מעמד הר סיני

אין ספק כי המעמד הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל היה מעמד הר סיני. במעמד זה, עם ישראל הגיע למדרגה רוחנית גבוהה מאוד של התקשרות עם הקב"ה, מדרגה שמעולם לא זכינו לה מאז שוב.

כיצד ייתכן שעם ישראל כולו הגיע למדרגת נבואה ושמע באופן ישיר את קול ה'? האמנם הפכו כל העם לנביאים? מן הסתם, גם בזמן מעמד הר סיני היו בעם ישראל אנשים לא-ראויים, וכיצד זכו גם הם לראות מראות א-לוהים חיים?

ואכן, בעקבות שאלה זו טען הרמב"ם שלא כל העם זכה לנבואה במעמד הר סיני: "אף על פי שהכול ראו את האש הגדולה ושמעו את הקולות המבעיתים והמחרידים על דרך הנס, לא הגיעו למדרגת נבואה אלא מי שהיו ראויים, וגם זאת בדרגות שונות (של נבואה)" (מו"נ ח"ב, פל"ב). מסיבה זו, טוען הרמב"ם בהמשך כי עשרת הדיברות לא נאמרו לכל העם, אלא רק למשה רבנו, שהיה האדם היחיד במדרגה הראויה לכך.

עמדתו של ריה"ל שונה לחלוטין: "והם התקדשו וזימנו עצמם למדרגה אשר בה יימצאו ראויים למעמד הנבואה - גדולה מזאת! - לשמוע בדבר הא-לוה אל כולם פנים בפנים" (א', פז). לדעת ריה"ל, במעמד הר סיני התגלה הקב"ה לעם ישראל כולו והתנבא אליהם.

בטענה זו מתבטאת עמדתו של ריה"ל, כי בעם ישראל כולו - על הצדיקים, הרשעים, החכמים והטפשים שבו - מצויה הסגולה הא-לוהית, המכשירה אותו להגיע לנבואה: "כי אותם בחר הא-לוה לעם ולאומה מבין כל אומות העולם, וכי העניין הא-לוהי חל בכל המונם, עד שנעשו כולם ראויים לשמוע את הדיבור הא-לוהי" (א', צה).

במחלוקת הזו, שבין ריה"ל לרמב"ם, ניתן לראות ביטוי להבדלים העמוקים שבין שני ההוגים. הרמב"ם, שראה את עיקר עבודת ה' בחיים רוחניים-עיוניים של השכלה והתבוננות, לא ראה אפשרות שאנשים פשוטים יגיעו לנבואה. לעומת זאת, ריה"ל, הדוגל בעבודת ה' מעשית, בה קיום המצוות המעשיות הוא המביא את האדם אל העניין הא-לוהי, נותן מקום גבוה גם לפשוטי העם. אם מוקד עבודת ה' הוא קיום מצוות חומריות, אזי גם האיש הפשוט, שאינו מגיע להשגות השכליות, יכול להינבא - אמנם באופן חד-פעמי - שווה בשווה עם משה רבנו.