דילוג לתוכן העיקרי

מקומה של עבודת ד' בחיינו

קובץ טקסט

*

עובדה ברורה וידועה היא, שייעודו של בן תורה הוא לעבוד את ה'. לימוד התורה ההתעסקות השכלית בדבר ה', שהוא עיסוקנו כמעט כל היום הוא אחד מהערוצים המרכזיים שבעבודת ה', אך במקביל אליו קיימים ערוצים נוספים המשמשים לאותה מטרה. במישור המעשי מתבטאת עבודת ה' בעיקר בקיום המצוות הציות לדבר ה', ואילו במישור הרגשי היא מתבטאת בזיקה הקיומית והחווייתית לעבודתו של יוצר האדם. דמותו של בן התורה האידיאלי נבנית באמצעות שילוב כל ערוצי העבודה, תוך השקעת מאמץ מקביל בכולם. מסיבה זו, אדם המשקיע את ימיו ולילותיו בעבודת ה' באמצעות ההיגיון בלבד אישיותו אינה שלמה, כל עוד הוא אינו מפנה גם את כוחותיו הרגשיים והנפשיים לעבודתו יתברך.

אדם הבא להעריך את דרכו בעבודת ה' צריך לבחון את עצמו בשלושה רבדים: ראשית באיזו מידה הוא עובד על בניין אישיותו, ומפתח את אותם כוחות ויכולות שישמשו אותו לעבודת ה'. שנית- על האדם לבחון באיזו מידה הוא אכן רותם את אותם כוחות להשגת היעד שלהשגתו נוצר. לעיתים אנו משקיעים מאמץ רב בבניית הכלים והכוחות המוכנים לעבודת ה', אך נמנעים מלהפנות בפועל את אותם כוחות לעבודתו ית'. השאלה השלישית ,שאלת הכוונה: האם אכן עבודת ה' עומדת במרכז הווייתנו, והיא המניעה אותנו בפעילויותינו, או שמא המניעים האמיתיים שלנו שונים, והשאיפה לעבוד את קוננו אינה מנחה אותנו תמיד. נקודה אחרונה זו חשובה להערכת פעילויות ומעשים בכלל, אך חשובה שבעתיים כאשר אנו עוסקים בתורה שהיא מוקד הווייתו של האדם, וההתעסקות בה היא תכלית חייו. עלינו לשאול את עצמנו שוב ושוב, כיחידים וכציבור, מהי ההרגשה הממלאת אותנו כאשר אנו לומדים; לשם מה אנו מתעסקים בדבר ה' לאורך היום כולו. למעשה, איכות הלימוד ורמתו אינם נקבעים רק בכלים כמותיים מידת ההשקעה, מספר הראשונים הנלמדים ולימוד בעיון לעומת לימוד בבקיאות אלא גם לפי הכוונה המניעה את הלימוד, ההזדהות הרוחנית המלווה אותו, והאופן בו הוא מהווה ביטוי לעבודת ה' הכללית.

