מ. - הנאתו וביעורו שווין

  • הרב ברוך וינטרוב

הנאתו וביעורו שווין (מ.) / ברוך ויינטרוב

א. סוגיות הגמרא

דין 'הנאתו וביעורו שווין' נידון באופן ישיר בשתי סוגיות בש"ס: בדף מ בפרקנו, ובבבא קמא קא:-קב..

נקודת המוצא של שתי הסוגיות היא הקביעה כי אין בעצים קדושת שביעית, כדמוכח מהברייתא על המלקט קני גפנים לעצים. מתוך קביעה זו מקשה הסוגיה (בב"ק מיוחסת הקושיה לרבא) על הלכה אחרת: בסוגייתנו - על כך שיש בלולב קדושת שביעית; ובב"ק - על ההלכה שיש קדושת שביעית במיני צמחים המשמשים לצביעה. מכאן ואילך זהה מהלכן של שתי הסוגיות (הציטוט - מן הסוגיה בב"ק):

ומשני: אמר קרא 'לאכלה', במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן.

והא איכא עצים דמשחן, דהנאתן וביעורן שוין!

אמר רבא: סתם עצים להסקה הן עומדין.

אמר רב כהנא: ועצים להסקה תנאי היא, דתניא: אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, ור' יוסי אומר: נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה.

מאי טעמא דרבנן? אמר קרא: 'לאכלה' - ולא למשרה, 'לאכלה' - ולא לכבוסה; ורבי יוסי אומר: אמר קרא 'לכם' - לכל צרכיכם...

הגמרא אינה מפרשת כיצד מתרצת המימרה של רבא את הקושיה מעצי משחן, ומה היחס בינה לבין מחלוקת חכמים ורבי יוסי שהביא רב כהנא. יתרה מכך, המחלוקת עצמה אינה ברורה, והראשונים הציעו לה פירושים רבים.

בשיעורנו נעסוק בע"ה בדין 'הנאתו וביעורו שווים', ומתוך כך נשתדל גם לבאר את סוגיית הגמרא.

ב. חלות קדושת שביעית והיתר התשמיש

רש"י (ד"ה שאני התם וד"ה שהנאתו וביעורו שוה) מסביר כי מן הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כ"ה, ו) נלמדות שתי הלכות: א. קדושת שביעית חלה דווקא על פירות שההנאה מהם באה בד בבד עם כילוים, דוגמת אכילה; ב. מותר להשתמש בפירות שחלה עליהם קדושת שביעית רק באופן שהנאתם וביעורם באים בו-זמנית. מרש"י משמע כי מדובר בשתי הלכות שונות, שאמנם נלמדות מפסוק אחד, אך אין ביניהן קשר. אך ניתן גם לומר ששתי ההלכות קשורות זו בזו.

בהשגותיו על ספר המצוות (מצוות עשה ג) כותב הרמב"ן:

שאמרה תורה בפירות שביעית 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה', ודרשו 'לאכלה' ולא לסחורה... ונכפלה זאת המצוה באמרו יתעלה 'ואכלו אביוני עמך' (שמות כ"ג, יא)... והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה.

האחרונים נחלקו למה נתכוון הרמב"ן. מהמגילת אסתר על אתר משמע שהבין כי לדעת הרמב"ן יש מצווה חיובית לאכול פירות שביעית. אמנם הבנה זו מחודשת מאוד, ונראים יותר דברי הרב משה קליערס, בעל "תורת הארץ" (פרק ח אות כו), שמדובר במצווה קיומית, ולא חיובית, כלומר: אין חיוב לאכול את הפירות, אך האוכלם קיים מצווה. החזון איש (שביעית יד, י) חלק על שניהם והציע כי כוונת הרמב"ן - כמדויק מלשונו בהשגה - אינה שהאכילה מהווה מצווה, אלא שהסחורה או ההפסד מהווים איסור עשה, הווה אומר: אין דרך לקיים את המצווה - ישנם רק איסורים הנובעים מעבֵרה עליה.

