כך, ולדעתו הרציפות בלבד היא הקובעת, ולכן במקרה של נהר יש לאסור. [10]
כבישה בכלים
בכבישה בכלים יש לדון בשני מקרים: אוכל היתר שנכבש בכלי איסור - האם האוכל נאסר; ואוכל איסור שנכבש בכלי היתר (או כלי חלבי ששרו בו בשר ולהפך) - האם הכלי נאסר.
בנוגע לכלי היתר שנכבש בו איסור או כלי חלבי ששרו בו בשר ולהפך, האיסור והיתר (ב, ח) כתב שלאחר עשרים וארבע שעות של כבישה הכלי נאסר; ולכן אם בישלו לאחר מכן בכלי זה התבשיל נאסר (יש לאסור בשישים כנגד הכלי, וכמעט תמיד אין בתבשיל שישים נגד הכלי), וכך גם סובר הש"ך (קל"ה, כד). דין זה תקף רק בכלי חרס או עץ, אך בכלי מתכות אין בליעה בכבישה. הט"ז (ק"ה, א) חולק על כך, שהרי מצינו ביחס ליין נסך שכלי בולע (ללא בישול) רק בכדי קליפה (רשב"א, תורת הבית, בית ה', שער ו', סו:); וכיוון שרק כדי קליפה מן הכלי בלעה יש להתיר את התבשיל (שכן כמעט תמיד בתבשיל יש שישים כנגד קליפת הכלי).
בנוגע לאוכל היתר שנכבש בכלי של איסור, האיסור והיתר (שם) אסר את האוכל. הט"ז (שם) חולק על כך, שהרי כבישה אוסרת רק לאחר עשרים וארבע שעות, ובזמן זה טעם בלוע נחשב כבר לטעם פגום, שאינו אוסר. הש"ך (ק"ה, ב) כותב שמצא בגליון איסור והיתר שרק כשהאיסור קצת בעין אסור, וכן שיש להתיר בדיעבד בכל מקרה בצירוף שתי קולות - הדעה שכבישה היא רק לאחר שלושה ימים, והדעה שכבר לאחר לילה טעם נחשב לפגום.
השלכה מעשית לדין זה היא שאין להשתמש בכלי ששרו בו גבינה צפתית על מנת לאחסן אוכל בשרי חם, אולם אין איסור להשאיר אוכל נוזלי בשרי קר בכלי חלבי, כיוון במצב זה אין פליטת טעם. כמו כן, יש לזכור כי אם מדובר בנוזל חריף הרי זמן הכבישה קצר יותר ואז יש לחשוש אפילו בהכנסת דבר פרווה לכלי הבשרי אם רוצים לאוכלו בארוחה חלבית.
ג. מעבר טעם במליחה
הגדרת "מליח"
לעיל ראינו ש" מליח הרי הוא כרותח". הגמרא בחולין קיב. קובעת שמליחות זו היא כאשר האוכל הוא כה מלוח עד כי הוא אינו נאכל מחמת מליחותו, ויש כמה דעות בראשונים בהבנת הגמרא.
א. רש"י (שם, ד"ה "דאינו") מסביר שהכוונה היא למליחות של מליחת בשר לשם שימורו ("להצניע" בלשון רש"י), כך שאם רוצים לאכול את הבשר יש לשרות אותו ולשטוף אותו במים.
ב. התוספות (שם, ד"ה "הני", בשם ר' יעקב ישראל) אומרים שמדובר על מליחה כעין עיבוד, שהיא מלוחה יותר ממליחה של שימור בשר.
ג. ר"ת (הובא ברא"ש, חולין, ח', לג) והר"ן (חולין, מא: באלפס, ד"ה "חד") אומרים שדי במליחה של הכשרת בשר לבישול (רמת מליחות פחותה מזו של רש"י ושל תוספות). לא נדון כעת בהלכות מליחה, אך יש דעות שיש למלוח בשר גם כאשר צולים אותו, מליחה קלה יותר מאשר מליחת בשר לבישול, והרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א, ג.) מדגיש שרק מליחה בשיעור של הכשרת בשר לבישול אוסרת.
