דילוג לתוכן העיקרי

מצוות אכילת מצה

מצוות אכילת מצה נמנית בספר החינוך כמצווה י' - לאכול כזית מצה בליל ט"ו בניסן. ספר החינוך פותח את דבריו על המצווה בציון חיוב לאכול "לחם מצה", ומכך מדייק ה"מנחת חינוך" שהמצה צריכה לעמוד בקריטריונים של לחם.

 

מהם הקריטריונים להגדרת מאכל כ'לחם'? על כך נוכל לעמוד מתוך סוגייה העוסקת בברכת "המוציא". הגמרא בברכות מקשה על רב יוסף, הסובר שעל מאכל מסויים לא מברכים "המוציא", מכך שבמאכל דומה יוצאים ידי חובת מצה. לטענת הגמרא, אם הוא יכול להיחשב כמצה - הרי שבהכרח מברכים עליו "המוציא". ברור מכאן, שאם לא מברכים על מאפה מסויים "המוציא" - אזי הוא אינו יכול להיות מצה.

 

ה"מנחת חינוך" קובע שכדי שמאכל מסויים ייחשב למצה, אין צורך שיברכו עליו תמיד "המוציא", ודי בכך שלעיתים יברכו עליו "המוציא". כראיה לכך, מביא ה"מנחת חינוך" גמרא העוסקת ב"כובא דארעא" - מאפה שנאפה על גבי קרקע. לדעת הרמב"ם, ברכתו של מאכל זה בדרך כלל היא "בורא מיני מזונות", ורק אם קובעים עליו סעודה מברכים עליו "המוציא". הרי לנו שגם מאכל שרק לפעמים מברכים עליו "המוציא" - יכול להיחשב כמצה. ה"מנחת חינוך" מסביר שאכילת המצה בלילה הראשון של פסח נחשבת כקביעת סעודה, וממילא האוכל "כובא דארעא" באירוע חגיגי זה - צריך לברך עליו "המוציא", וניתן להחשיב אותו כמצה.

 

ייתכן שניתן ללכת בכיוון אחר. ה"מנחת חינוך" מניח שמאפה שאין מברכים עליו "המוציא" אינו לחם, אך ייתכן שגדרי 'לחם' שונים מגדרי ברכת "המוציא". ישנם לחמים - הנחשבים כ'לחם' לכל הדינים שבתורה - שאין מברכים עליהם "המוציא". כך נוכל להבין מדוע יש זהות מוחלטת בין גדרי מצה לבין דיני מצוַת הפרשת חלה, אך אין זהות כזו בין גדרי מצה לבין דיני ברכת "המוציא". "המוציא", כנראה, אינה ברכה מיוחדת ללחם דווקא, אלא לכל מאכל שהוא עיקר הסעודה. "כובא דארעא" הוא תמיד לחם, אך רק אם קובעים עליו סעודה - מברכיכם עליו "המוציא".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)