הלכות מטבח -
שיעור 11
מצבים שבהם אין ביטול ברוב
קובץ טקסט
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 11
מצבים בהם אין ביטול
א. הקדמה
בשיעור שעבר ראינו שבתערובת יבש ביבש מדאורייתא איסור בטל ברוב, ומדרבנן יש צורך בשישים בתערובת מין באינו מינו.
בשיעור הזה נתמקד בכמה יוצאים מן הכלל, שאינם בטלים כלל, לא ברוב ולא בשישים; למרות שמדאורייתא גם הם בטלים ברוב, רבנן גזרו בכמה מקרים שלא יהיה ביטול כלל, גם כאשר ההיתר גדול בעשרות מונים מן האיסור ("אפילו באלף"):
א. דבר חשוב (בהמשך נראה דוגמאות לכך).
ב. חתיכה הראויה להתכבד, דהיינו חתיכה שראויה להגשה לאורחים.
ג. דבר שמניין, דהיינו איסור שנספר בחתיכות ולא במשקל או נפח.
ד. ברייה, דהיינו בעל חיים שלם.
ה. דבר שיש לו מתירין, דהיינו איסור שכעבור זמן מסויים, או על ידי תהליך מסויים, יכול להפוך להיתר.
כפי שנראה להלן, ארבעת המקרים הראשונים הם קבוצה אחת ש"דבר חשוב" הוא המגדיר שלה, ומקרים ב' - ד' הם דוגמאות פרטניות למקרה כללי של "דבר חשוב"; ואילו בדבר שיש לו מתירין הסיבה לחוסר הביטול שונה לגמרי. בהמשך נראה שיש אכן כמה הבדלים משמעותיים בין ארבעת המקרים הראשונים לבין המקרה החמישי.
ב. דבר חשוב
במשנה בערלה (ג', ז) מובאת רשימה של דברים שלא מתבטלים מחמת חשיבותם (אגוזי פרך, דלעת יוונית ועוד). הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ז, ט) כתב שהוא הדין לכל דבר חשוב "לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן", והדברים שהובאו במשנה חשובים מבחינה אובייקטיבית, ולעולם הם אינם בטלים, וכן פסק השו"ע (ק"י, א). נראה שההסבר לכך שדבר חשוב אינו בטל הוא שהחשיבות גורמת לכך שיש לאיסור מעמד עצמאי: הוא לא נחשב לחלק מן התערובת, ועל כן הוא לא בטל בתוכה[1].
הרמב"ם (שם) כתב שהדין של "דבר חשוב" הוא מדרבנן, שהרי מדאורייתא יש ביטול ברוב. כך גם פסק הרמ"א (ק"י, א), שמציין את ההשלכה לקביעה זו: "ספקו לקולא".
כאמור, "דבר חשוב" הוא למעשה קבוצה המכילה כמה תתי-מקרים של דברים שלא בטלים מחמת חשיבותם, וכעת נראה אותם.
ג. חתיכה הראויה להתכבד (חהר"ל)
הגדרת חהר"ל
במשנה בחולין צו: עולה (בתוספת ביאור של הגמרא ב-ק:) שחתיכה ה"ראויה להתכבד בה לפני האורחים" אינה בטלה,[2] וכך מקובל על כל הפוסקים. הטור (ק"י) מגדיר חהר"ל כ"דבר חשוב", ולאור האמור לעיל ברור שהדין שחהר"ל לא בטלה הוא מדרבנן,[3] ולכן מקילים כאשר יש ספק אם החתיכה נחשבת חהר"ל (רמ"א ק"א, א).[4]
יש דעות שאיסור דרבנן בטל גם בחהר"ל (עיינו פרי תואר, ק', ג; ט"ז, צ', ד), אך למעשה נפסק שגם באיסורי דרבנן חהר"ל לא בטלה (איסור והיתר, כ"ה, א; כסף משנה, מאכלות אסורות, ט"ז, ו; רמ"א, ק"א, א'; חוות דעת, שם, ביאורים, ג; פרי מגדים, ק"א, משבצות זהב, ג)[5].
התנאים הפיסיים להגדרת חהר"ל
הגמרא לא מבארת את הגדרות האורח והחתיכה. בנוגע לאורח, הרשב"א (תורת הבית, שער ד', בית א, יג:) מבאר שמדובר באורח חשוב, דהיינו חתיכה הראויה להתכבד בפני אורח חשוב. בנוגע לחתיכה, הראשונים ביארו שרק בקיום שלושה תנאים החתיכה נחשבת למכובדת:
א. חתיכה שלמה. השו"ע (ק"א, ו) פוסק שאם החתיכה התרסקה או נחתכה, אז היא כבר מאבדת מחשיבותה והיא בטלה בתערובת. זאת, אפילו אם היא התרסקה אחר הנפילה לתערובת (שם)[6].
