בהעלותך | מצוות שמחה בשבת

בכבוד ועונג נצטוונו בין בשבת ובין ביום טוב (רמב"ם הלכות יו"ט פ"ו, ה"טז). ביו"ט ישנה מצוה נוספת: השמחה. מקור מצוה זו מן התורה שנאמר "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז,י"ד). האם גם בשבת ישנה מצוות שמחה?
 

בפרשת בהעלותך נמנו כל הימים בהם מצוה לתקוע בחצוצרות. בפרשה זו נאמר "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצורת..." (במדבר י,י). מכיוון שהמועדים הם עצמם ימי שמחה, נשאלת השאלה לאלו ימים נוספים התכוונה התורה באומרה ו"ביום שמחתכם"? הראב"ע על אתר מפרש שהכוונה לימי שמחה שנקבעים בעקבות נצחונות צבאיים על אויבנו כימי פורים וחנוכה. על פי פירוש זה נראה שאע"פ שמבחינת הלכתית מתיחסים לפורים וחנוכה כמועדי דרבנן, מ"מ יש להם עיקר מן התורה. עוד יתכן לפי פירוש זה שישנו עיקר מן התורה לקביעת יום העצמאות ויום ירושלים. מכל מקום, הספרי מפרש "וביום שמחתכם ובמועדיכם "-אלו השבתות". לפי גרסא הגר"א (המובא במהדורת הנצי"ב) הגירסא היא "וביום"-אלו השבתות" (כלומר דורשים מהמילה "וביום" בלבד). יתכן שחילוקי הגרסאות משקפים שתי דעות בשאלה האם מצוות שמחה נוהגת בשבת כביו"ט.

מקורות נוספים מצביעים על כך שישנה מצוות שמחה בשבת. את מצוות שבת מנה הבה"ג תחת הכותרת "שמחה ועונג בשבת".  אמנם מן הראוי לציין שמתסבר שכוונתו למצוות מדרבנן שכן הוא מונה מצוות דרבנן במנין המצוות.

בספר המנהיג מובא שהמנהג בקהילות צרפת וספרד היה שלא לומר תחנון בערב שבת וזאת אע"פ שבערב ראש חודש נהגו שכן לאומרו. "המנהיג" הסביר שנהגו כך משום שבת הוי "יום משתה ושמחה", מה שאין כן ראש חודש, והוא מביא את הספרי הנ"ל "יום שמחתכם- אלו השבתות". גם בשיבולי הלקט (פרק פ"ב) הובא הספרי וכתב שם בשם הרב אביגדור כהן צדק שעל זה סמכו לומר בשבת תפילת "ישמחו במלכותך" ושכן סמכו על דרשה זו לתפילת נוספת: "וישמחו בך כל אוהבי שמך".

בירושלמי (מגילה א,ד) אמרו שאם פורים נופל בשבת מאחרין את סעודת פורים ואין עושים אותו בשבת. טעם הלכה זו מבוארת בגמ': נאמר "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", שצריך לקבוע את היום כיום שמחה. שבת היא ממלא יום שמחה, ולכן אין צורך ואולי אין גם אפשרות "לעשות" אותה ככזו.

התוספות (כתובות ז:) כתבו שבשבת אין צורך בפנים חדשות על מנת לברך שבע ברכות כיוון ששבת היא עצמה חשובה כפנים חדשות שהרי לעולם השבת מתייחדת בשמחה ובמשתה. ניתן לדחות שהתוס' לא מתכוונים לגדר ההלכתי של שמחה אלא למנהג העם לשמוח יותר בשבת, אך יתכן שבכל זאת ניתן לאחוז בדברי התוס' כמקור למצוות שמחה בשבת.

הלכה ידועה היא ששבת עולה למנין ימי השבעה אע"פ שאין נוהגים בה בשבת מנהגי אבלות. לעומת זאת, יו"ט מפסיק לגמרי את ימי השבעה. כאשר אדם נפטר ביו"ט אין מתחילים קרוביו לנהוג מנהגי אבלות עד מוצאי יו"ט. בירושלמי (מועד קטן ג,ה) מבואר החילוק בכך שאם לא הייתה שבת עולה בכלל ימי השבעה, מעולם לא היה אפשר שיהיו שבעה ימי אבלות שהרי אין לך שבעה ימים ללא שבת בינתיים. משתמע שעקרונית הן שבת והן יו"ט הם ימי שמחה שאמורים להפסיק את ימי השבעה אלא שמסיבה טכנית שבת אינה מפסקת ועולה בכלל מנין השבעה.

מנגד מקורות רבים מצביעים על כך שאין מצות שמחה בשבת. התוס' (מועד קטן כג:) כותבים במפורש ששבת עולה למנין ימי השבעה מהטעם שאין מצוות שמחה בשבת.

בשטמ"ק (כתובות ז) כתוב שאסור להתחתן בשבת משום שאין מערבין שמחה בשמחה, אולם טענה זו נדחית מהטעם שאין מצות שמחה נוהגת בשבת.

המהרי"ל (סוף הלכות יום טוב) אוסר להתענות ביו"ט מפני מצות שמחה שבו  ואילו בשבת הוא מתיר להתענות משום שאין בה מצות שמחה.

המחבר  (או"ח תקכ"ט,א) פסק שבגדי יו"ט יהיו טובים משל בגדי שבת וביאר המג"א (שם) שזהו משום מצות שמחה שיש ביו"ט.

בתשב"ץ (רצ"ח, ב') הרחיק לכת והציע שמכיוון ששבת איננו יום שמחה ונוהגים בו מנהגי אבלות (בצנעא) יש מקום להתיר להספיד את המת בשבת.

כאמור ישנם מקורות המצביעים לכאן ולכאן. יתכן שהדיון הנ"ל בא לידי ביטוי בנוסחאות התפילה:

בליל שבת נוהגים לשיר את מזמור לכה דודי. הבית האחרון פותח "בואי בשלום עטרת בעלה גם בשמחה ובצהלה".  לפי נוסח האר"י, במקום "בשמחה" יש לומר "ברינה". אולם כאשר שבת חלה ביו"ט נהג האר"י לומר "בשמחה". מסתבר שסבר שאין שייך להזכיר שמחה אלא ביו"ט ולא בשבת.

מאידך, נהג האר"י לומר "ישמחו במלכותך" בכל תפילות השבת ולא רק בתפילת מוסף כפי נוסח אשכנז. הזכרת השמחה בכל תפילות השבת משקפת את העמדה שהשמחה קשורה למהות השבת ואילו הזכרתה בתפילת מוסף בלבד מבטאת שאין השמחה קשורה למהות השבת. הרב סולוביצ'יק זצ"ל הסביר שדברי הספרי על פרשתנו בנוגע לשמחה בשבת מתייחסים דוקא לזמן הקרבת קרבן המוסף. השיר והשמחה הם הלכות בהקרבת הקרבן ומסיבה זו  על פי נוסח אשכנז אומרים "ישמחו במלכותך" בתפילת מוסף בלבד.

יהיה אשר יהיה, ראוי להזכיר כאן את דברי  הרמ"א המסיימים את אורח חיים (הדברים קשורים לנושא אחר לגמרי): "מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד".