דילוג לתוכן העיקרי

מעשים סמליים ופשרם | 1

השיעורים השבוע לעילוי נשמת יהודה פנחס בן הרב שרגא פייוועל (כ"ב באב תשכ"ח – י' באב תשע"ב) תנצב"ה
11.08.2014
קובץ טקסט

1. שתיקה רועמת (ג', כב-כז)

"וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד ה' וַיֹּאמֶר אֵלַי: קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ. וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר, וָאֶפֹּל עַל פָּנָי. וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי, וַיְדַבֵּר אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ. וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם. וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' א‑להים; הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל, כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה" (ג', כב-כז).[1]

נבואה זו מעלה קשיים לא מבוטלים . ראשית: עד עתה צֻווה הנביא ללכת ולהינבא לעם, ועתה נראה כי עוד בטרם אמר דבר, כבר הוא מקבל נבואה הסותרת את מה שנאמר לו קודם לכן, ועליו להיסגר בתוך ביתו ולהימנע מלהוכיח את העם, עד שיאמר לו אחרת. התייחסות למשך הזמן שבו יחזקאל מצווה להיאלם, קיימת בפרק כ"ד:

"בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם. בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד. וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' "  (כ"ד, כו-כז).

מכאן עולה כי באותו היום שבו יגיע הפליט מירושלים להשמיע כי החורבן התרחש, תקופת השתיקה תסתיים. ואכן, נבואה להפסקת תקופת האלם קיימת בפרק ל"ג, עם היוודע דבר החורבן בבבל:

"וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ, בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: 'הֻכְּתָה הָעִיר'. וְיַד ה' הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט, וַיִּפְתַּח אֶת פִּי עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר, וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד" (ל"ג, כא-כב).

בפרקים שבין הנבואה להיאלמות (בפרק ג') לציווי על הפסקתה (בפרק ל"ג) מקבל יחזקאל נבואות רבות, אשר לכאורה מיועדות לעם. אם יחזקאל אכן הסתגר בתוך ביתו בשנים אלה שבין קבלת שליחותו הנבואית ועד להיוודע החורבן על ידי הפליט, למי נאמרו הנבואות בשנים אלה? ומדוע עם סיום התקופה יחזקאל יהיה להם ל'מופת'? ולמה דווקא היוודע דבר החורבן, ודווקא באמצעות פליט, הוא המסיים את תקופת ה'אלם'? קשיים אלה יכולים לבוא על פתרונם באחת האפשרויות הבאות:

אפשרות ראשונה היא לפרש את הנבואה להיאלם כמעשה סמלי או מטאפורי, בתוך רצף היחידות הנבואיות בו הן נתונות, בדומה לאכילת המגילה בפרק ג' מחד, ולמעשים הסמליים המתוארים בפרקים ד'-ה' מאידך. חיזוק לאפשרות זו ניתן למצוא בכך שהציווי שלא לצאת מהבית מלווה בציווי: "הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם". אם אכן הארוע כולו הוא סמלי, ניתן לשער כי שתיקת הנביא וקשירתו הסמלית, מטרתם להמחיש כי על אף שחי בקרבם נביא, אין לשליחותו השלכה מעשית, כל עוד לא הסתיימה תקופת היאלמותו, שכרוכה בחורבנה של העיר. יתכן כי זהו אמצעי נוסף באמצעותו מודגש הנתק של ה' מעמו בשנים אלה. לחלופין, השתיקה מסמלת את שתיקתו הצפויה של ה' בשנות המצור על העיר וחורבן המקדש. נבואותיו של יחזקאל עם היוודע דבר החורבן, ממשיכות מסר זה בכך שמשעה זו יש לנבואותיו השלכות מעשיות. על פי אפשרות זו, סביר להניח כי הנבואות שבפרקים הבאים ניתנו בשנים אלה לעם היושב עם יחזקאל בבבל, וכי הנביא שתק באופן סמלי לפרק זמן קצר ביותר, אולי בפרק הזמן בו היה גם קשור בעבותים, ואחר כך הוא הסביר את המסר שמובע בשתיקתו.