על פי כל הפירושים, פותחים בפנינו דברי הרמב"ן אפשרות חדשה להסבר הקשר שבין שתי ההלכות הנלמדות מן המילים "לכם לאכלה". על מנת לעמוד על הסבר זה, נבחן מקום נוסף בו עולה שאלת היחס בין ההיתר לאיסור.

ג. קידושי אישה

החקירה שברצוננו להעלות דנה ביסוד איסור אשת איש: האם הוא נובע מכך שהאישה מיוחדת לאדם מסוים, וממילא אסורה היא לשאר העולם, או שמא מעמד אשת איש אוסר את האישה לכול, אלא שלבעל יש היתר מיוחד.

לכאורה ברור כי ההבנה הראשונה היא הנכונה, כלומר: האיסור אינו עומד בפני עצמו, אלא נובע מהיחס לבעל. ואולם, ישנן שתי ראיות שהדבר אינו כה פשוט:

1. איסור ארוסה. לכאורה ארוסה אסורה על בעלה מדרבנן בלבד, וכדברי רש"י בכתובות (ז: ד"ה שמתייחד עמה). אמנם בשיטה מקובצת על אתר מובאות דעות נוספות, וביניהן דברי השיטה ישנה:

וכיון דבעיא מסירה לחופה, שמע מינה דלא קניא ליה לגמרי, הלכך הוי ליה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש. כך פירשו הרא"ה והרשב"א ז"ל.[1]

מדבריו עולה בבירור, כי איסור אשת איש אינו קשור לייחוד כלפי הבעל וחל אפילו כלפיו; החופה מתירה לו את האישה, אך לא הייחוד לו הוא שגורם את האיסור.

2. שיור בגט. המשנה ריש פרק תשיעי דגטין מביאה את מחלוקת חכמים ורבי אליעזר אם יכול אדם לתת גט לאשתו על מנת שתהיה "מותרת לכל אדם אלא לפלוני". הגמרא שם (פב.) מתלבטת אם הכוונה לתנאי או לשיור ("האי 'אלא' - 'חוץ' הוא או 'על מנת' הוא"), כלומר: האם הגט הוא גט גמור, אשר מתיר את האישה לגמרי, אלא שהוא ייבטל אם תיבעל לפלוני, או שמא יכול הבעל לתת גט לחצאין, באופן שאיסור אשת איש ייוותר ביחס לאותו פלוני. אם נקבל את האפשרות שרבי אליעזר הכשיר גט שכזה גם בשיור, נמצא שהמעמד האיסורי יכול להישאר על כנו למרות ניתוק הקשר בין הבעל לאישה - והרי לנו שוב מעמד איסורי שאינו נובע מן הקשר לבעל.

בעיקרו של דבר, נוגעת השאלה שבפנינו למשמעות מושג הקדושה: האם משמעה פרישות, כדבריו המפורסמים של הרמב"ן על הציווי "קדֹשים תהיו" (ויקרא י"ט, ב), או שמא משמעה 'ייחוד ל...', דוגמת חפץ של הקדש - חפץ שיוחד להיות רכוש המקדש. על פי ההבנה הראשונה, האיסור גופו הוא הקדושה; על פי ההבנה השנייה, האיסור נובע מהטיית החפץ מייעודו.

ג. קדושת שביעית

נשוב עתה לנידון דידן. גם בקדושת שביעית יש לחקור חקירה מקבילה: האם הקדושה היא בעצם איסור השימוש, אלא שהנאות מסוימות הותרו, או שמא הקדושה נובעת מייעוד הפירות לאכילה או להנאות מעין אכילה, וממילא חל איסור להטותם מייעודם.

על פי ההבנה הראשונה, חלות הקדושה והיתר השימוש אכן מנותקים זה מזה, וכפי שמשמע מרש"י: הלכה אחת דנה בהגדרת הפירות עליהם חלה הקדושה - קרי: איסור השימוש - בעוד שחברתה עוסקת בשאלה אילו תשמישים הותרו בכל זאת. על פי ההבנה השנייה, לעומת זאת, שתי ההלכות הן למעשה הלכה אחת: פירות שייעודם לתשמישים מסוג מסוים - בהם חלה הקדושה האוסרת תשמישים אחרים.