ב. גודל החתיכה הוא גודל שמספיק עבור אורחים (כך ברור מפשט המשפט "חתיכה הראויה להתכבד"). הט"ז (ק"א, ט) מעיר שאי אפשר לקבוע גדלים מדויקים, כי הכל לפי הזמן והמקום.
ג. החתיכה מוכנה להגשה לאורחים (בעת שהתערבה). הראשונים נחלקו באיזו רמת מוכנות מדובר. השו"ע (ק', ג) פסק כדעה המקלה ביותר,[7] שהחתיכה צריכה להיות מוכנה לגמרי, דהיינו מבושלת וללא שום צורך בתיקון; ואילו הרמ"א (שם) הכריע כסמ"ק (סימן רי"ד) שגם כאשר החתיכה איננה מוכנה להגשה ממש, אלא נשאר תיקון קטן, היא נחשבת לחהר"ל.[8]
כפי שראינו לעיל לגבי דבר חשוב, גם כאן כותב הש"ך (ק"א, יג) שהשאלה האם ראוי להתכבד בחתיכה מוכרעת על פי הפוסק בכל מקרה ומקרה, ואם יש ספק - יש להקל.
ד. דבר שבמניין
במשנה (חולין צו:) יש מחלוקת האם ניתן להרחיב את המושג "דבר חשוב" לכל מקרה של "דבר שבמניין":
שהיה רבי מאיר אומר: את שדרכו לימנות מקדש, וחכמים אומרים, אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד.
בדעת ר' מאיר נחלקו אמוראים (ביצה ג:, ועוד) האם דבר שלעיתים נמכר במניין ולעיתים לא ("כל שדרכו להימנות") נחשב לדבר שבמניין ואינו בטל, או שמא רק דבר שמוכרים אותו במניין בלבד ("את שדרכו להימנות") אינו בטל. הרי"ף השמיט את דין "דבר שבמניין", ובפשטות הוא פסק כחכמים. כך פסקו מפורשות הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ז, ג), והשו"ע (ק"י, א). ראשונים רבים (למשל ר"ן, ע"ז לג: באלפס) פסקו כר' מאיר, וכן פסקו גם הרמ"א, הט"ז והש"ך: הרמ"א (שם) פסק שרק דבר שתמיד נמכר במניין לא בטל, אך הט"ז (ק"י, א) והש"ך (ק"י, ט) פסקו שגם דבר שרק לעתים מוכרים אותו במניין נחשב כדבר שבמניין ואינו בטל.
מהמשנה (שהובאה לעיל) ברור שדין דבר שבמניין הוא הרחבה של דין דבר חשוב וכך מפורש בטור (ק"י). ניתן להבין זאת בשני אופנים:
א. העובדה שדבר זה נמנה היא סימן לכך שהוא חשוב.
ב. חפץ שסופרים אותו בנפרד לא יכול להיות חלק מתערובת.[9]
ה. ברייה
בגמרא נאמר שברייה (כגון נמלה או זבוב) לא בטלה (חולין צט: וק.)[10]; מדוע? הט"ז (ק', א) הסביר שיש חשיבות לברייה בכך שלוקים על אכילת ברייה אפילו ללא שיעור של כזית,[11] ובשל חשיבות זו היא איננה בטלה מדרבנן.
חשיבות זו היא רק כאשר הברייה שלמה[12] (נזיר נא:-נב., מכות טז:), ועל כן אם חסר אבר כל שהוא, הברייה בטלה בתערובת (רשב"א א', ק"א; ש"ך ק', ו).[13] הש"ך (ק', ו) ציין (בשם הב"י כמה ראשונים) שאפילו אם חסר אבר שהנשמה לא תלויה בו (דהיינו שהברייה יכולה לחיות בלעדיו) הברייה בטלה, והפרי מגדים (משבצות זהב, ק"א, יא) והבינת אדם (נ"ד, עב) כתבו שאפילו אם חסר חלק קטן בלבד הברייה בטלה. הפרי מגדים (שפתי דעת, ק', ו) הסתפק האם כאשר אבר התפורר במקצת תוך כדי בישול הברייה בטלה או לא. הדרכי תשובה (ק', כט) כותב בשם כמה אחרונים, שאם השתנתה צורתה הברייה בטלה, אף על פי ששינוי זה היה תוך כדי הבישול.