אפשרות שניה היא שאכן היתה תקופה שבה למעשה יחזקאל הסתגר בתוך ביתו ולא ניבא. קיימות גישות שונות ביחס למשך תקופת ההיאלמות: גישה קיצונית אחת טוענת כי יחזקאל הסתגר בביתו ושתק במשך שבע שנים (מן התאריך המופיע בראש פרק א' ועד לחורבן). בדרך מתונה יותר, ניתן לפרש כי יחזקאל שתק במשך פרק זמן קצוב מתוך השנים הללו.[2]

יתכן גם לפרש אחרת, וליחס את שתיקת הנביא לכך שנבואותיו נאמרו רק לזקנים שהגיעו אליו הביתה ובקשו לקבל ממנו את נבואותיו. ניתן לבסס טענה זו על הכתוב בראש פרק ח': "אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי", ובראש פרק י"ד: "וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי".

אפשרות נוספת, הקיימת בדברי ר' אליעזר מבלגנצי, גם היא מצמצמת את השתיקה, אך בכיוון אחר. לפיו, שתיקתו של של יחזקאל היתה ביחס לתפקידו כמוכיח: "שנאלמת מלהוכיחם מעצמך". וזאת בשונה מהנבואות באמצעותם מוסר הנביא את דבר ה' בלבד: "ומעצמך לא תוכיחם, אבל בדברי אותך, [ואמרת אליהם] כה אמר ה' א-להים – ובכך תצא ידי נבואתך". ניתן לבאר דברים אלו על בסיס דבריו של ר' מנחם בן שמעון, המסביר כי השתיקה היא תוצאה של חוסר האמון של העם בדברי הנביא:

"שאמנע אותך בעת ההיא שלא תתנבא להם, בעבור שאינם מאמינים בנבואתך... ודע כי בני הגולה היו חושבים לשוב מהרה לירושלים, ולא יאמינו שיגלו שארית העם אשר בירושלים, כי כך התנבאו להם נביאי שקריהם...".

יתכן כי חלוקה זו בין נבואותיו של הנביא בשם ה' ודברי הנביא עצמו, היא רלוונטית במיוחד לנבואת יחזקאל, משום שגזר דינה של ירושלים נגזר וגורלה לא ישתנה. בדרך זו נמנע הנביא מלקרוא לעם שהוא 'בית מרי' לשנות ממעשיו על מנת להביא לשינוי, או להביע תקווה כי ניתן יהיה למנוע את חורבן המקדש. ההדגשה כי: "וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ" מועצמת במקרה זה משום שהוא נוגד את הצו המפורש:

"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"  (ויקרא יט, יז).

חוסר האמון של העם משתנה כאשר הבשורה על חורבן העיר מגיעה, והיא המאמתת את נבואתיו, הופכת אותו ל'מופת', ומניחה את התשתית לנבואות התקומה שבפיו.

נראה כי הקושי להבחין בין המעשה הממשי לבין החזיון באשר לשתיקתו של הנביא עולה בקנה אחד עם נבואות רבות ביחזקאל בהן לשונו של הנביא מטאפורית, כפי שבנבואות אחרות גם המשל והנמשל מעורבים זה בזה, ולא נכון (ולעיתים לא ניתן) להבחין ביניהם (על כך נדון בעז"ה להלן בשיעור המוקדש לפרק טז). כך גם כאן: הגבול בין נבואת ה' לנביא והמציאות הקונקרטית שמתלווה אליה טושטשה במכוון. בדרך זו, כל אחת מן האפשרויות שהעלינו יכולה להיות נכונה:[3] נראית הצעתו של כשר כי פרשת האֶלֶם היא מעין הקדשה חוזרת של יחזקאל לשליח, וזאת משום שהיא מהווה מעין 'קטע מעבר' בין פרקי ההקדשה לבין המעשים הסמליים. כלומר, יש בפרשת האלם זיקה הן לפרקי ההקדשה (באמצעות מוטיבים משותפים ובמבנה), והן למעשים הסמליים (בעיקר באמצעות שיתוף מוטיבים).[4] 

בכל אחת מהאפשרויות שמנינו המסר הוא משותף: על אף חוסר האמון של הגולים היושבים עם יחזקאל ("וְלֵךְ בֹּא אֶל הַגּוֹלָה אֶל בְּנֵי עַמֶּךָ", [ג', יא]), חורבן המקדש בירושלים יתרחש בקרוב, ולנבואת הנביא לא תהיה השפעה על העם. הסימן לסיומה של יחידה נבואית זו כאן, במסר זה, הוא האינקלוזיו (סוגר מעין דלת) בתוכו היא נתונה: "הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה" – מסר החוזר בתחילת הקטע (ב', ה) ובסופו (ג', יא).

