משמעותה הדתית של מדינת ישראל

אורות וצללים

שתי גישות מרכזיות רווחות בציבור הדתי ביחס למשמעותה הדתית של מדינת ישראל. האחת היא גישתו של הציבור החרדי, הטוען שאין למדינה משמעות דתית כלשהי, או אף שיש לראותה כתופעה שלילית מבחינה דתית. הגישה השנייה היא הגישה הציונית-הגאולית, הטוענת שיש להחיל על מדינת ישראל את כל התארים שבהם הכתיר אותה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל הרבה לפני הקמתה: "יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה שיהיה ה' אחד ושמו אחד" (אורות ישראל ו, ז).

האמנם אלו הן שתי הגישות הבלעדיות?

הראי"ה קוק חי ופעל נוכח התופעה המופלאה של תחייתו הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל. ההתרחשות החריגה הזו היתה תופעה מורכבת, והיא הצריכה התייחסות מורכבת. גדולתו של הרב התבטאה בכך, שהוא עמד על כך שאין להסתפק בהתייחסות לכל אחד מההיבטים של שיבת ישראל לארצו, אלא יש לראות את התהליך כולו, על הסיבוכים והמורכבות שנשזרו בו, ועל האורות והצללים שבו.

ואכן, היו גם צללים. מנקודת המבט הדתית, בתהליך שיבת ציון המתחדש בולטת בעיה אחת מרכזית, חריפה וכואבת: מחוללי התהליך היו אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. פשוט וקל היה, אילו החזרה לארץ היתה מלוּוָה בחזרה לתורה. אך לא כך היו פני הדברים. אישיה הבולטים של התנועה הציונית נטשו ברובם הגדול את אורח החיים הדתי. השיבה לארץ לוותה במרד במסורת ישראל ובפריקת עול תורה ומצוות.

התמודדותו של הרב עם הבעיה הזו ידועה ומוכרת: הוא לימד סנגוריה על בוני הארץ החילוניים וטען בתוקף שאין לבחון אותם על פי מעשיהם החיצוניים, אלא לרדת לעומק התהליכים הרוחניים הכלליים של התקופה, ומתוך כך גם לעומק התופעות הנפשיות הפרטיות של החיים בה.

שלטון ומוסר

לצד בעיה זו, ראה הרב בעיה נוספת - מהותית יותר - בתנועה הציונית ובשיבת ציון. קיים ניגוד מהותי, שכבר הנביאים עמדו עליו, בין קיום מדיני עצמאי לבין חיים מוסריים, במלוא המובן של מושג זה. קשה מאוד להקפיד על אמות מידה מוסריות טהורות בקיום לאומי מלא. כך כתב הרב, בהתייחסו לקושי המיוחד שבניהול מדינה בהתאם לכללי המוסר והצדק (מאמרי הראי"ה ח"א עמ' 174):

עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית והממלכתית, עבודה הרבה יותר קשה מהשמירה של התורה היחידית. כי התורה ומצוותיה באו לצרף את הבריות, ומלאכת הצירוף של הכלל כולו בתור חברה הזקוקה לעניינים מדיניים, הוא הרבה יותר מסובך בדרך עבודתו ממלאכת הצירוף של כל יחיד כשהוא לעצמו בתור איש פרטי...

וחלילה לנו לחשוב שהגלים הסוערים שבשאיפה המדינית רשאים הם לעוור את עינינו, מבלי לראות נכוחה. וקל וחומר שחס לנו ליתן ליצר המפלגתי העלול להתעורר ביותר, בעת שהתנועה המדינית הולכת להיווצר, שיעביר אותנו על מידת הצדק והאמת... כי חובתנו היא לא רק להיות אנשי קודש בתור אנשים פרטיים, כי אם גם וביחוד להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.

במקום אחר קישר הרב רעיון זה לעברו של עם ישראל, וראה בו את סיבתה של הגלות (אורות, אורות המלחמה, עמ' יד):

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאוּשרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלי רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים... בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה.

והנה הגיע הזמן, קרוב מאוד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין לעצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה הא~לוהית הברורה... אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה.

קשה מאוד להקפיד על אמות מידה מוסריות טהורות בקיום לאומי מלא

הרב חזר על רעיון זה גם בהקדמה לחיבורו "שבת הארץ". הרב מתאר שם בביטויים קשים את ההתנגשות שבין ערכי המוסר לבין "הנגישה והכפיה ולחץ ההקפדה של קנין ורכוש, המוכרחים להֵראות בעולם המעשי" (שבת הארץ, עמ' ח). כאשר ההשפעה השלילית של חיי המעשה התעצמה, כותב הרב, לא היה מנוס מ"הניתוח הנורא, התרחקות האומה מהארץ" (שם, עמ' יא). הגלות - הפרידה מכל חיי המדינה המעשיים - היא שריפאה את עם ישראל מכל המחלות המוסריות שפשו בו. הרוחניות הצרופה שבה למעלתה כשהופרדה מהקיום הלאומי הממשי.