כאמור, הדין שברייה לא בטלה הוא מדרבנן, כיוון שמדאורייתא היא בטלה ברוב (רשב"א, חולין צט:; תורת חטאת, מ', ז; ט"ז, ק', א). על כן, בספק אם יש ברייה מקילים, כמו כל ספק דרבנן (איסור והיתר, כ"ה, ז; ט"ז, שם).[14]
השלכה מעשית לדין ברייה הוא חרק שנפל לתבשיל ואי אפשר למצוא אותו - החרק אסור מדין ברייה והוא לא בטל, ועל כל התבשיל כולו אסור (רשב"א, שו"ת, א', קא; שו"ע, ק', ג).[15]
ו. הגבלות לחוסר הביטול
כאמור, המכנה המשותף של הדינים שראינו עד כה הוא שהחשיבות היא הגורם לכך שהאיסור אינו מתבטל. יסוד זה בא לידי ביטוי בכמה הגבלות למקרים בהם איסור לא בטל:
א. האיסור לא בטל רק כאשר החתיכה אסורה מצד עצמה, ולא כאשר מדובר בחתיכה של היתר שבלעה איסור מדבר אחר או שנאסרה מחמת גורם אחר. לדוגמא, בדין חהר"ל, כאשר החתיכה עצמה היא של היתר אלא שהיא בלעה איסור מדבר אחר (למשל בשר שלא הוכשר ונבלע בו דם[16]), היא לא נחשבת לחהר"ל, והיא בטלה.[17] גם לגבי ברייה הגבלה זו תקפה - ברייה לא בטלה רק כאשר היא אסורה מחמת עצמה, ולא כאשר היא אסורה מחמת גורם אחר, ולכן, למשל, שור הנסקל כן בטל, שהרי הוא נאסר מחמת הנגיחות ולא באופן עצמאי (ר"ן, חולין צט: באלפס;[18] שו"ע, ק', א). נראה שהגבלה זו תקפה גם לגבי דבר חשוב כמו בעלי חיים, וגם לגבי דבר שבמניין.
ב. דווקא גוף האיסור אינו בטל, אך רוטב היוצא ממנו בטל בשישים. לכן, אם האיסור התבשל יחד עם רוטב של היתר, ויש שיעור של שישים לבטלו - הוא בטל. לגבי חהר"ל הדבר עולה במפורש בחולין ק., וגם לגבי ברייה מפורש כך במשנה בחולין צו:, ונפסק בשו"ע ק', ב. הסברא לכך היא שהחשיבות היא דווקא בגוף האיסור, וברוטב אין חשיבות[19].
ג. לדעת רוב הפוסקים, בכל ארבעת המצבים שראינו עד כה אין ביטול גם כאשר מדובר במין בשאינו מינו.[20] הסברה לכך פשוטה: החשיבות מפרידה את החתיכה משאר התערובת ועל כן אינה מאפשרת לה להתבטל בה, ועקרון זה נכון גם לגבי תערובת של מין בשאינו מינו.
ז. דבר שיש לו מתירין
מקור הדין
הגמרא בביצה (ג:) אומרת שביצה שנולדה ביום טוב והתערבה אפילו באלף אוסרת את כל התערובת. הגמרא (שם, וְ-ד.) מבארת שהסיבה לכך שהביצה לא בטלה היא שהיא דבר שיש לו מתירין (שהרי לאחר החג היא תהיה מותרת), ודבר שיש לו מתירין לא בטל. בנדרים (נז: - נח.) אומרת הגמרא שגם טבל ומעשר שני הם דברים שיש להם מתירים (שהרי אפשר להפריש תרומות ומעשרות ולהתיר את הטבל, או להשאל על הפרשת המעשר השני ולהפכו לחולין). מכך עולה שגם כאשר ההיתר יבוא בוודאות מעצמו (ביצה שנולדה ביום טוב) וגם כאשר קיימת אפשרות לא ודאית להתיר (הפרשת תרומות או שאלה על מעשר שני), הדבר נחשב ליש לו מתירין. דין זה הובא בראשונים (רמב"ם, מאכלות אסורות, ט"ו, י) ונפסק בשו"ע (ק"ב, א), וברור שהוא מדרבנן, כיוון שמדאורייתא גם במקרה זה יש ביטול ברוב.