 

2. תיאור החורבן באמצעות מעשים סמליים (ד', א - ה', ד)

הצורך בעשיית מעשים סמליים בד בבד עם שכלול יכולתםלדבר בפני העם, רווח בין הנביאים האחרונים, משום שבשונה מהנביאים הראשונים נבואתם אינה מלווה בניסים (למעט מקרה יוצא מהכלל, ממנו ניתן ללמוד על הכלל, בישעיה ל"ז, ז). יתכן כי זו הסיבה לכך שנבואותיו של יחזקאל נמסרות רק לאחר שורה של מעשים סמליים המבוצעים בראשית נבואותיו. אכן, הקושי לשכנע את העם במהימנותם של נביאי ה' ניכרת במלוא עוצמתה במאבקו של ירמיה בנביאי השקר המכחישים את היותו נביא אמת (ראו לדוגמה ירמיה כ"ו). אך גם ביחזקאל, אפילו בנבואה שלאחר החורבן, קהלו של הנביא מתייחס אל דבריו כאל שירה בלבד:

"וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים, יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן" (ל"ג, לב),

וממשיך לחטוא. עם זאת, יתכן כי למניעים אלה, המשותפים לכלל הנביאים, התווסף ביחזקאל מניע נוסף לעשיית המעשים הסמליים, והוא היותו מנוע מלדבר. בגלל הציווי להיאלם, יחזקאל נזקק למעשים יותר מאשר נביאים אחרים להעברת מסריו הנבואיים. לכך מוקדשים פרקים ד'-ה'.

על אף שקיימות אפשרויות שונות למנין המעשים ביחידה זו, כאן חילקנו את המעשים צורנית, מתוך הבנה שכל סימן נבדל מקודמו באמצעות מילת פתיחה: 'ואתה'.

  1. המעשים פותחים במעשה הלבנה:

"וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח לְךָ לְבֵנָה וְנָתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ, וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר אֶת יְרוּשָׁלִָם. וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה, וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב" (ד', א-ב)[5].

המעשה הראשון הוא חקיקת צורת העיר ירושלים על לבנה, כאשר היא נתונה במצור.

2. להמחשה כי העיר נתונה במצור, מצטרף מסר נוקב, והוא כי בשעה קשה זו אין לפנות לקב"ה לסיוע. הנביא מסמל בנבואה זו את הקב"ה, ובאמצעות 'מחבת ברזל' נוצר חיץ ברור בין שליח ה' וירושלים הנצורה:[6]

"וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר, וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל"                                                (ד', ג).

3. המצור, שהוא מנת חלקה של ירושלים, מומחש באמצעות הגבלת תנועותיו של יחזקאל; לכך מתווסף סמל לכך שישראל המתמידים בחטאיהם נושאים את עוונם, שהוא כבד מנשוא; על כן הנביא שוכב:

"וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲו‍ֹן בֵּית-יִשְׂרָאֵל עָלָיו. מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲו‍ֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם, וְנָשָׂאתָ עֲוֹן בֵּית-יִשְׂרָאֵל. וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה, וְשָׁכַבְתָּ עַל-צִדְּךָ הימיני (הַיְמָנִי) שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ. וְאֶל-מְצוֹר יְרוּשָׁלִַם תָּכִין פָּנֶיךָ וּזְרֹעֲךָ חֲשׂוּפָה, וְנִבֵּאתָ עָלֶיהָ. וְהִנֵּה נָתַתִּי עָלֶיךָ עֲבוֹתִים, וְלֹא תֵהָפֵךְ מִצִּדְּךָ אֶל צִדֶּךָ, עַד כַּלּוֹתְךָ יְמֵי מְצוּרֶךָ"  (ד', ד-ח).

