שיעור 8

ימי ירבעם ועוזיהו – ימי פקח ואחז | 1 | נבואות עמוס וישעיהו (א' עד ו')

הרב יואל בן נון

תנ"ך

12.01.2017

קובץ טקסט

08nvieimmulmazamot.docx

ימי ירבעם ועוזיהו – ימי פקח/אחז חלק א' – נבואות עמוס וישעיהו (א' עד ו')

"דִּבְרֵי עָמוֹס

אֲשֶׁר הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ,

אֲשֶׁר חָזָה עַל יִשְׂרָאֵל

בִּימֵי עֻזִּיָּה[1] מֶלֶךְ יְהוּדָה,

וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,

שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ";

(עמוס א', א)

"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ

אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם,

בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ – יוֹתָם – אָחָז – יְחִזְקִיָּהוּ

מַלְכֵי יְהוּדָה";

(ישעיהו א', א)

"דברי עמוס" הם מימי ירבעם-עזיהו; אין בהם מהתקופה היותר מאוחרת, בה כבר שלטה אשור במרחב; לכן, "דברי עמוס" הם אבן בוחן; כשנשווה אותם לפרקים הראשונים בישעיהו (א' עד ו'), נגלה התאמה נרחבת, גם בתכנים – בתוכחות כמו בתחזיות – וגם באווירה הסובבת, למעט כמה קטעים מאוחרים יותר[2] דווקא בישעיהו פרק א'.

הרקע הדומה בתקופה נזכר בקיצור בספר מלכים, על ירבעם בן יואש, ובדברי-הימים, על עזיהו –

"... מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן

אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה;

... הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל

מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה,

כִּדְבַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר

בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא

אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר[3];

... וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת,

לִיהוּדָה[4] בְּיִשְׂרָאֵל";

(מלכים-ב י"ד, כג-כח)

" בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֻזִּיָּהוּ בְמָלְכוֹ,

וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם ...

... וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה',

הִצְלִיחוֹ הָאֱ-לֹהִים ...

וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים[5] (=המעונים) מִנְחָה לְעֻזִּיָּהוּ,

וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד לְבוֹא מִצְרַיִם

כִּי הֶחֱזִיק (=התחזק) עַד לְמָעְלָה..."

(דברי הימים-ב כ"ו, ג-טו)

הניצחונות הצבאיים והעוצמה המדינית הביאו במישרין לשגשוג כלכלי ולשפע, שלא היה כמוהו מימי שלמה,[6] ועקבות השפע וההצלחה ניכרים בתיאורי עמוס כמו בפרקי ישעיהו הראשונים; גם הסגנון של זעקת "הוי" בפתיחת הדברים משותף לשניהם –

"הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן

וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן ...

הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן,

וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם,

וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן

וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק;

הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל,

כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר;

הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן,

וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ –

וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף;

לָכֵן, עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים ..."

(עמוס ו', א-ח)

"הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר – שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ,

מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף – יַיִן יַדְלִיקֵם;

וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל, וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם

וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ,

וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ;

לָכֵן, גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת ..."

(ישעיהו ה', יא-יג)

שני התיאורים זהים – משתאות יין, חגיגות עושר ושפע, כלי נגינה, כינורות ונבלים, תופים וחלילים, כאילו דומה הדור לימי דוד ושלמה, בעוד הגלות קרובה, והנביאים כבר רואים אותה.

לפסוקים שהבאנו מעמוס, יש להוסיף את ארמנות שומרון הצפויים להיחרב,[7] את בתי הגזית וכרמי החמד, שזָרים יהנו מהם,[8] ואת חגיגות השיר, שיהפכו לקינה ולאבל.[9]

לפסוקים שהבאנו מישעיהו יש להוסיף את גאוות "בנות ציון" עם הרשימה המדהימה של בגדי הפאר והתכשיטים,[10] ואת ההשוואה בין המגדלים והחומות ואוניות התרשיש של עוזיהו[11] לסוסים ולמרכבות, עם הכסף והזהב של שלמה.[12]

בשני הנביאים מתוארת חברה מושחתת, אך דתית מאד (או בסדר הפוך – דתית מאד, אך מושחתת) – השוק היה סגור בשבתות ואף בראשי חודשים, גם בממלכת ישראל; נישאו תפילות עם קרבנות רבים בעצרות החגים, ואין צדק, ואין משפט; היו מחַכים בקוצר רוח לפתיחת המסחר בשוק אחרי השבת וראש החודש, כדי לחזור למרמה ולגנֵבות מחסרי ישע –

"שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים[13] אֶבְיוֹן ... לֵאמֹר:

מָתַי יַעֲבֹר [ראש] הַחֹדֶשׁ, וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר,

וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה בָּר,

לְהַקְטִין אֵיפָה [לקונה], וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל [למוכר],

וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה;

לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם ...

נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב:

אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם ..."

(עמוס ח', ד-ח)

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' ...

... מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי;

... חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא,

לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה;

חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי ...

... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ,

יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ; רַחֲצוּ הִזַּכּוּ,

הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ;

לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ,

שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה";

(ישעיהו א', יא-יז)

שני הנביאים גם מתארים את האסון הצפוי בתיאור דומה – אך למי הנביאים מתכוונים כשהם מתארים את האויב שיבוא?

ברור, שהוא יופיע בכוח הרבה יותר חזק מצבא חֲזָאֵל מדמשק, אותו הצליחו הישראלים לנצח אחרי השפל העמוק, וברור, שהוא רחוק מאד, "מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק", וגם את ארם עצמה הוא יַגלֶה צפונה,[14] אבל אין הוא מוזכר בשמו.

ההסבר לתופעה נעוץ כנראה בכך, שאשור עוד הייתה 'מעבר לאופק' של ממלכות ישראל ויהודה בימי ירבעם-עוזיהו, כששתי הממלכות היו בשיא עוצמתן –

"כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל

נְאֻם ה' אֱ-לֹהֵי הַצְּ-בָאוֹת

גּוֹי – ולָחֲצוּ אֶתכֶם

מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל הָעֲרָבָה";[15]

(עמוס ו', יד)

"וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק[16]

אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ";

(עמוס ה', כז)

" וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק,

וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ,

וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא;

... אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת,

פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר (כאבני צוֹר חדות) נֶחְשָׁבוּ,

וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה;

שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ...

וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל;

וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם ..."

(ישעיהו ה', כו-ל)

בפרקי ישעיהו מימי אחז (מפרק ז') יוזכר שמה של אשור פעמים אחדות, וכמעצמה השולטת במרחב. לכן יש לפרש את אי הזכרת שמה בפרקים הראשונים (וכך בעמוס) על רקע התקופה –

בימי ירבעם בן יואש אשור החזקה עדיין הייתה רחוקה, וגם כאשר התכוונו אליה לא נקבו בשמה. בנבואות ישעיהו מימי אחז וחזקיהו גם לא נמצא את תיאורי השפע ואת החגיגות של חברה משגשגת ומושחתת. ההקבלות החזקות בין נבואות עמוס לנבואות ישעיהו הראשונות, מוכיחות, שפרקי ישעיהו (ב' עד ו') הם כולם מימי עוזיהו. כך מובנת היטב גם הכותרת של פרק ב', ממש כפתיחת ספר – "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" – רק בפרק א' יש גם תיאורים מאוחרים, ונכון לראות בו פרק מסכם[17] לנבואות ישעיהו, מימי עוזיהו עד ימי חזקיהו.

ההקבלות בין עמוס לישעיהו (בימי עוזיהו) מגיעות לשיא בשני הפרקים החותמים – מראה ההיכל ומראה המזבח, ברמיזה מקבילה לרעש הגדול שהתחולל בימי עוזיהו –

"הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים ..." ;

(עמוס ט', א)

"וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים

מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן";

(ישעיהו ו', ד)

תיאור המראה נפתח בהופעת מלכות א-ד-נ-י, אלא שבהיכל (בירושלִַם) נראה כסא מלכות שהתרומם והתנשא מן ההיכל (אל השמים), ואילו בממלכת ישראל היה מזבַּח-במה פתוח, ועמוס ראה את א-ד-נ-י ניצב עליו להחריבו.

מכאן אנו יכולים ללמוד על שתי התפיסות[18] של גילוי מלכות ה' – בישראל לא בנו היכל, וראו את גילוי מלכות ה' בדימוי של עמידה ניצבת, בעוד, ההיכל בירושלִַם נחשב מקום ההשכנה של כסא המלכות השמימי, שארון הברית נחשב 'הדום הרגלים' שלו.