מצאנו בראשונים שני הסברים לכך שדבר שיש לו מתירין לא בטל. מרש"י (ביצה ג:, ד"ה "שיש לו מתירין") עולה, לגבי ביצה שנולדה ביום טוב, שכיוון שניתן לאכלה לאחר יום טוב בהיתר, אין לאוכלה כעת בעדנה איסור על ידי ביטול. לר"ן בנדרים (נב. ד"ה "וקשיא להו") יש הסבר אחר.[21] לדעתו, ביטול מתרחש כאשר יש מאבק בין ההיתר לבין האיסור, וההיתר גובר על האיסור ומבטלו. אולם, כאשר מדובר בדבר שיש לו מתירין, העובדה שהאיסור בסופו של דבר יהפך להיתר מקהה את אופיו כאיסור, ולכן אין מאבק בין האיסור לבין ההיתר, והאיסור לא מתבטל. הר"ן עצמו מציין נפקא מינא לשיטתו: כאשר מדובר בתערובת מין במינו בדבר שיש לו מתירין, אכן אין מספיק מאבק כדי לבטל אל האיסור; אך כאשר מדובר במין בשאינו מינו, המאבק המציאותי (בין הטעמים השונים) מספיק, ואז גם דבר שיש לו מתירין יתבטל. כלומר, כדי שיהיה ביטול צריך תמיד התנגדות הלכתית, אלא שאם יש גם התנגדות מציאותית (מין בשאינו מינו) ניתן להסתפק בהתנגדות הלכתית קלה (דבר שיש לו מתירין).[22] הש"ך (ק"ב, ב) ורוב הפוסקים הביאו רק את טעמו של רש"י., אך הט"ז (ק"ב, ה) הביא גם את טעמו של הר"ן.
ניתוק הדין מחשיבות
העובדה שדין זה אינו מבוסס על חשיבות כלל מתבטא בנקודות הבאות:
א. טעם של דבר שיש לו מתירין. הרמ"א (ק"ב, ד) כתב שטעם של דבר שיש לו מתירין בטל[23], ולכך הסכימו הט"ז (ק"ב, ט) והפני אריה (מובא בפתחי תשובה, ק"ב, ז). אולם, הר"ן (מובא בדרכי משה, ק"ב) חולק וסובר שאף טעם של דבר שיש לו מתירין לא בטל, ולכך הסכימו רוב האחרונים (ב"ח; ש"ך, ק"ב, ט; מנחת כהן, ג', ב; פר"ח). סברתם ברורה - בדברים שאינם בטלים מחמת החשיבות הרי שהטעם איננו חשוב ולכן הוא בטל, אך בדבר שיש לו מתירין האיסור אינו נובע מחשיבות, אלא מן הסיבות שהובאו לעיל (כרש"י או כר"ן) ולכן גם טעם גרידא איננו בטל.
ב. איסור בלוע. הרמ"א (ק"ב, ד) כתב בשם תרומת הדשן (ק"ע) שדבר שיש לו מתירין שייך רק באיסור עצמו ולא באיסור בלוע, אך רוב האחרונים חולקים על כך וסוברים שאף באיסור בלוע דבר שיש לו מתירין לא בטל (ש"ך, ק"ב, נו; ט"ז, שם, לה; ב"ח, ק"ב; חכמת אדם, נ"ג, כה). מלבד מחלוקת בהבנת תרומת הדשן, החולקים מציינים גם את הסברה: גם אם מדובר באיסור בלוע, סוף סוף יש לאיסור היתר לאחר זמן, ולכן הוא לא בטל.
נפקא מינות בין הר"ן לבין רש"י
לאחר שחידדנו את ההבדל בין דבר שיש לו מתירין לבין קבוצת החשיבות, נראה כמה נפקא מינות בין שיטת רש"י לבין שיטת הר"ן.
א. מין בשאינו מינו. לעיל כבר ציינו שלשיטת הר"ן במין בשאינו מינו דבר שיש לו מתירין בטל, אך לשיטת רש"י אין סיבה לחלק בכך, שהרי גם במין בשאינו מינו ניתן להמתין ולאכול את החתיכה בהיתר.[24] השו"ע (ק"ב, א) פסק כר"ן,[25] ופסק זה מחדד את ההבדל בין דבר שיש לו מתירין לבין קבוצת הדברים החשובים, שגם במין בשאינו מינו לא בטלים.