הרב משתף אותנו בלבטיו: כיצד נוכל לדעת האם תמה תקופת הריפוי והגיעה העת לשוב לחדש ימינו כקדם, בארצנו החדשה-ישנה (שם, עמ' יב)?

מי בא בסוד ה', לדעת מתי הִטהרו כליל הגוי והארץ מטומאת הנידה אשר להם?... אין איתנו יודע עד-מה. ובכן עינינו נשואות לראות את חביוני המסתרים במקום רואים - בחזון קץ המגולה, אשר חכמים מאז הביעו: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל - עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא".

התרופה שבגלות

דומה שהרב קוק, כשדיבר על מעלתה של המדינה, לא הושפע רק מניתוח המציאות, אלא גם מגישתו ההיסטוריוסופית: הרב לא יכול היה להשלים עם כך שהמהלך הגדול של הגלות לא תיקן את מחלותיה של האומה. הוא לא יכול היה להאמין, שעם ישראל השב לארצו יכונן שוב ממלכה שתהיה נגועה בחולאים של ימי הבית השני. לכן מוכרח היה הרב להאמין שמדינת ישראל המתחדשת תהיה מדינה מתוקנת מכל הבחינות, מדינה שהנהגותיה הציבוריות יהיו טהורות מהצד המוסרי.

הגישה הזו הובילה את הרב להתבונן בפנימיות הדור, ולא בחיצוניותו. על פי מאמר הזוהר, המדבר על הדור המבשר את הגאולה, שהוא "טב מלגאו וביש מלבר" [=טוב מבפנים ורע מבחוץ] (תיקוני זוהר, תיקונא שיתין), חיפש הרב את הפנימיות הטהורה של בני הדור (אגרות הראי"ה ח"א, שלב). מתוך גישה זו נולדו הצהרותיו המפורסמות של הרב במאמר "הדור" (אדר היקר, עמ' קיא):

בפועל עוד לא הוציא שום דבר למעשהו דורנו הנרעש. אבל בכֹח יש לו רב. דור כזה... לא יוכל להיות שפל, אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות, אבל רוחו הוא נשגב, גדול ואדיר...

בטחונו של הרב באופי הגאולי של שיבת ישראל, הביא אותו להאמין "כי בעומק הנפש נתרפאה כמעט כנסת ישראל בחלק רשום מתחלואיה המוסריים, אשר חלו בה עוונות ראשונים. כור ברזל מצרף ומטהר היה לה הגלות הארוך האיום והנורא..." (אדר היקר, עמ' קיד-קטו).

בין "הדור" לדורנו

במבט לאחור, אין מנוס מלשאול: האם צדק הרב? אסור לנו להתחמק מהעמדת דבריו של הרב במבחן המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו בין זמנו לבין זמננו. הרב כתב בפירוש שכבר "קרוב מאוד" הזמן שבו אפשר יהיה לנהל מדינה על אדני הצדק והיושר, כי העולם יגיע לדרגה כזו ששוב לא יהיה צורך בכל ההנהגות השליליות. הדברים נכתבו לפני כשמונים שנה. האם התקרבנו מאז, ולו כמלוא הנימה, למצב האוטופי שמתאר הרב?

הרב היה סבור שתרבות המערב מלאת הדמים עומדת לקרוס לאחר מלחמת העולם הראשונה. הקץ הגיע, כך חשב, לכל תרבות השקר המבוססת על רמייה ודרכי עקלקלות (אורות המלחמה, עמ' טו):

נכתם עוון שופכי הדמים, מלכי אדמה הזדים וכל מרגיזי ארץ. לא יכופר לארץ לדם אשר שֻׁפך בה כי-אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבוא: בִּטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני. כל התרבות, המתהללת בצלצלי שקרים, מוכרחת להכחד מן העולם, ותחתיה תקום ממלכת עליונין קדישין. אורם של ישראל יופיע, לכונן עולם בעמים בעלי רוח חדשה.

האם שיער בנפשו הרב כי מלחמת העולם הראשונה לא תהיה הנוראה במלחמות?