כיוון, שאין בעמוס לא היכל ולא כסא מלכות שמימי, אין גם 'שרפים' ודומיהם; לעומת זה, בעמוס קדמו ארבעה מראות חורבן[19] – האַרבֶּה והאש (עליהם התפלל עמוס, וה' ניחם על הרעה), מראה האֲנָך ומראה כלוב הקיץ (=תאנים), שהודיעו על ההכרעה – ה' לא יוסיף עוד לסלוח – ורק אז בא מראה המזבח עם הרעש.

אבל התוכן העיקרי של נבואות המראה הוא אחד – חורבן ממלכת ישראל, ושממה גדולה גם ביהודה – ויחד עם זה, העם[20] ישרוד גם בכל גלגוליו בין הגויים, וביהודה תישאר שארית,[21] שממנה תקום מחדש "סֻכַּת דוד הנֹפֶלֶת",[22] ותשלוט במרחב.

[23]אם נקבל כפשוטו את פירוש חז"ל[24] לזמנה של נבואת ישעיהו – "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ"[25] – כשנת הצטרעותו של עוזיהו, וירידתו מכס המלוכה, תיווצר הקבלה מלאה בין נבואות עמוס לממלכת ישראל בימי הגדולה והעושר של ירבעם בן יואש – "שנתים לפני הרעש", לבין נבואות ישעיהו בימי הזוהר והעושר של עוזיהו עד שנת "מותו", כלומר, שנת ירידתו מבמת ההיסטוריה, ובין התכנים והביטויים של שתי נבואות המַראֶה.

הקבלה זו מנוסחת בבירור בלשונן של שתי נבואות החיתום, בעמוס ובישעיהו:

עמוס פרק ט':

רָאִיתִי אֶת אֲ-דֹ-נָ-י נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים

וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם וְאַחֲרִיתָם בַּחֶרֶב אֶהֱרֹג לֹא יָנוּס לָהֶם נָס וְלֹא יִמָּלֵט לָהֶם פָּלִיט;

[...]

(ח) הִנֵּה עֵינֵי אֲ-דֹ-נָ-י ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם ה';

(ט) כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ;

(י) בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה;

(יא) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם;

(יב) [...] נְאֻם ה' עֹשֶׂה זֹאת.

ישעיהו פרק ו'

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ

וָאֶרְאֶה אֶת אֲ-דֹ-נָ-י יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל;

[...] וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן;

[...]

(ט) וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ;

(י) הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ;

(יא) וָאֹמַר עַד מָתַי אֲ-דֹ-נָ-י וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה;

(יב) וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ;

(יג) וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ.

כאמור, בממלכת ישראל היה מזבח גלוי, עליו ה' ניצב להחריבו. בירושלים היה היכל, וממנו כבוד ה' גזר לצאת. בשני המראות המקבילים, הרעש[26] ניכר ב"סִפִּים" והמראה מתאר חורבן ושממה, אבל לא השמדה, כי העם ישרוד גם בכל הגויים, וסוכת דוד תקום מחדש – "זרע קֹדש" יצמח מחדש מן הגזע הערום.

על הקדושה

במראות שבעמוס אין 'קדושה'; מעולם לא התגלה ה' בשבטי ישראל[27] ובממלכת ישראל, כמלך יושב על כסא וכשוכן בהיכלו – גם אנשי ישראל מעולם לא אמרו כך, ואין זכר לתפיסה כזאת בקרבם, לא במקרא, ולא בממצא. לכן, עמוס[28] ראה את ה' כאדון המודיע על קץ הסליחה ב"חוֹמַת אֲנָךְ" וב"כְּלוּב קָיִץ", ולבסוף "נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ", שייצג את העבודה לה' בממלכת ישראל, להחריבו.

בירושלִַם הכריז שלמה "כִּי (=כן, אכן)[29] הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ – הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי",[30] ורק מתוך הכרה זו הוא ביקש מה' לשמוע מן השמים את התפילות שיתפללו כל עבדי ה' " אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה", ו" אֶל הַבַּיִת הַזֶּה".[31]

כעת נתבונן בנבואת ישעיהו (ו') הנראית כהקדשה[32] אך נושאת בתוכה גזרת הסתלקות; את משמעות הקדושה ומראה כבוד ה' על הכיסא מבאר לנו הנביא בסוף ספרו:

"כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי –

אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.

וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה'

וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי:"

(ישעיהו ס"ו, א-ב)

אם אין הבית וההיכל ראויים לשכינת כבוד ה', הוא יחזור אל כיסאו שבשמים, והארץ כולה – ולא בית ה' והיכלו – תהיה הדום "רגלי א-לוהינו"[33].

לכן, נכון לפרש כאן[34] את "רָם ונִשָׂא" לא כתארים לה', אלא כפעלים בבניין קל – כבוד ה' "מתרומם ומתנשא", כלומר יוצא מן ההיכל הארצי שאינו ראוי עוד לשכינתו ומתנשא אל שמי מרומים.

מכאן גם פירושה של הקדושה הנבואית כסילוק (ממש הפוכה מהקדושה שבתפילה)[35] –

"קדוש קדוש קדוש ה' צ-באות

מְלֹא כל הארץ כבודו";

בית ה' והיכלו (בירושלִַם) אינם ראויים עוד למלא את תפקידם, ומלכות ה' מתקדשת, מתרוממת ומתנשאת אל השמים, וכל הארץ תשוב להיות 'הדום רגליו'; בכך דומה חזון התחלת ההסתלקות של ישעיהו למראה

יציאת כבוד ה' מן הבית ביחזקאל,[36] עם ההכרזה –

" בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' [הגוֹלֶה] מִמְּקוֹמוֹ"

(יחזקאל ג', יב)

ישעיהו שמע בבית דין של מעלה את קול ה' שקרא לו: "הַשמֵן לב העם הזה ...";

מה פשר הקריאה הזו? האם נבואתו של ישעיהו נועדה לדכא את רוח העם ולהרחיקו מקולו של ה' המוכיח וקורא להם לתשובה? האם יש נבואה שכל תפקידה בשורת מוות ללא תקוות חיים? כבר כמה שנים שישעיהו רָחַק מבן דודו[37] עוזיהו, המלך הגדול, שבחזקתו גָבַהּ לבו;[38] זה זמן רב שהוא לא התפעל מִשְׂכִיוֹת החמדה של ירושלִַם, וממצעדי הראווה של נשות העיר הלבושות במיטב מחלצותיהן; כעת הוא עבר עוד שלב בהתרחקותו ממלכות של ארץ, אל 'מלכות שמים'. בחזונו הוא נמצא בהיכל המתרומם לשמים, ושם, בין שַׂרפֵי מרום, הוא שמע את הקול הקורא לו להשמין את לב העם ולדאוג שלא יתעורר מתרדמת השפע שנפלה עליהם. זו שעת חיתום הדין – הנביא נעשה שותף במראה המשפט והגזרה, כשם שהיה עד כה שליח לתוכחה (פרקים ב' עד ה').

כדי להבין את מלוא משמעות החזון הזה כנבואת סילוק, נעבור לסיפור נבואי עם תיאור דומה בספר מלכים מפי הנביא מיכָיהוּ בן יִמלָה.[39] שם מסופר על אחאב מלך ישראל המעורר את יהושפט מלך יהודה לצאת עמו למלחמה לשחרור רמות גלעד. לרשותו של אחאב ארבע מאות "נביאים" אוכלי שולחנו, השָרים בקול אחד על ניצחונו של המלך. יהושפט מלך יהודה נבהל ממקהלת נביאים המבשרים 'פה אחד' ניצחון בטרם קרב, והוא מבקש נביא נוסף לדרוש ממנו את ה'; אז הגיע מיכיהו בן יִמלה, ממנו חשש אחאב. לאחר כמה ניסיונות התחמקות נשא מיכיהו נבואת מַראֶה המתארת את מה שהתרחש בבית דין של מעלה:

"רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו, מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ;

וַיֹּאמֶר ה': מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב, וְיַעַל, וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד (?)

וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה, וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה;

וַיֵּצֵא הָרוּחַ, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: בַּמָּה (?)

וַיֹּאמֶר: אֵצֵא, וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר, בְּפִי כָּל נְבִיאָיו,

וַיֹּאמֶר: תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל, צֵא וַעֲשֵׂה כֵן:

(מלכים א כב, יט–כב)

זהו חיזיון של "בית דין של מעלה" שבו התנהל דינו של אחאב. אב בית הדין, שופט כל הארץ, שאל שאלה אכזרית: "מי יְפַתֶה את אחאב"? משמע – הדין כבר נחתם, ורק נותר להוציאו לפועל.

ההשוואה בין מלכים לישעיהו מסתיימת בפקודה מאת ה' לצאת ולפַתוֹת את המלך, או לסתום את לב העם, כדי שלא יחזרו בתשובה אחרי גזר הדין. אך מכאן והלאה יש הבדל עמוק; בממלכת אחאב הרוח יוצאת לעשות את עבודתה ללא אומר וללא דברים; אין שום מקום למחאה. ישעיהו כנביא בשר ודם, שמע את נבואת החורבן והגיב בצעקה נוראה – "עד מתי א-ד-נ-י"?? מתוך כאבו ואהבתו לעמו.

בזכות צעקה זו שמע ישעיהו גם את תשובת ה' – תבוא תקופה קשה של חורבן ושממה, אך בסופה תתחיל צמיחה חדשה (כפי שנאמר לו גם בנבואת "צמח ה' לצבי ולכבוד", בפרק ד, לעיל).

לאחר שישעיהו התנפל לפני ה' וזעק "עד מתי" התרצה ה' וגילה לו דבר גם על קץ החורבן, כי "זֶרַע קֹדֶש מַצַבתָהּ". גילוי זה הוא כמו כתב שליחות מחודש שקיבל ישעיהו מכאן ואילך – לא עוד להשמין עוד לב העם, אלא לעורר ולעצור, שלא יתפתו, שיחזיקו מעמד, לא עוד למנוע את התשובה, אלא, אחרי החורבן והשממה, ילמדו 'לעשות צדקה ומשפט' ויזכו לצמיחה מתחדשת – "וָשָב ורָפָא לו".[40]

נבואות הושע בימי ירבעם

גם בפרקי הושע הראשונים (א' עד ד') לא נזכרת אשור, ורק מתוארת קריסת שומרון כממלכה, בלי אף מילה שתקבע מי יעשה זאת –

"כִּי עוֹד מְעַט ...

וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל;

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא –

וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל";

(הושע א', ד-ה)

" כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה ...

אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם,

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם ..."

(הושע ג', ד-ה)

"כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל

עַתָּה יִרְעֵם ה' כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב";

(הושע ד', טז)

בפרקי הושע הבאים (מפרק ה') נזכרת אשור במפורש, כמעורבת עמוקות בפוליטיקה של הכניעה (ומאידך, המרידות).[41] לפיכך, יש לקרוא את פרקי הושע הראשונים (א', ג', וד') כמשקפים את ימי ירבעם בן יואש.

את פרק ב' כבר הסברנו כנבואה קדומה מימי בית אחאב;[42]

את פרק א' כבר הסברנו כמחזה נבואי, שהעלה מחדש בימי ירבעם בן יואש, את דמויות בית אחאב, איזבל "אשת הזנונים" וילדיה – שני הבנים (יהורם שנהרג ביזרעאל, ואחזיהו ששאל באלילי עקרון), והבת (עתליה, הרוצחת האכזרית);

גם את פרק ג' כבר הסברנו כפנייה אל 'האשה השנייה', היא ממלכת ישראל בימי הנביא – ותיאור החברה הישראלית בדור ההוא נמצא בפרק ד'. אמנם, איננו מוצאים בהושע תיאורי שפע, וההשחתה חמורה יותר מאשר בדברי עמוס, אבל התיאור מתאים לאווירה הכללית, ורק הזנות הפולחנית מודגשת הרבה יותר.

יש לציין, שבתיאורי הנביאים בתקופה זו (ובייחוד בהושע), החברה בכללה מסואבת, והבעיה איננה ממוקדת בבית המלוכה – בבית אחאב, ההשחתה צמחה מבית המלוכה, ומרד יהוא עקר אותה, ואת פולחן הבעל, מישראל, כמו מרד יהוידע הכהן נגד עתליה. אבל, כאשר התפשט הסיאוב בחברה כולה בימי ירבעם בן יואש, לא תועיל החלפת שלטון, ולכן חמור מצבה של ממלכת ישראל בימי בית יהוא, יותר מאשר בימי אחאב –

"שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ,

כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד,

וְאֵין דַּעַת אֱ-לֹהִים בָּאָרֶץ;

אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ,

וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ;

עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ ..."