ב. כאשר התערובת תקלקל אם יחכו להתירה. לדעת כמה ראשונים (מרדכי, פסחים, ב', תקעג, בשם ר"ת), אם כאשר יחכו כדי לאכול את התערובת בהיתר האוכל יתקלקל, אין זה נחשב לדבר שיש לו מתירין, והאיסור מתבטל,[26] וכך פסק גם השו"ע (ק"ב, ד).[27] דין זה מובן מאוד לפי שיטת רש"י, שהרי לא ניתן לאכול את התערובת בהיתר. בפשטות, הר"ן אמור לאסור במקרה זה, שכן גם אם התערובת תתקלקל עדיין אין מאבק בין האיסור לבין ההיתר (ומצינו אכן שהמהרש"ל [מובא בהגהות רבי עקיבא איגר ק"ב, ד] אוסר גם במקרה זה); אולם, הר"ן (ביצה ב: באלפס, ד"ה "כל דבר") מקבל את היתר זה במפורש. יתכן שהר"ן מקבל את טעמו של רש"י ורק מוסיף על גביו טעם נוסף.[28]
ג. במקום שיש הפסד. הרשב"א (תורת הבית הקצר, בית ד' שער ד', לח.) כתב (בשם ר"ת; עיינו גם תוספות, ע"ז עג: ד"ה "טבל") שבדבר שיש בו הפסד או טרחא, לא החמירו משום דבר שיש לו מתירין; ולכן, כלי שהתערב בכלים אחרים לא נקרא דבר שיש לו מתירין, כי יש הוצאות בהכשרת הכלים. כך פסקו גם השו"ע והרמ"א (ק"ב, ג'). עקרון זה מובן לאור שיטת רש"י - אין לצפות לטורח או להוצאות רק כדי שלא להסתמך על הביטול. אולם, לפי שיטת הר"ן נראה לדחות היתר זה: גם במצב זה זהות האיסור כאיסור קלושה, ולכן אין מאבק בין האיסור לבין ההיתר, ואין ביטול.[29]
ד. כאשר האיסור יחזור לאיסורו. הראשונים נחלקו האם חמץ בפסח הוא דבר שיש לו מתירין - מצד אחד הוא יותר לאחר הפסח, אך מצד שני בפסח הבא הוא שוב יאסר (עיינו רמב"ם, מאכלות אסורות, ט"ו, יב). ניתן לתלות מחלוקת זו במחלוקת רש"י והר"ן: לפי רש"י, למרות שבפסח הבא החמץ שוב יאסר, הרי בינתיים ניתן לאכלו בהיתר, ולכן החמץ יחשב לדבר שיש לו מתירין; אך לפי הר"ן, ניתן לומר שכיוון שבפסח הבא החמץ יאסר, הרי שלא מדובר באיסור בעל זהות קלושה, ולכן הוא לא יחשב לדבר שיש לו מתירין.
הרמ"א (ק"ב, ד) הביא את שתי הדעות, ומסגנונו נראה שפסק להקל, וכן מפורש בתורת חטאת בתורת חטאת (ע"ד, ט). כך כתבו גם המגן אברהם (או"ח, תמ"ז, מ), הפרי מגדים (שפתי דעת, ק"ב, יג) והפרי חדש (או"ח, תמ"ז, א) וערוך השולחן (ק"ב, כו). מאידך, הרש"ל (חולין, ז', פז) והט"ז (ק"ב, יג) פסקו להחמיר.
|
*
|
**********************************************************
|
*
|
|
* * * * * * * * * *
|
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
דוא"ל: [email protected]
|
* * * * * * * * * *
|
|
*
|
**********************************************************
|
*
|
[1] מה קורה כאשר נוצרת תערובת כזו? הש"ך (ק"י, ב) כותב שמותר למכור את התערובת לגוי, בהפחתה של שווי איסור ההנאה המעורב בה, בתנאי שאין חשש שהגוי ימכור את התערובת לישראל.
[2] הראשונים התקשו בעצם ההגדרה של חהר"ל - אם היא אסורה הרי שלא ניתן להגישה (ליהודי) ולהתכבד בה. מצאנו שני כיוונים להסבר הדבר בראשונים:
א. ההגדרה מתייחסת לנתונים הפיסיים של החתיכה, ולא להגדרתה ההלכתית (רא"ה, תורת הבית, שער ד', בית א, בדק הבית, ד"ה "בעניין").
ב. אם החתיכה תתבטל הרי שהיא תהיה ראויה לכבד בה אורחים (תרומה, נ'; שו"ע, ק"א, א).