את העמדה שלפירות שביעית ישנו ייעוד ניתן לקבל ביתר קלות אם נאמץ את פירושו של בעל "תורת הארץ" ברמב"ן, כי יש מצוות עשה באכילת הפירות. אבל גם בלאו הכי ניתן לטעון כי האיסורים אכן נובעים מכך שהתורה הועידה את הפירות לאכילה, אף אם לא ציוותה על האכילה עצמה, וכפי שעולה מפירוש החזו"א ברמב"ן.

להלן נעיין בהלכות השונות בדין 'ביעורן והנאתן שווין', ונבחן אם שתי ההבנות שהעלינו אכן באות בהן לידי ביטוי.

ד. גדרי כילוי והנאה

הנושא הראשון בו נדון הוא גדרי הכילוי וההנאה. על פי ההבנה שקדושה משמעה פרישות, משמש דין 'ביעורו והנאתו שווין' בשני תפקידים שונים: כהגדרת הפרי שעליו חלה הקדושה וכמתיר לשימוש בו. על פי ההבנה השנייה, לעומת זאת, מגדיר דין זה את ייעוד הפרי.

ניתן לטעון כי אין בין הבנות אלו הבדל לדינא, שהרי סוף סוף, כולן מכוונות לדבר אחד - גדר אכילה: פרי מוגדר כדבר הנאכל, התורה התירה את האיסור לצורך אכילה, והייעוד הוא אכילה. ברם, מאחר שהראשונים נחלקו בגדרים אלו, עלינו לבדוק: שמא בכל זאת יש חילוק בין ההבנות השונות?

נדון תחילה בהגדרת 'ביעורו והנאתו שווין' כמתיר. אם לא נבין כפי שהוצע לעיל, כי רצון התורה היה להתיר את האכילה, יש לחפש גדר אחר. לצורך כך, ניתן להיעזר ברש"י בב"ק (ד"ה לתוך המשרה), המסביר כי תשמיש שאין הנאתו וביעורו שווין אסור (לשיטת חכמים) משום סחורה: "אין שורין פשתן ביין של שביעית, וכן אין מכבסין בגדין, דהוי סחורה". ותמהו עליו האחרונים (ראה לדוגמה כפות תמרים סוכה מ. ד"ה אין מוסרין): מה שייך איסור סחורה בכאן? והרי האיסור הוא אף במכבס לעצמו!

והנראה לבאר בכוונת רש"י, שמה שהתירה התורה הנאה מפירות שביעית הוא דווקא כאשר ההנאה מידית, אך לא כאשר קודם לה הפסד. דין זה לימדתנו התורה באיסור סחורה. במסחר אדם נותן חפץ, ובתמורה מתחייב הלוקח בתשלום, כלומר: רק תום ההעברה - כילויו של החפץ מן המוכר - מקנה לו את ההנאה. על פי הסבר זה, כל הנאה מן החפץ תתיר את הכילוי, ובלבד שתבוא בשעת הכילוי.

אם, לעומת זאת, נבין את המושג 'ביעורו והנאתו שווין' כייעוד, מסתבר כי כוונת התורה לכך שההנאה מן הפרי צריכה להיות ישירה: ייעודם של הפירות הוא הנאה, ולא גרימת הנאה, לפיכך אסור ליהנות מן הפרי אם הביעור וההנאה אינם באים כאחת, דהיינו, כאשר ההנאה אינה מתקבלת באופן ישיר מן הפרי. על פי הסבר זה, ההנאה צריכה להיות ישירה לא רק במה שנוגע לזמן העובר בין הכילוי לבין ההנאה, אלא גם במה שנוגע לאופן ההנאה: היא צריכה לבוא ישירות לגופו של האדם, כמו באכילה, ולא באופן עקיף דוגמת רווח ממוני.