פרק הזמן שבו שוכב יחזקאל על כל צד המסמל 390 שנהו-40 שנה אינו ברור, והפרשנים נתנו לפרק הזמן המוזכר הסברים שונים.[7] אפשרות אחת להבנת 390 היום בהם יחזקאל נושא את עוון בית-ישראל, מצויה בסדר עולם רבה כ"ו:

"מלמד שחטאו ישראל שלוש מאות ותשעים שנה משנכנסו לארץ עד שגלו ממנה עשרת השבטים".

אכן נראה, כי בשונה מהשימוש בכינויים לעם לאורך כל הספר, יתכן שיש כאן אבחנה בין הצירופים 'בית ישראל' מחד ו'בית יהודה' מאידך.[8] אם כך, ב-390 הימים בהם שוכב יחזקאל על צידו השמאלי הוא מסמל את העובדה שחטאיו של העם ('בית ישראל' כולו, ולא רק תושבי יהודה שנותרו לאחר גלות עשרת השבטים) רבצו עליו תמיד.[9]

למרות דבריו של בעל סדר עולם רבה, נראה לי כי יתכן ששנים אלה מכוונות לחטאיו של העם מאז היווצרותו במצרים, ולאו דווקא לשנות קיומו של העם מאז הכניסה לארץ. זאת משום שנבואת יחזקאל בפרק כ' מדגישה את חטאי העם מאז היווצרותו במצרים, אך אין ביחזקאל התייחסות מפורשת לשינוי במעשי העם דווקא עם הכניסה לארץ. אפשרויות אחרות הן לייחס את חטאי בית ישראל לפרק הזמן שמבניין המקדש בימי שלמה ועד לחורבן, או לפרק הזמן שבין ממלכת שאול או דוד ועד לגלות ממלכת ישראל, אם כי אין לכאורה קשר ברור ומדויק בין פרקי הזמן השונים המוצעים ו-390 השנים. אף על פי כן, נראה כי ישנו רקע מקראי לפרק הזמן המכוון לבית יהודה, בדברי משה למרגלים לאחר חטאם:

"וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם, עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה.." (במדבר י"ד, לג-לד).

כפי שעונשם של חטא המרגלים הוא שנה כנגד יום כך גם כאן יחזקאל נושא את עוון יהודה: "אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה". יתכן שקשר הזמנים לחטא המרגלים מלמד גם על קשר תוכני. בספר במדבר מסמלת תקופה זו את משך התיקון הנדרש לחטא המרגלים, שלאחריה נכנסו בני ישראל לארץ, ואילו כאן מבטאים הימים האלה בהם שוכב יחזקאל על צידו את פרק הזמן שנתנו ליהודה על מנת לשנות ולתקן את מעשיהם, אך משחלף פרק הזמן המיועד לכך, ומשדבר לא השתנה, בניגוד לעבר, יוצאו בני ישראל מארצם.

ראינו עד כה שלושה מן המעשים הסמליים שעשה יחזקאל. בשיעור הבא נסיים בעז"ה את רשימת המעשים ונעמוד על משמעותם.

 


[1]   מעשה זה מצטרף לשורת מעשים סמליים שיחזקאל מצווה לעשות והן: אכילת המגילה (בפרק ג), הסתגרות בביתו תוך שהוא קשור בעבותים (בפרק ג), הגבלה על תנועותיו ומזונותיו לאורך זמן (בפרק ד), גילוח שערות ראשו (בפרק ה), נשיאת שרשרות (בפרק ז, כג) ולבסוף הימנעות מאבלות על מות אשתו (בפרק כד). יחזקאל אינו הנביא היחיד שהעברת מסריו הנבואיים כרוכה בסבל אישי, ופרשנים רבים דנו בשאלה זו הן במישור העקרוני והן בכל מקרה באופן ספציפי. כך לדוגמה הרמב"ם מפרש כי 'כל זה במראה הנבואה ראה שהוא עשה את המעשים שנצטווה לעשותם' (מורה נבוכים חלק ב, פרק מו). בשיעורים אלה נעסוק רק בהיבט אחד של המעשים, והוא תפקידם בהעברת מסריו הנבואיים. 