ד. האיסור והיתר (י, ח) כותב שכיון שאיננו בקיאים בדבר, אפילו מליחה של הכשרת לצלי אוסרת.
השו"ע (צ"א, ה) פוסק כדעת ר"ת, שאפילו מליחת בשר לקדירה אוסרת. יש להדגיש כי שיעור זה הוא סימן בלבד לכמות המלח, ולכן גם אם לאחר מליחת בשר הוא נמלח שוב בשיעור זה - הוא נחשב לרותח (ש"ך, ק"ה, יא). הרמ"א פוסק כשיטת האיסור והיתר, שגם במליחה לצלי אוסרים, כיוון שאנו לא בקיאים בשיעור המליחה; אך בהפסד מרובה הרמ"א מקל כל עוד לא מלח כשיעור שבו נוהגים להכשיר את הבשר לבישול. רבי עקיבא אייגר (ק"ה, ח) סבור שאם דבר כחוש נמלח כמליחת צלי יש לאסור רק כדי קליפה, כי לא אומרים "אין אנו בקיאים" פעמיים (אין אנו בקיאים להבדיל בין כחוש לבין שמן, ואין אנו בקיאים להבדיל בין מליחות לצלי לבין מליחות לקדירה).
שיעור האיסור
הגמרא בחולין צז: דנה במקרה של מליחת בשר עם גיד הנשה. רבינא אסר את הבשר כיוון שמליח כרותח, אך רב אחא בר רב התיר אותו והסתפק בקליפה, כי מליח הוא כרותח של צלי ולא כמבושל שאוסר הכל. הראשונים נחלקו בהבנת הסוגיה ובפסיקה להלכה:
א. הרמב"ן (חולין שם, ד"ה "ההוא כחוש", על פי הבנת הבית יוסף בסימן ק"ה) סובר שמליח קל יותר מצלי, ולכן די להסיר קליפה.
ב. דעת הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ו, ד, על פי הבנת הכסף משנה שם) היא שלמעשה מליח חמור יותר גם מצלי וגם מבישול, ולכן במליח יש לאסור אפילו אם יש שישים. כנראה שלשיטתו מליח מפעפע אך אינו מתפשט בשווה, ולכן איננו מתבטל בהיתר. כוונת הגמרא היא שמליח אכן חלש וגרוע מבישול, אך דווקא בשל כך הוא אוסר את כולו גם כשיש שישים, כי אין לו כוח התפשטות שיש לבישול.
ג. הרשב"א (תורת הבית, שער ד', בית א, ב:) מבין שמליח שווה לצלי. לכן, באיסור שמן צריך שישים כמו בצלי, ובאיסור כחוש די בקליפה או בנטילה.
השו"ע (ק"ה, ט) פסק כדעת הרשב"א, שמליח הוא כצלי.
דינים נוספים במליח
א. לדעת השו"ע (שם) אם האיסור שמן כחֵלֶב או שגם האיסור וגם ההיתר שמנים - יש לאסור בשישים ובנוסף לכך יש צורך בנטילה. הרמ"א החמיר לאסור גם באיסור כחוש, ובנוסף לכך הוא החמיר שיש צורך בקליפה; אך הוא הקל כחוש לגמרי או בהפסד מרובה שאין צורך בשישים.
ב. אם ההיתר שמן והאיסור כחוש, בריח ובצלי מצאנו דין פיטום, דהיינו שההיתר מפטם את האיסור וכעת האיסור נחשב לשמן. לדעת השו"ע (ק"ה, ט), גם במליחה יש פיטום, ולכן גם אם האיסור כחוש אך ההיתר שמן ומלוח ההיתר נאסר. המהרש"ל (הובא בב"ח, ק"ה, ט) חולק וסובר שרק בחום יש פיטום, וכן פסק הפרי מגדים (שפתי דעת, לח, ב[11]).