בראשונים מצינו מחלוקות רבות בדבר טיבם של ההנאה והכילוי במקרים השונים המובאים בגמרא. כאן נתמקד בשוני בין פירושיו של רש"י בב"ק ובסוכה לעניין כיבוס. הגמרא קובעת בפירוש כי כיבוס הנו תשמיש שאין ביעורו והנאתו שווים. והנה, בסוכה כתב רש"י (ד"ה ולא לכבוסה): "וכבוסה הנאתן אחר ביעורן, שמשעה ששורה הבגדים או הפשתן ביין שעה אחת נתבער ואבד לו, והנאתו אינה עד שילבש הבגדים". ואילו בב"ק (ד"ה יצאו משרה וכבוסה) פירש אחרת (וכפי שהעירו התוספות שם ד"ה ה"ג בקונטרס): "שמשעה שמטילין... בגד ביין נתקלקל ונבער, והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וד', עד שיהא... שרוי".

ונראה שרש"י ביאר את הסוגיות באופן שונה. את הסוגיה בב"ק פירש על פי ההבנה ש'הנאתו וביעורו שווין' הוא מתיר בכל מקום שיש בהפסד הנאה כלשהי, ועל כן החשיב גם את ההנאה הכלכלית של כיבוס הבגד, והבעיה היא בפער הזמן שבין ההנאה לכילוי. את הסוגיה בסוכה, לעומת זאת, ביאר לפי ההבנה ש'הנאתו וביעורו שווין' הוא ייעוד הפרי, ואם כן, ההנאה המבוקשת היא הנאה ישירה של האדם, הבאה רק בעת הלבישה, ולא ישירות מן הכילוי.[2]

ה. שיטת רבי יוסי

לעיל ראינו כי אם מתייחסים לדין 'הנאתו וביעורו שווין' כאל מתיר, ניתן להרחיב את סוגי ההנאות המתירות. טענה זו עולה ביתר שאת בשיטתו של רבי יוסי.

הראשונים נחלקו כיצד להסביר את מחלוקתם של חכמים ורבי יוסי. אנו נלך כאן בעקבות פירושו של רש"י בסוכה (ד"ה ה"ג עצים דהסקה), המסביר שרבי יוסי חלק על הצמצום של 'הנאתו וביעורו שווין', ולדעתו המילה "לכם" לא באה למעט "אלא דבר שאין הנאתו שוה בכל אדם", ועל כן כביסה ומשרה מותרות, אך תרופה - שהיא צורכי החולה בלבד, ואינה שווה בכל אדם - אסורה.

גדר 'הנאה השווה בכל אדם' מוכר לנו ממקום אחר. הכלל כי מלאכות שהותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש הותרו מתוך כך גם שלא לצורך אוכל נפש, מוגבל בגמרא בכתובות (ז.) ל"דבר השוה לכל נפש", לדוגמה: מותר לאדם לצוד צבי ולשחוט אותו, שכן זהו צורך כל אדם, אך אסור לעשות מוגמר (בשמים שנהגו העשירים להקטיר לאחר הסעודה, עיין משנה וגמרא ביצה כב: וברש"י שם), שכן זוהי הבערה לצורך שאינו שווה לכל נפש, אלא רק למפונקים בלבד.

מה יסוד היתר מלאכת אוכל נפש? ידוע ביאורו של הרמב"ן בפירושו לפסוק "כל מלאכת עבֹדה לא תעשו" (ויקרא כ"ג, ז). הסברו מבוסס על ההבדל בין שבת, בה נאסרה מלאכה מפאת היותה יוצרת (מלאכת מחשבת), לבין יום טוב, שם אסרה תורה מלאכה מצד היותה טורח (מלאכת עבודה): מלאכת אוכל נפש - מסביר רמב"ן - אינה מלאכת עבודה, כי אם מלאכת הנאה! ודומה שזהו יסוד ההיתר גם בשאר דברים הצריכים לכל נפש: אדם העושה פעולה המוגדרת כצורך, אינו טורח, כי אם מהנה את עצמו.

מסתבר שזהו גם יסוד שיטתו של רבי יוסי בהיתר כיבוס בפירות שביעית. לדעתו, קדושתם של הפירות משמעה כי אין לטרוח בהם, אך התורה התירה ליהנות מהם; והנאה זו מוגדרת כדבר שכל אדם יכול ליהנות ממנו - דבר השווה בכל אדם.

על פי דרך זו, ייתכן שרבי יוסי מנתק לחלוטין בין שתי ההלכות בהן אנו דנים - חלות קדושת שביעית והיתרי שביעית - לאמור: ייתכן כי רבי יוסי מסכים שקדושת שביעית חלה דווקא על פרי העומד למאכל או להנאות מעין מאכל ('הנאתן וביעורן שווין'), אך הוא מרחיב את ההיתר להשתמש בהם אף להנאה שאינה באה בשווה עם הביעור, כגון כיבוס, כל עוד זהו צורך השווה לכל נפש. התוספות בבבא קמא (סוד"ה ה"ג) אכן העלו אפשרות כזו, אך דחו אותה כי "הטעם אין מיושב"; על פי דברינו, הטעם מבואר.

ו. סתם עצים להסקה עומדים

כזכור, הסוגיה פותחת בקושיה: כיצד חלה קדושת שביעית על לולב - והלוא עצים אינם נקדשים בקדושת שביעית? על התשובה כי לולב, הנאתו וביעורו שווין, שואלת הגמרא: אם כן, מה יהיה דינם של עצי משחן - שהנאתם וביעורם שווין, שכן הם משמשים לתאורה או לחימום, וההנאה באה עם הביעור? והיא משיבה: "סתם עצים להסקה הן עומדין".

הראשונים נחלקו בביאור ביטוי זה. ריטב"א הבין כי עצי משחן בטלים בכלל מין העצים - העומד להסקה, שבה אין הנאה וביעור שווין - על כן לא חלה קדושת שביעית גם עליהם. רש"י, לעומתו, פירש שסתם עצי משחן עומדים אף הם להסקה, ורק לפעמים אנשים מסבים אותם לתאורה, לפיכך אין בשינוי זה כדי להחיל קדושת שביעית (כך דייקו בשיטתו התוספות ב"ק קא: ד"ה והאיכא, עיי"ש). הנפקא מינה תהיה בעצים העומדים לתאורה בלבד: לדעת ריטב"א, גם הם ייבטלו במין העצים הכללי, בעוד שלדעת רש"י, על עצים שכאלו תחול קדושת שביעית.

ונראה שנחלקו מה מחיל קדושת שביעית: האם כל מה שמייעד האדם להנאה מעין אכילה (הנאתו וביעורו שווין) מתקדש בקדושת שביעית, או שמא הפרי קדוש בקדושת שביעית מצד עצמו - אלא שלאדם יש אפשרות להגדיר מה נחשב פרי ומה אינו נחשב פרי.[3] שתי הבנות אלו יכולות (אך אינן חייבות!) להיות תלויות בחקירה שהצגנו בתחילת השיעור: אם עיקר הקדושה בייעודו של הפרי, מסתבר כי עצם הייעוד הוא המְקדש; אם הקדושה חלה על הפרי כאיסור, הרי כל מה שיוגדר כפרי - יִקדש.

והנה, אם נאמר שהקדושה חלה על ידי הייעוד, צדקו דברי רש"י, שבכל מקום שייעוד הפרי ברור, חלה עליו קדושת שביעית. אך אם נאמר שהקדושה חלה על פירות, הרי שהדיון אינו על מחשבתו של האדם כי אם על הגדרת המין, ואם המין בכללותו מוגדר כמין שאינו לפירות, הקדושה לא תחול, וכדברי ריטב"א.

ז. שיטת הרמב"ם

האחרונים הצטערו הרבה ביישוב הלכה קשה ברמב"ם:

מיני כבוסים, כגון בורית ואהל, קדושת שביעית חלה עליהן, ומכבסין בהן, שנאמר 'והיתה שבת הארץ לכם' - לכל צרכיכם. אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא, שנאמר 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' - ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה
(הלכות שמיטה ויובל פ"ה ה"י).