[3] עיינו רש"י, גטין נד:, ד"ה "לא יעלו"; רמב"ם, מאכלות אסורות, ט"ו, ז.
[4] כלומר כאשר יש ספק האם החתיכה עומדת בתנאים הפיסיים של חהר"ל, אך אם החתיכה בוודאי ראויה להגישה לאורחים, אלא שיש ספק אם היא אסורה, יש להחמיר (ש"ך, ק"א, ב; ט"ז, ק', א).
[5] באיסורי דרבנן שהם חומרה בלבד חהר"ל כן בטלה (בהתאם לדינים הרגילים של ביטול יבש ביבש), כגון פת עכו"ם ובישולי עכו"ם (ש"ך, קי"ב, כג; פרי מגדים, שם, שפתי דעת, ב) ובשר שנתעלם מן העין.
[6] אבל אין לעשות כן בכוונה משום ביטול איסור לכתחילה.
[7] מאירי, חולין צז.; דעת "קצת גדולים" ברא"ש, חולין, ז', לו.
[8] למשל: תרנגולת עם נוצות או כבש בעורו אינם נחשבים לחהר"ל, אך אם העור או הנוצות הופשטו, למרות שהחתיכה עדיין לא בושלה, היא נחשבת לחהר"ל.
[9] השלכה להבנות אלו יכולה להיות המחלקות האם דבר שאינו עונה לגדרים של חהר"ל יכול להיחשב כדבר שבמניין, כגון בעל חיים בעורו, שאינו מוגדר כחהר"ל, ומצד שני הוא דבר הנמנה (עיינו ש"ך, ק"י, יג).
[10] הרשב"א (שו"ת, א', רעא) והר"ש (משנה, תרומות י', ח) סבורים שברייה בטילה בתשע מאות וששים (על פי המשנה שם), אך רוב הראשונים סבורים שאינה בטלה אפילו באלף - רמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ז, ו) רא"ש (חולין, ז, לג), ועוד, וכך פסק השו"ע (ק', א). הכרתי ופלתי (ק) צירף את דעת הרשב"א כסניף ללימוד זכות על המקלים במילבין (ראו להלן).
[11] יש שני הסברים בראשונים מדוע לוקים על ברייה בפחות משיעור כזית (משנה, מכות יז.). רש"י (שבועות כא: ד"ה "מפרש") מסביר שיש לברייה חשיבות. תוספות (חולין צו., ד"ה "מאי טעמא") מסביר שברייה נאסרה כיוון שהיא נאסרה במפורש בתורה, כלומר כאשר הכתוב אסר לאכול ברייה (למשל נמלה) "כאילו פירש בין גדול ובין קטן... ובלבד שיהיו שלמים". כאמור, זאת לגבי ההסבר למלקות על אכילה ברייה פחות מכזית; אך לגבי ההסבר לכך שמדרבנן ברייה לא בטלה, נראה שכולם יודו שהטעם הוא חשיבות.
[12] ישנם תנאים נוספים לכך שברייה לא בטלה, ומכיוון שהם פחות רלוונטיים הם לא הוזכרו כאן.
[13] הגמרא בנזיר נא:-נב. מסתפקת, לגבי מלקות, האם כאשר חסר מן הברייה כלשהו היא נחשבת לברייה או לא. הרשב"א (שו"ת, א', קא) וראשונים נוספים כתבו שלגבי תערובת ברייה כזו בטלה (שהרי זהו ספק דרבנן).
[14] הט"ז (ק' א) והפרי מגדים (משבצות זהב, ק"א, ב) מעירים שרק כאשר יש ספק ברייה אומרים שספק לקולא; אך כאשר יש ודאי ברייה, אלא שיש ספק אם היא אסורה (כגון ביצה של ספק טריפה), היא אסורה. הסיבה לכך היא שספק זה מתחיל בספק של תורה (האם זהו איסור) וספק זה מוכרע לחומרה, ולכן אפילו שהוא מתגלגל לאחר מכן לדרבנן, הוא מוכרע לאיסור.
[15] גם אם מוציאים את החרק ניתן להכשיר את התבשיל רק כאשר יש שישים בתבשיל כנגד כל הברייה (משנה, חולין צו:, שו"ע ק', ב), מחשש שהברייה פלטה את טעמה לתבשיל (כאשר התבשיל בושל עם החרק, או כאשר הוא היה עדיין בחום של יד סולדת כאשר החרק נפל לתוכו, [נרחיב על כך בשיעורים הבאים]). כמו כן, הש"ך (ק', ז) כותב שצריך לסנן את הרוטב, מחשש שחלק מן האיסור נכנס לרוטב.