[2]   המפרשים בדרך זו מעלים אפשרויות שונות באשר לתקופת השתיקה מתוך שבע השנים הללו. ראו לדוגמה רד"ק (ג', כד) המייחס את שתיקתו של יחזקאל לנבואות שמראשית הספר ועד לנבואה שבפרק י"א – "כדי שלא יוכיחם עד כלותו לדבר עמו כל הנבואות, עד פסוק 'ורוח נשאתני ותביאני כשדימה' " – משום שבפסוק הבא מפורש: "ואדבר אל הגולה את כל דברי ה' אשר הראני"; משום כך קשה ההנחה כי יחזקאל החזיק בשתיקתו עד להיוודע החורבן. אפשרות נוספת (המובאת בפירושו של האברבנאל) היא שהציווי ליחזקאל להסתגר בביתו מהווה הכנה למעשים הסמליים שנעשים על ידו.

[3]   אפשרות נוספת העולה בקנה אחד עם שתיקתו של יחזקאל היא שנבואת ה' אליו נכתבה על ידו, והוא העביר את מסריו הנבואיים באמצעות טקסטים כתובים. סיוע לאפשרות זו קיימת ב'מגילת ספר' שנשלחה אליו (ב', ט-י) ולקסת שבידי 'האיש לבש הבדים' (פרק ט, יא). יתכן כי העברת נבואות כתובות היא רלוונטית במיוחד עבור יחזקאל שמנבא בגלות, משום שהגולים מפוזרים באזורים המרוחקים זה מזה.

[4]   לדיון מקיף בנושא זה ראה: רימון כשר, פרשת האלם בספר יחזקאל, בית מקרא 43, תשנ"ח, עמ' 244-227. במאמרו, משלים כשר נדבך משמעותי נוסף שלא עמדנו עליו כאן, והוא ההשוואה הצורנית (הדמיון והניגוד) שבין נבואת ההקדשה של יחזקאל והציווי להאלם.

[5]   המחשה טובה של מעשה סמלי זה של יחזקאל ניתן לראות בלבנת טין, (שצורפה לאחר החקיקה בכבשן), שחקוקה עליה בכתב יתדות, תוכנית העיר ניפור אשר ישבה אף היא על נהר כבר באותן השנים. ראו, ש' ייבין, תוך כדי קריאה בספר יחזקאל, בית מקרא יח, תשל"ג, עמ' 165-164.

[6]  אם כי יתכן שגם ההפך הוא הנכון וכי על אף שהמצור נראה כמו פעולה גשמית, שעורך עם מעמי העולם, יחזקאל בא להדגיש (כשליח ה', כאמור) שה' הוא הצר עליהם: "וצרת עליה".

[7]   ראו א' לרנר: 'השכיבה במשלי יחזקאל' המעין, מג, ד, תשס"ג, עמ' 82-77; הדן בשאלה זו לאור פירושיהם של רש"י, רד"ק, המלבי"ם, והאברבנאל. וראו גם את פירושו של ר' מנחם בן שמעון ליחזקאל ד', יב.

[8]   הכינוי הנפוץ ביחזקאל לעם הוא 'ישראל' (186 מופעים), כמעט תמיד כחלק מהצירוף 'בית ישראל' (174 מתוכם), לעומתו הכינוי יהודה איננו נפוץ (15 מופעים). נראה שהשימוש הרווח ביחזקאל בשם יהודה הוא ככינוי לעם כולו, בשונה מהשימוש הרווח בתנ"ך שבו הכוונה היא בדרך כלל לארץ (אם כי במקרים רבים קשה להבחין בין השניים).

[9]   כאן המשמעות של הצירוף 'נשא עוון' הוא שהחוטאים נושאים את עוונם ולא העברת העוון אל הנביא, ב' שורץ, "מה בין מונח למטאפורה? נשא עון/פשע/חטא במקרא", תרביץ סג, תשנ"ד, עמ' 171-149, לענייננו בעמ' 169 שם.  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)