סוכה | דף ל | בין אדם לחברו ובין אדם למקום

כלל נקוט בידינו שמצוות עשה דוחה לא תעשה. כלל זה מיושם במקומות רבים, ובעיון זה נדון בשאלה כיצד יש לנהוג כאשר אחת מן המצות היא מצווה שבין אדם למקום ואילו השנייה היא מצווה שבין אדם לחברו.

במקומות רבים בגמרא אפשר לראות שמצוות שבין אדם לחברו אינן יכולות לדחות מצוות שבין אדם למקום. כך מלמדת הגמרא בבבא מציעא (ל ע"א) שמצוות השבת אבדה אינה דוחה איסור טומאת כוהנים, וכן מבואר בגמרא בכתובות (לט ע"א) שמצוות "ולו תהיה לאשה" אינה דוחה איסורי ביאה. הרושם המתקבל ממקורות אלו ואחרים הוא כדברי המשך חכמה (ויקרא יט, ג):

"ושמע נא, דזה אינו מצויר בשכל שמצות שבין אדם לחבירו ידחה איסור דברי תורה".

עדיין יש לשאול: האם מצוות שבין אדם למקום יכולות לדחות מצוות שבין אדם לחברו? ניתן אולי ללמוד על שאלה זו מסוגייתנו. במשנה (כט ע"ב) נאמר שלולב הגזול פסול, והגמרא (ל ע"א) הסבירה זאת בכך שזו "מצוה הבאה בעבירה".

לאור דברי הגמרא מתבקשת השאלה: מדוע לא תדחה מצוות עשה של לולב את איסור לא תעשה של גזל? יש מהאחרונים שניסו ליישב קושיה זו מתוך דיון בגדרי "עשה דוחה לא תעשה", ומדבריהם עולה שדינים אלו רלוונטיים כאן (ראה למשל בשו"ת שואל ומשיב קמא א, ח). בעל ספר יד המלך (הלכות שבת פרק ב) כתב שיש לחלק בין איסור גזל, שבו עוסקת הסוגיה, ובין שאר כל המצוות. אמנם, רוב ככל האחרונים למדו מסוגייתנו שמצוות שבין אדם למקום אינן דוחות מצוות שבין אדם לחברו, וכך כתב החתם סופר (סוכה מב ע"א):

"לא שייך עשה דוחה ל"ת אלא במה שבין אדם למקום, אבל לעולם לא ידחה עשה את ל"ת דגזל לקיים מצוות עשה בממון חברו, זה לא עלה על דעת מעולם. ואפילו המציל עצמו בממון חברו בפקוח נפש, אע"ג דמותר, מכל מקום צריך לשלם לחברו, אבל לצאת מצות ה' בממון חברו זה לא עלה על דעת מעולם".

גם אחרונים אחרים התחרו ביניהם בלשון החריפה שנקטו כדי לומר שאין אדם יכול לקיים מצוות על חשבון חברו, וכך כתב בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א שונות סי' כז):

"שאם לא כן יהא כל אחד הולך וגוזל את הצריך לו, דאם אין לו תפילין יגזול תפילין... וזה אי אפשר להעלות על הדעת. וידעתי כי דיברו האחרונים בזה, אבל לא אבין היאך יתכן זאת".

מדוע אין מצוות שבין אדם למקום דוחות מצוות שבין אדם לחברו? תחושת הלב היא שדברי החתם סופר והרב הילדסהיימר נכונים, ו"לא עלה על דעת מעולם" שאדם יגנוב תפילין כדי לקיים מצווה. גם מלשונם נראה שתחושת הלב היא שהניעה את דבריהם יותר מאשר נימוק למדני מוגדר. ועם זאת, עלינו למצוא סברה לדין זה. בעל שו"ת 'שם אריה' (סי' סד) ביאר את הדבר באופן הבא:

"במצווה שבין אדם לחבירו מקיים גם כן מצוות ה', ולכן שפיר דחי מצווה שבין אדם למקום. אמנם, עשה שבין אדם למקום לא דוחה ל"ת שבין אדם לחבירו משום שאינם מעניין אחד, ולכן לולב הגזול נחשב מצווה הבאה בעבירה ולא אמרינן שעשה דוחה ל"ת".

אמירה זו, שמצוות שבין אדם למקום כוללות גם מצווה בין אדם למקום, קיימת בדברי רבים מהאחרונים ובעלי המוסר. כך למשל כתב בעל החיי אדם בספרו 'בית אברהם' (אות מט):

"ואתם בני ידידי, תדעו שיותר קשה במה שיחטא אדם לחבירו משיחטא בין אדם למקום, שמה שבין אדם לחבירו הוא כולל גם כן בין אדם למקום".

עם זאת, נראה שאין לקבל את הדברים כפשוטם. הן משום שישנם חילוקים רבים בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו (כגון הצורך בכוונה וברכה ועוד), וממילא לא מסתבר שהאחרונות כוללות גם את הראשונות, והן משום שהמסקנה העולה מדברי בעל השם אריה (וכתובה בפירוש בדבריו) היא שמצוות שבין אדם לחברו ידחו מצוות שבין אדם למקום, וכפי שראינו לעיל – אין זה פשט הסוגיות.

ניתן להציע הצעה נוספת לאור המשך דברי הגמרא (ל ע"א):

"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב 'כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה'? משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס. אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: 'אני ה' שנא גזל בעולה' – ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל".

אין שום היגיון משפטי, הלכתי או מוסרי בכך שמלך העובר על יד בית המכס ישלם מס שיגיע בסופו של דבר לקופה שלו עצמו. עם זאת, המלך עושה זאת כדי להוות דוגמה אישית ולהראות עד כמה יש למכס חשיבות בעיניו: "ממני ילמדו כל עוברי דרכים". אם נלמד מהמשל אל הנמשל, אפשר להבין שבאמת אין היגיון הלכתי אמיתי בכך שמצוות שבין אדם למקום לא ידחו מצוות שבין אדם לחברו (לפחות כמו שהן דוחות מצוות שבין אדם למקום), אלא שזוהי הנהגה שקבע הקב"ה כדי לבטא את חשיבותן של המצוות שבין אדם לחברו בעיניו.

אמנם, אפשר להבין זאת גם בדרך אחרת. הדין שמצווה אחת דוחה את חברתה נאמר אך ורק בתוך מערכת אחת של מחויבויות, שבה אנו אומרים שיש למצוות עשה עדיפות על מצוות לא תעשה. אך המחויבות של האדם כלפי הקב"ה והמחויבות שלו כלפי חברו הן שתי מערכות נפרדות לחלוטין, ומשום כך אין אחת מהן יכולה לגבור על חברתה בשום פנים: אין המחויבות כלפי החבר נדחית מפני המחויבות לקב"ה, וגם לא ההיפך. אפשר למצוא כיון כזה בשו"ת מראה יחזקאל (סימן מ):

"לענין גזל, דלא שייך ביה עשה דוחה ל"ת, דזה שייך רק לענין עבירות שבין אדם למקום, מה שאין כן לענין שמפסיד לחבירו דאין מתכפר לו ע"י העשה".

כלומר, דווקא בתוך המסגרת שבין אדם למקום מצוות העשה מכפרת על האיסור, אך אין מצוות עשה שבין אדם למקום יכולה לכפר על מצווה שבין אדם לחברו.