הכוונה בעבודת ד'  והתפילה כמגלה על הכוונה

אם שאלת המגמה והמוטיבציה היא מרכזית ביחס לכל פעילות או מעשה שעושה האדם, על אחת כמה וכמה שכך הדבר ביחס לאפיקים שבהם נימת העבודה היא מובהקת. הספרי דורש את הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א, יג) "ולעבדו זה תלמוד... ד"א, ולעבדו זו תפִלה". כוונת הספרי אינה לפן ההגיוני-שכלי שבתלמוד התורה ובתפילה, אלא לפן העבודה שבהם; לצורה שבה הלימוד והתפילה מסייעים למימוש השאיפה לעבוד את ה', לחזר אחריו, לדבוק בו ולאהבה אותו. אדם הלומד בצורה שכלית קרה, ללא הצדדים הרגשיים והחווייתיים של הלימוד, מקיים אמנם את מצוות תלמוד התורה, אך צביון התורה שהוא לומד לקוי, ושילובה בעבודת ה' הכללית שלו לקוי כפליים. הבדל דומה לזה שבין הלימוד השכלי לבין הלימוד הרצוי מנוסח בבהירות במשנה, ביחס לתפילה. המשניות במסכת ברכות (כח:) ובמסכת אבות (ב', יג) מבחינות בין תפילות קבע ובין תפילות תחנונים. ההבדל בין שתי צורות התפילה אינו במה שמתפללים שהרי שתיהן מכילות את אותו טקסט, מסודרות באותו מבנה, נאמרות באותם מועדים ומשקפות את אותם תכנים. ההבדל הוא בלמה שמתפללים ובאיך שמתפללים. הגמרא בברכות (כט:) מסבירה את ההבדל שבין תפילת הקבע לתפילת התחנונים בשלושה אופנים: לדעת ר' אושעיא תפילת קבע היא תפילה הדומה עליו כמשוי, רבנן אומרים שתפילת קבע היא תפילה שאינה נאמרת בלשון תחנונים, ואילו רבה ורב יוסף קובעים שהתפילה הרצויה היא תפילה שהאדם "יכול לחדש בה דבר". ייתכן שהאדם אינו מחדש בתפילתו כלום; אולם היכולת לחדש משהו העובדה שהאדם מתייצב לנוכח קונו כשתפילתו אינה רק זו המודפסת השגרתית היא המעידה על כך שתפילתו אכן מבטאת את הקשר החי שבינו לבין בוראו.

מבחן "הוספת הדבר" שמציעים רבה ורב יוסף תקף הן ביחס לתוכן התפילה והן ביחס לצורתה. הרמב"ם בהלכות התשובה כותב ש"מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים..." (הל' תשובה ב', ד). תפילה בבכי ובתחנונים מאפיינת את מי ששואף לבנות את עצמו באמצעות תפילתו, ומתוך כך מבקש לחזק ולהעמיק את הקשר שלו עם ריבון העולמים. ברור שדברי הרמב"ם אינם מתייחסים רק לבעל תשובה, שמעד ומבקש לשוב, אלא לכל אדם הרוצה לעבוד את הקב"ה ומחפש את דרכו בעבודה זו. אף אדם זה אמור לצעוק בבכי ובתחנונים לבוראו, שיסייע לו לעבדו. על תפילה ועבודה כזו מנבא ירמיהו "בבכי יבֹאו ובתחנונים אובילם" (ירמיהו ל"א, ח) כל אחד ואחד בתפילתו.

שברון הלב בתפילה וחסרונו בתקופתנו

בדיוק בנקודה זו ישנו לאדם המודרני קושי בולט ביותר. האנושות כיום בטוחה בעצמה יותר מאי-פעם, המושג "שברון לב" כמעט ונשכח, ואיננו רואים כיום אנשים הבוכים ומתחננים שיסייעו להם. מעניין שהתורה טורחת להדגיש דווקא נקודה זו בפרשיותיו האחרונות של ספר בראשית, שזה עתה סיימנו לקרוא. כחוט השני עובר בכיו של יוסף בין מפגשו הראשון עם האחים ובין פרידתו מהם: החל מ"ויתן את קֹלו בבכי" (בראשית מ"ה, ב), דרך "ויפֹּל על צוארי בנימִן אחיו ויבך" (בראשית מ"ה, יד), ועד "ויבך יוסף בדברם אליו" (בראשית נ', יז). דווקא על יוסף המושל, המצליחן והשאפתן, זה שהגיע מבית הכלא לניהול מדינה שלמה והוא מלא חוסן וביטחון עצמי דווקא עליו מדגישה התורה שלא נתן לביטחונו העצמי להאפיל על תחושת הרגש והפנימיות שבו. גבורתו וביטחונו העצמי אינם מפריעים לו לתת לקול הבוקע ועולה מתוך נפשו לבוא לידי ביטוי. אודה ולא אבוש, לאחרונה הרגשתי את חשיבותה של נקודה זו בעוצמה רבה, בעקבות שיחה עם אחד מבחורי הישיבה. הוא ביקש לדבר איתי על תופעות ומגמות מסויימות הראויות לתיקון, להערכתו, בבית המדרש, ותוך כדי דיבור נחנק קולו והוא החל לבכות. מעבר להתרשמותי בשל הדברים שאמר, השאירה עלי רושם מיוחד העובדה ששפתו של אותו בחור כשלה, ונותר לו רק הבכי לבטא את המסר שהוא ביקש להעביר. התרשמתי מכך שלמרות התעסקותו במשך כל היום בעולם ההיגיון, ההיגיון לא השתלט עליו והוא הצליח לשמר את נימת הרגש שבפנימיותו. באותן דמעות בא לידי ביטוי משהו בסיסי וקיומי, השוכן הרחק מאחורי אותן חומות שאנו משתדלים ביומיום להקיף בהן את עצמנו. כאן בא לידי ביטוי בקיצוניות נפלאה מושג "שברון הלב", שלעיתים נדמה שחסרונו אצל האדם המודרני כה בולט.