[16] שו"ע ורמ"א (ק"א, ב).
[17] א. חתיכת בשר שבלעה חלב (או חתיכת גבינה שבלעה בשר) נחשבת לעניין זה כאיסור עצמאי, ולא כאיסור בלוע, כיוון שאיסור בשר בחלב מוגדר כתערובת של בשר בחלב, וזהו איסור עצמאי (תרומה, נ'; רשב"א, תורת הבית, בית ד', שער א, בשם רבותינו הצרפתים; שו"ע, ק"א, א). דין זה נקרא 'חתיכה נעשית נבלה' [חנ"נ], ונרחיב על כך בשיעורים הבאים. ערוך השלחן (ק"א, ז) ציין שכאשר בשר וחלב התערבבו בפי עצמם ולאחר מכן הם נבלעו בחתיכה אחרת, הרי שלגבי חתיכה זו האיסור נחשב איסור בלוע (עקרון דומה נמצא בפתחי תשובה [ג]).
[18] הר"ן כותב שנבלה (בהמה שנשחטה שלא כראוי) אינה נחשבת לאיסור עצמאי, וזאת משתי סיבות: היא לא נאסרה מגופה אלא על ידי דבר אחר (השחיטה הבעייתית), וכן היא לא הייתה אסורה מתחילת ברייתה. האחרונים נחלקו בשאלה מהי הסיבה העיקרית לכך שנבלה לא נחשבת לאיסור עצמאי: לדעת הכרתי ופליתי (ק', ד) הכלל הקובע לגבי ברייה הוא האם היא נאסרה מתחילת ברייתה או לא; אך החוות דעת (ק', ה) והפרי מגדים (ק', א; פ"ד, לא) סבורים שהכלל הקובע הוא האם האיסור נובע מחמת עצמו או מחמת דבר אחר. נפקא מינא בין השיטות היא היתר תולעים קטנות המתהוות בירקות ("מילבין"): החוות דעת מחשיבן כברייה, שכן הן אסורות מחמת עצמן (וממילא אוסרות את אכילת הירק בכללותו); אך הכרתי ופלתי סובר שכיוון שהן לא היו אסורות מתחילת ברייתן (כיוון שאז הן היו מעורות בירק) הן לא נחשבות לברייה, ובטלות בירק.
[19] למשל, בברייה ברור שהברייה השלמה היא החשובה, אך רוטב שיוצא ממנה הוא כבר לא ברייה, ועל כן הוא לא חשוב והוא בטל.
[20] לגבי דבר חשוב - הרמ"א (תורת חטאת, מ') והש"ך (ק"י, א) סוברים שגם בשאינו מינו היא לא בטלה, למרות שהאיסור והיתר (כ"ה) חולק על כך, סובר שהיא בטלה בשישים. גם לגבי חהר"ל מצינו מחלוקת דומה - האיסור והיתר (שם) סבור שהיא בטלה בשישים באינו מינו, אך הרמ"א (ק"א, ו) פוסק שהיא לא בטלה גם באינו מינו. בנוגע לברייה, - כך מפורש בש"ך (ק', י).
[21] דבריו ארוכים ויסודיים מאד, אך נסתפק כאן בתורף דבריו. בהמשך הסדרה נרחיב בדבריו יותר.
[22] ישנן ארבע רמות של איסור:
א. איסור בהיתר - יש תמיד התנגדות, ולכן יש תמיד ביטול.
ב. דבר שיש לו מתירין במין במינו - יש רק מעט התנגדות הלכתית, ואין ביטול.
ג. דבר שיש לו מתירין במין בשאינו מינו - יש התנגדות מציאותית בנוסף למעט התנגדות הלכתית, ולכן יש ביטול.
ד. דבר היתר (כגון פת שאפאה עם בשר) אפילו במין בשאינו מינו אינו בטל, כי אין כלל התנגדות הלכתית.
[23] יש מחלוקת אחרונים האם לדעת הרמ"א רק טעם של דבר שיש לו מתירים בטל, או גם כאשר גוף האיסור נימוח (עיינו ט"ז, ק"ב, י; ש"ך, ק"ב, ט; חוות דעת, ק"ב, ד; מנחת יעקב, ע"ד, ח; פרי מגדים, שפתי דעת, ק"ב, ט; מגן אברהם, או"ח, תקי"ג, ו), ויש שהקלו לצורך שמחת יום טוב (משנה ברורה, תקי"ג, יח, ושער הציון שם, יד; חכמת אדם, נ"ג, כא).
[24] מסברה פשוטה, לשיטת רש"י אכן יש לאסור גם בתערובת מין בשאינו מינו. אולם, רוב הראשונים והפוסקים סוברים מחד כרש"י (הם מביאים את הסברו לדין), ומאידך הם פוסקים שבתערובת מין בשאינו מינו דבר שיש לו מתירין בטל. הש"ך (ק"ב, ד) והט"ז (ק"ב, ד) יישבו בשם התורת חטאת (מ', ו) שבמין בשאינו מינו אין התערובת נקראת על שם ההיתר בלבד - קוראים לתערובת רק בשם ההיתר, שהוא הרוב, ועל כן גם רש"י יסבור שדבר שיש לו מתירין יתבטל. (הט"ז כתב שטעם זה אינו מספיק כדי להסביר מדוע יש ביטול במין בשאינו מינו, ולכן הוא הביא גם את טעם הר"ן).
[25] הרמ"א (ק"ב, א') מביא שני מקרים בהם אין ביטול אף על פי שמדובר במין בשאינו מינו: א. כאשר האיסור ניתן בתבשיל כדי לתת בו מראה או טעם, כיוון שאז האיסור ניכר (ש"ך ק"ב, ה). ב. כאשר מטרת האיסור היא להכשיר את האוכל שבקדירה, כיוון שבכך הוא נחשב ליחידה אחת, כאילו מדובר מין אחד (תוספות, ביצה לט., ד"ה "משום").
[26] עיינו בב"ח, שמבאר שהרמב"ם (מאכלות אסורות, ט"ו, ט) חולק על כך.
[27] האחרונים נחלקו במקרה של קלקול מועט: הכרתי (יב) סובר שאם יש קלקול מועט בלבד האיסור עדיין נחשב לדבר שיש לו מתירין, שהרי ביצה בת יומה משובחת יותר מביצה שעבר עליה יום נוסף, ולמרות זאת היא נחשבת לדבר שיש לו מתירין. כך כתב גם בדרכי תשובה (מט) בשם פוסקים נוספים. מאידך, הפרי תואר (ה) והשדי חמד (כללים, מערכת הדלת, אות ל"ז) סוברים שגם קלקול מועט נחשב כדבר שאין לו מתירין, אך אם האיסור לא יתקלקל כלל, אלא שאם ימתינו הוא לא יהיה כל כך משובח, זהו דבר שיש לו מתירין, וזהו לדעתם המצב בביצה (שלאחר יום היא איננה משובחת כל כך, אך אינה פגומה).
[28] כך כותב הרב אויירבך (מנחת שלמה, ט', ה', ד"ה "אולם בהתבונני") בעניין אחר - לדעתו, הר"ן מקבל את דבריו של רש"י בתערובת יבש ביבש, והוסיף את טעמו רק בנוגע לתערובת של לח בלח.
[29] להלכה, לא מצאנו חולק על עקרון זה, אך בנוגע ליישום במקרה הספציפי של כלים שהתערבו רבו החולקים, כאשר הטענה המרכזית היא שהוצאת ההגעלה היא הוצאה קטנה, וההיתר הוא רק כאשר מדובר בהפסד מרובה (ש"ך, ק"ב ח, בשם מהרי"ל) חשש צדדי נוסף הועלה בדברי הט"ז (ק"ב, ח): גם אם נתיר את הכלים, הרי שהם נחשבים לתערובת ליבש ביבש, ולכן אסור להשתמש בכל הכלים יחד באותו זמן; אך אם הם לא יוגעלו יש חשש שהאיסור ישכח, וישתמשו בכולם יחד, ולכן יש להגעילם. טענה נוספת מעלה הרא"ה (בבדק הבית, שם)- הכלי לא בטל כיוון שהוא מוגדר כניכר, שהרי ניתן להוציא את האיסור מתוכו על ידי הגעלה, ואיסור ניכר אינו בטל. טענה זו אינה פשוטה כלל, ואכמ"ל.
למעשה, במטבח ביתי רגיל, כאשר מדובר בפעולה פשוטה של הכשרה, יש להכשיר את כלל התערובת, ואילו במקרה שיש חשש להפסד גדול יותר יש מקום להקל, ועדיף לעשות שאלת חכם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)