האם שיער בנפשו הרב, האם יכול היה לשער, כי מלחמת העולם הראשונה לא תהיה הנוראה במלחמות? האם העלה על דעתו כי תרבות הדמים לא תיכחד, אלא תלך ותשגשג? האופטימיות של הרב היא האופטימיות שלפני אושוויץ והירושימה. ואנו, ננסים על כתפיו של ענק, יודעים כי לא נכחדה מן העולם תרבותם של שופכי הדמים. לא הגיעה עוד העת שאפשר בה לנהל מדינה על אדני הצדק והיושר. דרך הדמים לא פסחה עלינו גם לאחר שנות השואה: עד היום אנחנו לכודים במעגל נורא של מלחמות, ואויבינו עדיין מנהלים נגדנו מאבק דמים מתמשך.

הרב קוק היה אופטימי גם באשר לחייה הפנימיים של המדינה. הוא היה בטוח שביישוב היהודי בארץ ישראל מתפתחת חברת מופת, שתהיה אור לגויים (מאמרי הראי"ה עמ' 286-285):

עומדות הנה המושבות בארץ ישראל במצב של אבטונומיה [=אוטונומיה] בחייהן המיוחדים הצבוריים כשהם לעצמם... והנה נבחין נא את מידת מוסרם ביחש למוסר האנושי שבהמון של כל עם ולשון היושבים על אדמתם, ולמצב עמנו בתקופה הקדמוניה. עלינו להודות שהִנם עומדים במצב כל כך נעלה, עד שראוי שנתפאר בהם לעיני כל העולם כולו. אותן העבירות החמורות, שההמון רגיל בהן ברבויו - גזילה, גניבה, רציחה וכדומה - אין נשמעות כלל, טהרת המשפחה באופן הגון, הדלתות יכולות להיות פתוחות בלילה באין כל פחד... עלינו להודות: מכאובי הגלות החישו רפואות תעלה, והם החזירו את קדושתם של ישראל למכונה. ועלינו עתה להתפאר בצדק, שנוכל להבטיח שכל מה שיהיה הצבור הישראלי יותר ניכר ויותר מסויים, יותר עולה במעלת חייו החברתיים ומכשיריהם, כן יוסיף הדרו ותפארתו, תרבותו ותפארת הנהגתו, לתפארת א~לוהים ואדם.

זהו חזונו האופטימי של הרב: ככל שהאוטונומיה ש­ל החברה היהודית תגדל, כך תתפתח גם דמותה המוסרית. וההתפתחות הזו, כפי שראינו לעיל, היא המרוממת את המדינה לדרגתה הנשגבה והיא המבטיחה את תיקון חטאי העבר.

הבה נביט במציאות בעיניים פקוחות, ללא כחל ושרק: האם אכן זהו המצב היום בחברה הישראלית? האם בחברה שלנו "גזילה, גניבה, רציחה וכדומה אין נשמעות כלל"? האלימות, השחיתות, הפערים החברתיים המתעצמים - כל אלו אינם מותירים מקום לספק שעדיין לא הגענו למדינה האידיאלית שעליה חלם הרב שנים הרבה לפני שהוקמה מדינתנו שלנו, מדינת ישראל.

האם אנו חייבים להשתמש ביחס למדינת ישראל הריאלית באותם מושגים שבהם נקט הרב ביחס למדינה האידיאלית של חזונו? האם אנחנו רשאים לעשות כך? ראינו כבר שהרב היה חדור בהשקפת עולם אופטימית ביחס להתפתחותה של האנושות כולה, ועל כך השעין את חזונו בדבר ההתפתחות המוסרית של כנסת ישראל. לצערנו - מוטב לומר: לאסוננו - לא כך קרה. עלינו לנסות לבחון את המדינה כפי שהיא, ולבדוק איזה מקום יש לה בהשקפת עולמנו.

להודות על הקיים

עם כל הבעיות שבמדינה, אסור לנו להתעלם מהניסים הגדולים שזכינו להם בעת הקמתה וביסוסה ואיננו יכולים להימנע מלהצביע על הזכויות ההיסטוריות הרבות שלה. הרמב"ם הכיר היטב את אופיים של מלכי בית חשמונאי, ובפירוש המשניות הצביע על הבעיות שהיו באותה עת (יומא א, ג):

אבל בימי בית שני, שהיו בו העניינים בלתי מושלמים כמו שידעת, והמלכים לא היו הולכים לפי המסורת הישרה, והיו מעמידים כהן גדול בכֹח, אף על פי שאינם ראויים לכך...

ובכל זאת, הרמב"ם פסק שכינון מלכות בית חשמונאי הוא סיבה עיקרית לתיקון ימי החנוכה (הל' חנוכה ג, א-ג):

בבית שני כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם א~לוהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

זהו המודל שלאורו עלינו לבחון את מדינת ישראל של היום, יותר מיובל שנים לאחר הקמתה: ימי בית שני. קיום לאומי עצמאי, שעדיין אינו שלם, אך אין להתעלם מן ההיבטים החיוביים שבו. מנהיגינו שלנו היום אינם גרועים ממלכי בית חשמונאי, ומדינתנו אינה גרועה ממדינתם. להיפך: מבחינה מוסרית, ההנהגה שלנו, וגם החברה שלנו, עולות בהרבה על אלו שלהם.

