דילוג לתוכן העיקרי

תצווה | משה רבנו

קובץ טקסט

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך...
ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו... לכהנו לי... ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך...
ואתה תדבר אל כל חכמי לב... ועשו את בגדי אהרן".

פרשה זו מעלה בפנינו כמה תמיהות: מה טיב הקרבת אהרן על ידי משה דווקא? מה מקור השוני בין פרשה זו, המייחסת את הלקיחה למשה - "ויקחו אליך" - לבין הפרשה הקודמת, שבה הלקיחה היא לה' - "ויקחו לי"? ועוד. אך קשה ביותר השאלה: מדוע אין שמו של משה מוזכר בפרשה זו?

בעל הטורים מסביר על פי המדרש: "לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם משום שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיים בזה".

לכאורה נראה שקיום קללה זו גריעותא היא למשה, אך בעצם זוהי גדולתו הכבירה.

המדרש כותב: "'ואתה הקרב אליך' - הדא הוא דכתיב 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי'. כשאמר הקב"ה למשה: 'ואתה הקרב אליך' הרע לו. אמר לו: תורה הייתה לי ונתתיה לך, שאילולי היא איבדתי עולמי. משל לחכם שנטל קרובתו ועשתה עמו י' שנים ולא ילדה. אמר לה: בקשי לי אישה. אמר לה: יכול אני ליטול חוץ מרשותך, אלא שהייתי מבקש ענוותנותך. כך אמר הקב"ה למשה: יכול הייתי לעשות לאחיך כהן גדול חוץ מדעתך, אלא שהייתי מבקש שתהא גדול עליו" (מדרש רבה תצוה פרשה לז ד).

יחס המשל והנמשל במדרש קשה: במשל קרובתו של אותו אדם לא ילדה לו, ולכן היה עליו לשאת אישה אחרת; אך מה חיסרון היה במשה שבגינו לא יכול היה להיעשות כוהן גדול?

ננסה ליישב את הקשיים והתמיהות שהעלינו כאחד. לאחר מעמד הר סיני ומתן תורה מצווה העם לבנות משכן - "ושכנתי בתוכם". משה, הנביא הגדול ונותן התורה, סיים את הורדת התורה ואת מסירתה לעמו, ומעתה מוטל עליו כמנהיג התפקיד של לימודה, פיתוחה, השרשתה והנחלתה לדורות הבאים.

משה חושש מבניית המשכן ומצמצום עבודת ה' אל היכל הקודש תוך עיסוק בהקרבת קרבנות ובכל הנלווה לעבודת המשכן. משה חרד לגורל לימוד התורה בכלל המחנה, שכן עבודת המשכן חווייתית יותר, צבעונית ואמוציונלית יותר. ברבדים מסוימים חוויית ההתלהבות הנובעת מקדושה עצומה מחוויית הלימוד האפרורי והמייגע.

דווקא על רקע חשש זה מצווהו הקב"ה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" לפי "שמבקש אני שתהא גדול עליו". המקדש פונה אל הלב, בעוד שהתורה פונה אל המוח. הקב"ה פוסק שעבודת המשכן הרב-גונית, המרשימה והמלהיבה, אינה עולה על העיסוק בתורה. והעיסוק בתורה אינו יכול להתבצע בשלמות על ידי הכוהן הנושא על לוח לבו את החושן, האורים והתומים. התורה ארצית היא, "לא בשמים היא", ואינה יכולה להילמד על ידי הנביא.

בעל קצות החושן כותב בהקדמתו שלימוד התורה ניתן דווקא לבני האדם, שאינם כמלאכים: "אבל הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת השכל האנושי, אף על פי שאינו אמת... רק שיהיה אמת בהכרעת שכל האנושי".

רק האדם הארצי והגשמי, בעל הספקות וההתלבטויות, האדם שהסתכלותו על העולם לא תהיה אובייקטיבית, רק הוא יכול ללמוד וללמד את התורה באמת. המדרש אומר על הפסוק "משה איש הא-לוקים" כי משה היה "מחציו ולמעלה א-לוקים, מחציו ולמטה איש".

משה לא נזכר בפרשתנו, וזוהי גדולתו. פה הפנייה היא אל משה האדם, המנהיג הגדול אשר יכול ללמד ולפסוק. עד עתה היה משה מוסר התורה ואהרן מלמדה. עתה, משנסתיימה מלאכה זו, נתהפכו היוצרות: משה מלמד, ואהרן הוא הכוהן הגדול, איש הקודש הנכנס אל קודש הקודשים. משה אינו יכול להיות כוהן גדול. התורה הנלמדת אינה פונה אל האמת האבסולוטית של הנביא משה, אלא אל משה האדם האנושי.

"ואתה תצוה... ואתה הקרב... ואתה תדבר" - אתה כאדם, כבן אנוש בעל חולשות, תאוות וקשיים. ולמרות המשכן "חכם גדול מנביא" - משה, אדון הנביאים, כשהוא מלמד תורה הנו אדון החכמים.

אמנם, גם המשכן מצדו משפיע, אף שבצורה לא-מודעת, על פסיקת ההלכה של החכם. אינה דומה סנהדרין היושבת בעזרה לסנהדרין הדנה כאשר הבית חרב, אף שאין לפסיקה קשר לחוויית העבודה במקדש. המשכן מקרין על פסיקתם של תלמידי החכמים.

הפסיקה עצמה צריכה להיעשות מתוך קור רוח ושכל אנושי, ואינה יכולה להיעשות על ידי הנביא. לכן "ואתה הקרב" - אתה כאדם מנה את הכוהן הגדול, שכן אינך יכול להיות כוהן גדול, ועדיין "תהא גדול ממנו".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)