 הכוונה, והתפשטותה לכל מרחבי עבודת ד' והחיים

הגמרא במסכת שבת (לא:) מספרת על ר' סימון ור' אלעזר, שהתווכחו האם צריך לקום מפני ר' יעקב בר אחא כיוון שהוא ירא חטא או כיוון שהוא "בר-אוריין". מחלוקת האמוראים יכולה היתה להיות גם מחלוקת בין אישים בני זמננו, בין שיטות חינוכיות או בין ישיבות; אך חשוב להדגיש שהויכוח לא היה על עצם חשיבות שני הערכים, אלא רק על הדגשים ועל סדר העדיפויות.

 לית מאן דפליג שבמסגרת עבודת ה' הכללית, צריך האדם לשאוף להשגת כל היעדים התורניים והערכיים, שכן כולם חיוניים לבניין עולמו הרוחני. אין גם ויכוח על כך שבעימות בין ערכים השייכים לעבודת ה' ובין דברים חיצוניים ושוליים בין חיי עולם לחיי שעה ידה של עבודת ה' צריכה להיות על העליונה, ללא קשר לשאלה הנדונה בגמרא. כל אדם חייב לשאול את עצמו באיזו מידה עומדת השאיפה לעבוד את ה' במרכז הווייתו, או שמא ערכי התורה נדחקים הצידה ועבודת ה' מוצאת את מקומה באורח חייו כיעד אחד בין יעדים רבים. על כל אדם לדאוג שעולמו אכן ייבנה סביב לערכי עבודת ה' ו"אין עוד מלבדו".

הבנייה הרוחנית צריכה לכלול את כל ביטויי עבודת ה' בעת ובעונה אחת. ללא קשר לשאלת סדר העדיפויות, שבה עוסקת הגמרא דלעיל, ברור שקודם כל צריך האדם לבנות לעצמו תשתית מוצקת ומקיפה המכילה את כל תחומי עבודת ה', ורק אחר כך הוא רשאי להעניק יתר תשומת לב לפרטים היותר חשובים בעיניו. שמעון הצדיק קבע ש"על שלֹשה דברים העולם עומד" (אבות א', ב), ואדם שאחד מהערכים לקוי אצלו משול לכסא העומד על שתי רגליים. אם נציב את עבודת ה' במרכז שאיפותינו ונפנה את כל כוחותינו למטרה זו הרי שבמסגרתה ישתלבו התורה, התפילה וגמילות החסדים.

מעבר לרמה האישית, עבודת ה' היא גם ייעודנו במסגרת הקולקטיב החברתי. במסגרת זו, עלינו לבחון עד כמה עומדת השאיפה לעבוד את קוננו במרכז עולמה של הישיבה. יש לדאוג לכך שגם העיסוק בדבר ה', הממלא את שנותינו בישיבה, ייעשה מתוך הכרת ייעודנו הגדול להיות עובדים את הקב"ה.

לכל אחד מאיתנו יש על מה לעמול, וגם מי שחושב שמצבו הוא טוב יחסית עליו להמשיך ולהתקדם, ולא לעצור ולנוח על זרי הדפנה. רק מתוך עמל תמידי והשקעה שאין לה קץ נצליח לפתח את אישיותנו ולהתקרב להשגת ייעודנו בעולם היותנו עובדים את ה'.

 

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)