מבחינה מוסרית, ההנהגה והחברה בימינו עולות בהרבה על אלו של ימי הבית השני

איך אפשר שלא להודות לקב"ה כשאנו רואים את חסדיו הגדולים עמנו? ראשית לכול, מדינת ישראל היא מקלט ומגן לחמישה מיליון יהודים. לאחר שנות השואה הנוראות, מאות-אלפי פליטים יהודים נדדו בעולם, מארץ לארץ, ורק כאן בישראל מצאו להם בית ומקלט. חשובה לאין שיעור גם תרומתה של המדינה לשיקום הגאווה היהודית, לאחר חילול השם הנורא של השואה. גם בימינו יש למדינה תרומה עצומה לתודעתם היהודית של אחינו הגרים בארצות נכר. אצל רבים מהם, הקשר הנפשי למדינה הוא השריד האחרון של זיקתם לכנסת ישראל ולא~לוהי ישראל.

הזכרנו לעיל שהרב קוק לא יכול היה להשלים עם כינונה של מדינה שלא תגשים את הייעוד הגאולי, ולכן טען שמדינת ישראל העומדת לקום היא המדינה האידיאלית של ימי הגאולה. אך האם כל התפקידים הכבירים שהזכרנו אינם מצדיקים כשלעצמם את הקמת המדינה, גם אם אינה המדינה האידיאלית? לאחר החורבן הנורא של השואה, שהרב קוק לא יכול היה לחזותו, מילאה המדינה תפקיד חיוני בשיקומו של עם ישראל. קשה לדמיין איך היה העם היהודי נראה בימינו אם חלילה לא היתה קמה המדינה.

מי שראה במו עיניו את הימים הנוראים של שואת יהודי אירופה, יודע גם להעריך את הפלא הגדול של תחיית ישראל בארצו. האם אין אנו חייבים להודות לקב"ה על כל הטובה אשר גמלנו? ודאי שכן! ולא רק ביום העצמאות; בכל יום ויום חייבים אנו לומר לפניו שבע פעמים הלל על כל הניסים והנפלאות שחולל לנו, כמאמר הפסוק: "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ"!

יתרה מזו; עצם קיומנו כאן הוא התגשמות חזון הנביאים (זכריה ח, ד-ה):

עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.

זהו החזון שעליו ממשיך מייד ואומר הנביא (שם, ו):

כֹּה אָמַר ה' צְ~בָאוֹת - כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְ~בָאוֹת.

המציאות שתיפלא בעיני ה' היא המציאות שאנו רואים בעינינו בכל יום: זקנים וזקנות ברחובות ירושלים!

עדיין לא התגשמה בימינו הגאולה השלמה. עדיין לא זכינו למדינה שהיא "יסוד כיסא ה' בעולם". אך זכינו לראות בעינינו קיבוץ חלק גדול מנדחי ישראל בארצם, ותופעה זו עצמה היא בבחינת "אתחלתא דגאולה" - ראשית הגאולה. חלק מהמאפיינים של תקופת הגאולה מתגלים כבר בימינו. גם על גאולה חלקית, שאינה כוללת את כל מרכיביה של הגאולה המלאה, נאמר הלל ושבח לַבוחר בעמו ישראל.

לא נצטרף לאנשי העדה החרדית, המקטרגים על המדינה ושוללים את דרכה; אך האהבה הגדולה שאנו אוהבים את מדינתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה. והלוא זו הייתה דרכו של הראי"ה, ביחסו לאומה כולה (אורות ישראל ד, ג):

האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום.

עדיין רחוקים אנחנו, רחוקים מאוד, ממדינת ישראל האידיאלית, ועלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לקרב אותה. חברה צודקת יותר וערכים ציבוריים ראויים הם תנאי הכרחי לכינונה של זו.

כדי לקרב את הגאולה השלמה, שומה עלינו להקפיד יותר על ערכים מוסריים בחיי הפרט והכלל. צמצום פערים חברתיים, דאגה לחלשים בחברה, מלחמה בעוני וגם יחס הוגן לנכרים החיים עמנו - כל אלה יקרבו אותנו ליום שאליו אנו מייחלים. ואנו מקווים ומאמינים כי מדינתנו שלנו תתפתח ותהיה למדינה האידיאלית, "יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה שיהיה ה' אחד ושמו אחד".