ג. בדומה לצלי, אם המליח הוא עליון הרי שהרשב"א (תורת הבית, בית ד, שער א, ב:) סובר שיש לאסור רק כדי קליפה, וכך פסק השו"ע (ק"ה, יא). אולם, הרמ"א, על פי הרא"ש בחולין (ח', מא), פסק שאין הבדל ביחס למליחה בין עליון לבין תחתון, אלא רק ביחס לחום.
היתר מלוח ואיסור טפל
הגמרא בחולין קיג. אומרת שדג טהור מלוח שנמלח עם דג טמא תפל - מותר. התוספות (שם, ד"ה "טהור") והרא"ש (חולין, ח', מא) הבינו מכך שהיתר מלוח לא הופך איסור תפל למלוח, ובמקרה כזה די בהדחה של ההיתר. אולם, הר"ן (חולין, מב: באלפס, ד"ה "דג") סובר שאם יש מגע בין ההיתר המלוח לבין האיסור התפל האיסור נהיה מלוח והוא ואסר את ההיתר[12]; והגמרא עוסקת במצב בו שני הדגים היו סמוכים אחד לשני אך לא נגעו אחד בשני.
השו"ע (ק"ה, י) פסק להקל בהדחה; הרמ"א מעיר שיש שאוסרים, אך הקל במקום הפסד. החכמת אדם (מ"ג, ה) כותב שגם לשיטת הרמ"א ניתן להסתפק בקליפה, אפילו בהפסד מועט.
מליח בכלים
קערה שמלח בה בשר - אסור לאכול בה רותח.
(חולין קיא:).
מכאן ניתן לראות שטעם הבלוע בכלי על ידי מליחה יוצא בחום; אך האם מותר למלוח בקערה זו?
תוספות (חולין, קיג. ד"ה "טהור") סבורים שבקערות בהן גויים הכינו גבינות, מותר לישראל להכין גבינות ולמולחן בתוכן. הסיבה היא שהאיסור הוא הכלי, והכלי הוא תפל, ומקרה זה נחשב לאיסור תפל והיתר מליח. הראבי"ה (הובא במדרכי, חולין, ח, תשי"ח) חולק על כך; לדעתו, הגבינה המלוחה שנכנסת כעת לכלי בולעת את האיסור שבכלי, שהרי מליח כרותח.
השו"ע (ק"ה, יב) פוסק כדעת התוספות, שגבינות שנמלחו בדפוסי עובדי כוכבים מותרות. הרמ"א כותב שגם אם הן נמלחו בכלי איסור אחר הן מותרות, דהיינו שלא רק כלי שבלע על ידי מליחה מותר למלוח בו שנית, אלא אפילו כלי שבלע על ידי חום אינו אוסר אם מלחו בו. האחרונים נחלקו האם רק בדיעבד מותר במקרים אלו, או שגם לכתחילה מותר למלוח בכלי איסור (עיינו גר"א, ק"ה, עט; ט"ז, ק"ה, כח, בשם רש"ל; רמ"א, ס"ט, טז; ש"ך, ס"ט, סז).
דין מלחיות
התוספות בחולין קיג. (שם) כתבו שניתן למלוח מאכל חלבי במלח שנמצא בכלי בשרי, והמחמיר תבוא עליו ברכה. השו"ע (ק"ה, יג) פסק כתוספות להקל, והרמ"א הוסיף שהמחמיר תבוא עליו ברכה. הש"ך (ק"ה, מד) מסביר שטעם הקולא היא מפני שהמלח יבש, ובכך ודאי שאין מליחה בכלים. המהרש"ל (חולין, ח', צא) כותב שלכן מצד הדין מותר להשתמש באותה מלחייה למאכלים בשריים ומאכלים חלביים, אך נוהגים להקצות מלחיות נפרדות, כי מכניסים לתוכן ידיים שומניות. במלחיות של ימינו, שלא מכניסים לתוכן ידיים ומוציאים מלח, אלא המלח יוצא על ידי החורים במלחייה, טעם זה לא שייך, אבל נוהגים בכל זאת שתהיינה מלחיות נפרדות.
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   אך כמובן שבדיעבד ניתן להדיח את מאכל ההיתר, כפי שקבעה המשנה.
[2]   עיינו גם משנה, שביעית, ז', ז; תרומות, י', א; גמרא, פסחים עו.; חולין צז:; חולין קיג..
[3]   לדעת הגר"א (ס"ט, נט) זו מחלוקת השו"ע והרמ"א. השו"ע (ס"ט, יח) מתיר לצלות בשר שנכבש במים והרמ"א (שם) אוסר. הגר"א מבין שלפי השו"ע כבישה איננה משנה את האוכל כבישול, ולפי הרמ"א היא כן.
[4]   זאת, למרות שיש לחתיכה חזקת היתר. עיינו ט"ז ק"ה, ג; נקודות הכסף על הט"ז הנ"ל; ט"ז, ק"ד, ג.
[5]   המשנה בשביעית (ז', ז) אומרת ש"ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור", ומכאן שגם בשמן יש דין כבוש. כמו כן, מן סוגיה בפסחים מד: מוכח שגם בחלב יש כבישה - הגמרא שם כותבת שאיסור בשר וחלב הוא חידוש בכך שהם לא נאסרים מדאורייתא אפילו אם הם שהו יחד זמן רב (כיוון שבשר וחלב נאסרו רק בדרך בישול). את ההוכחה מן המשנה בשביעית ניתן לדחות בכך שורד חדש ולח פולט טעם בצורה מוגברת (עיינו בפירוש הרמב"ם למשנה שם), אך בשאר המקרים יש כבישה רק בחומץ או בנוזלים חריפים. את ההוכחה מפסחים מד: ניתן לדחות משיטת רבינו אלחנן שהובאה בשלטי גיבורים (ע"ז, סח:, ה) שבבשר יש חורים ושומן רך שבולעים חלב, והסוגיה שם לא דיברה על כבישה.
[6]   עיינו גם בתופסות, ע"ז, סח:, ד"ה "ההוא", ובהתייחסות הרא"ש (שם) לתוספות זה.
[7]   א. למרות שהשו"ע פוסק את דין הרא"ש גם לגבי חומץ, דעה זו נדחתה באחרונים, ולדעתם רק בציר נוהגת חומרת הרא"ש (עיינו ש"ך, ק"ה, ב [שמוכיח זאת מדעת הרא"ש עצמו]; מהרש"ל, חולין, מ"ב, ה').
ב. יש דעות שבשמן זית יש כבישה גם בזמן קצר יותר מעשרים וארבע שעות (עיינו תוספות, ע"ז, לה:, ד"ה "זליפתן"; פתחי תשובה, ק"ה, ב).
[8]   לדעת ה"קנאת סופרים" יש בכך איסור תורה כיוון שהתורה קבעה שטעם כעיקר, וחכמים שיערו מתי יש נתינת טעם.
[9]   אמנם הרמ"א (ק"ה, ה) כותב ביחס לצלי שאנו לא מחלקים בין שמן לכחוש ואוסרים תמיד, אבל בכבישה הדין קל יותר וניתן להתיר כשאינו שמן (ורק בצלי ובמליחה אוסרים).
[10]            למחלוקת זו השלכה לשאלה האם יש לאסור את מי הכנרת או מי המוביל הארצי בשתייה בפסח אם נכבש בהם חמץ.
[11] אמנם הרמ"א ממילא מחמיר בכחוש, אך יש נפקא מינא לכחוש גמור באיסור דרבנן וכן לכחוש בהפסד מרובה אפילו בדאורייתא, מקרים בהם הרמ"א מקל.
[12] הרא"ש ביאר לשיטתו שלמרות שהאיסור נמלח קצת, אין די בכמות כזו של מלח כדי להחשיבו כרותח.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)