הקושיה מובנת מאליה: אם בורית ואהל מיוחדים לכביסה, שהיא דבר שאין הנאתו וביעורו שווין, מדוע חלה עליהם קדושת שביעית?

הכסף משנה על אתר משיב כי יש להבדיל בין פירות העומדים לאכילה ממש, שבהם שייכים איסורי כביסה, לבין מיני כבוסים, שנתרבו מ"לכם" אף על פי שאין הנאתן וביעורן שווין. לשון אחר, הכסף משנה מציע כי הרמב"ם פסק את שתי ההבנות שהעלינו כשני סוגי קדושות. בפירות המיועדים לאחת מחמש ההנאות העיקריות שמביא הרמב"ם בתחילת הפרק - אכילה, שתייה, סיכה, הדלקת הנר וצביעה - חלה קדושת שביעית במובן הייעודי, ובהם אסור כל שינוי מהייעוד המקורי. לעומת זאת, בגידולים שיש בהם משום צורכי האדם, אך לא אחת מאותן חמש הנאות, חלה קדושה במובן של הפרשה; על כן ניתן לעשות בפירות אלו את צורכי האדם, שהותרו, אף אם הנאתן וביעורן אינן שווין, ועדיין חלה עליהם קדושה לעניין הפסד לחינם וביעור בסוף העונה. דברים דומים נכתבו בשם הגרי"ד ברשימות שיעורים לסוכה על אתר.

ח. סיכום

בתחילת השיעור הצגנו חקירה בהבנת מושג הקדושה בכלל וקדושת שביעית בפרט: האם קדושה משמעה ייעוד, ואיסוריה נובעים מסטייה ממנו, או שמא משמעה הפרשה, והאיסורים הם הם ההפרשה.

בחקירה זו תלינו שתי שאלות עיקריות:

א. האם הקדושה חלה על פירות המיועדים לתשמישים מסוימים, והייעוד הוא שמחיל את הקדושה, או שמא היא חלה על פירות, והייעוד - אם הוא נצרך - רק נותן שם פרי, ואינו סיבת החלות עצמה?

ב. האם ההיתר בדברים שביעורן והנאתן שווין הוא רק מתיר, או שמא הוא עצמו קיום ייעוד הפרי?

העלינו כי מסתבר מאוד שבשאלה זו בדיוק נחלקו חכמים ורבי יוסי. לבסוף, ראינו כי ייתכן שלשיטת הרמב"ם יש לחלק בין פירות ממין אחד, שעליהם תחול קדושה מן הסוג הראשון, לבין פירות ממין אחר, שקדושה מן הסוג השני חלה עליהם.

* * *

בזאת אנו מסיימים את שיעורינו לשנה זו. נשמח מאוד ללמוד עמכם גם בשנה הבאה. כל טוב!



[1] אך ברשב"א כפי שהובא בשיטה מקובצת אין מבואר כך.

[2] אמנם עדיין יקשה מדוע כתב רש"י בסוכה (ד"ה יצאו) כי ההנאה מעצי הסקה היא משנעשו גחלים ואופים בהם: על פי דברינו, צריך היה לכתוב 'משייאכל האוכל', שאז באה ההנאה הישירה, וכפי שכתב הריטב"א. ועוד יקשה: כיצד מחשיב רש"י (שם) את כיבוד הבית על ידי הלולב כהנאה ישירה ממנו? והרי ההנאה אינה מעצם הכיבוד, אלא מכך שהבית נקי!

[3] בדומה לכופת שאור שייחדה לישיבה, הבטלה הן מתורת חמץ הן מתורת טומאה, שכן בטל ממנה שם אוכל (פסחים מה:, חולין קכט.): אין מדובר בביטול מדין השבתת חמץ, אלא על שינוי הגדרת החפץ - וכפי שמעידה העובדה שהביטול תקף גם לעניין טומאה.