וישלח | מעשה אבות סימן לבנים

השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת וישלח התשנ"ו. סיכם מתן גלידאי

כותב הרמב"ן בתחילת הפרשה:

נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקדוש ברוך הוא את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו וישלח מלאך ויצילהו. ולמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו, ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא עצמו לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהנצל (בראשית ל"ב,ד)

בדברי הרמב"ן לכאורה חידוש גדול, שהכלל של "מעשה אבות סימן לבנים" איננו רק סימן ורמז למה שיקרה, אלא גם הדרכה מעשית - עלינו לנהוג כמו שנהגו אבותינו. לכאורה אין זה מובן - הרי אצל יעקב המצב והנסיבות היו שונים, ומי אמר שגם בצרות הבאות בדורות מאוחרים הדרכה זו מתאימה. אולי התפילה, הדורון והמלחמה היו מתאימים דווקא אז? (בראשית ל"ב,ד)

הקושיה מתעצמת לאור דברי הרמב"ן תכף בהמשך:

וכבר תפסוהו חכמים על זה: אמרו בבראשית רבה (ע"ה,ג) '"מחזיק באזני כלב" (משלי כ"ו,טז) אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב'. ועל דעתי גם זה ירמז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים מהם שבאו ברומא והיא היתה סבת נפילתם בידם (שם שם)

מדוע, אם כן, הרמב"ן בתחילה קורא לנו לאמץ את דרכו של יעקב, ומיד אח"כ מצטט מדרש שמבקר את יעקב בכך שנהג שלא בחכמה-?

הרמב"ם במורה נבוכים (ג',נא) כותב שמשה רבינו ושלושת האבות היו היחידים שהגיעו לדרגה כזו שהם יכולים לעסוק בענייני העוה"ז כמו הנהגה, רכוש וממון, ועם זאת להגיע לדרגה רוחנית גבוהה עד שהקב"ה קרא שמו עליהם. הוא מסביר שהאבות הגיעו לדרגה כזו שכן תכלית עיסוקם בענייני העוה"ז הייתה "המצאת אומה אשר תדע את ה' ותעבדהו" כמו שנאמר:

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' (בראשית י"ח,יט)

לאבות הייתה תודעה היסטורית. הם ידעו שהם הולכים להקים אומה שלמה והבינו שכל מעשה שיעשו ישפיע רבות על אותה אומה. ממילא בכל אשר פנו חשבו על ההיבט ההיסטורי של מה שהם עושים. זהו בדיוק הרעיון של "מעשה אבות סימן לבנים", האבות ראו את עצמם כמורי דרך לאומה.

כך גם אמר המלאך להגר -

קומי שאי את הנער… כי לגוי גדול אשימנו (שם כ"א,יח)

מה נחמה היא זו שיהפוך לגוי גדול? - אלא שהגר ספגה בבית אברהם אווירה של עשיית היסטוריה, ולכן היא חשבה במונחים היסטוריים ויכלה לראות את בנה כאבי אומה שלמה.

גם לרבקה נאמר -

שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעייך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר (כ"ה,כג)

וכן יצחק אומר בברכה-

יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים (כ"ז,כט)

כל דבר מתפרש במושגים היסטוריים.

יעקב גם הוא חשב במושגים כאלו. הוא הבין שכל מה שיעשה יהיה מסר לאומה שלמה. היה חשוב לו להראות שיש להשתדל תמיד להימנע ממלחמה. יעקב לא רצה להגיע למלחמה עם עשו, הוא ניסה קודם כל דרכים של תפילה ודורון ורק אח"כ הכין עצמו למלחמה, בתקוה שלא יזדקק לאפשרות זו. יעקב רצה ללמד את האומה כולה שיש לשאוף לפתור בעיות בדרכים של שלום ורק אח"כ לנסות דרך של מלחמה. יעקב העדיף להתנהג בכניעה כלפי עשו, העיקר שלא לבוא לידי מלחמה. על זה בדיוק מבקרים אותו חז"ל - אם רצית להימנע ממלחמה היית צריך להתעלם מעשו לגמרי ואז לא היית מגיע לידי עימות עם עשו כלל.

הרמב"ן הדגיש את המסר של ההתרחקות ממלחמה כיוון שחשב שמסר זה רלוונטי לדורו. נראה שיש בפרשה מסר נוסף לדורות, שהרמב"ן אולי לא הדגיש כיוון שלא היה רלוונטי לדורו, אך הוא חשוב מאד בדורנו. הפסוק אומר "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (ל"ב,ח) ומסבירים חז"ל (ברכות ד.) שאע"פ שאמר הקב"ה ליעקב "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (כ"ח,טו), פחד יעקב מעשו כיוון שחשש שיגרום החטא, ולכן הקב"ה לא יושיע אותו. זהו מסר שחשוב מאד להעבירו לדורות- גם אם יש הבטחה של הקב"ה עדיין הדברים תלויים במעשינו. גם אם אנו חשים שהקב"ה מושיע אותנו ושהגענו ל'ראשית צמיחת גאולתנו' עדיין יש לזכור תמיד שהכל תלוי בהתנהגותנו ומעשינו ולפחד ממה שעלול לגרום החטא.