(הושע ד', א-ג)

מעבר להבדלים הסגנוניים והרעיוניים בין שלושת הנביאים הגדולים בימי ירבעם-עוזיהו – עמוס, ישעיהו, והושע, משתקפת בדבריהם התקופה על כל צדדיה, במבט מקיף הרבה יותר מאשר בספר מלכים, וההקבלה בין שלושת הנביאים[43] בולטת מעבר לכל ההבדלים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב

[1] הצורה המקוצרת קדומה יותר, ונהגה בממלכת ישראל; ביהודה החלו אז לעבור לצורה המוארכת – 'עזיהו'.

[2] בפרט התיאור "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה ..."; ראו רש"י בפירושו לפסוק א.

[3] מזוהה ב'מַשהַד', ממזרח לציפורי.

[4] הצרוף המיוחד הזה מצביע על שיתוף פעולה הדוק בין יהודה לישראל אז, שיתוף שבוודאי תרם להצלחות הצבאיות של ירבעם בצפון, ושל עוזיהו בדרום; השיתוף סיים את פרק המלחמה בין יואש לאמציה מלך יהודה בבית שמש, בה ניצחו הישראלים, ואף פרצו בחומת ירושלִַם (מלכים-ב י"ד, ח-יד).

[5] עוזיהו נלחם בדרום מערב על הדרכים למצרים, ולא בעבר הירדן מזרחה; המעונים, אנשי חבל מעון ישבו מדרום לפלשת, לצד שבטי ערב, והם נזכרו שם בסוף פסוק ז; לכן ברור, שיש כאן סיכול אותיות, 'מעונים' > 'עמונים' (כמו 'כבש' > 'כשב'; 'שמלה' > 'שלמה', ועוד).

[6] ראו מודל הירידות והעליות של מלכויות ישראל ויהודה בימי בית ראשון, נביאים מול מעצמות – נבואות קדומות, חלק א'.

[7] עמוס ג', י-טו.

[8] שם ד', יא.

[9] שם ה', כג; ח', י

[10] ישעיהו ג', טז-כד

[11] שם ב', ז, טו-טז.

[12] ראו הרחבה בספר 'ישעיהו – כציפורים עפות' (יואל בן-נון ובנימין לאו), עמ' 50-55.

[13] 'שאיפת' דלים כאן היא בליעה, ובפסוק המקביל (עמוס ב', ז), שיוף ורמיסה בעפר – על שני המשמעים הקרובים בשורש ובצליל, ראו בספרו של אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון (אלון שבות, התשס"ו), עמ' 386-390.

[14] עמוס א', ה.

[15] ראו בפרק על הנבואות הקדומות לעיל, נבואות קדומות חלק ב', איך השתמש עמוס בדיוק בנבואת הישועה של יונה בן אמתי, כדי לתאר את המהפך ההיסטורי בין הניצחון הגדול של ירבעם על ארם, לבין הקריסה שתבוא מיד אשור.

[16] במקביל אמר עמוס (א', ה) על דמשק עצמה – "וְגָלוּ עַם אֲרָם קִירָה אָמַר ה'", הארץ הצפונית מהם באו הארמים – "הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר:" (עמוס ט', ז).

[17] ראו בהרחבה בספר, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 284-279.

[18] תפיסת ההתגלות בעמידה ניצבת מקבלת חיזוק מפתיע בממצא (מימי ההתנחלות הישראלית, מסוף המאה ה-13 לפנה"ס) של אתרי 'כף הרגל' ושל הר עיבל; ראו בספרי 'מקראות-משפטים', במדור מדע בתורה, לשמות כ"ג, יד ("שלש רגלים"), וכ"ד, י ("ותחת רגליו").

[19] מתכונת זו דומה מאד ל"על שלושה פשעי ... ועל ארבעה לא אשיבנו", הפותחת את הספר; ראו לעיל נביאים מול מעצמות – נבואות קדומות, ב'.

[20] "בית יעקב"; עמוס ט', ח.

[21] "עֲשׂיריָה"; ישעיהו ו', יג.

[22] עמוס ט', יא.

[23] העמודים הבאים הם קיצור ערוך מתוך ספרנו, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 87-92.

[24] ראו תרגום יונתן ורש"י לפרק ו', א; מדרש שמות רבה פרשה א', לד; וראו בספר, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 86-87.

[25] ישעיהו ו', א.

[26] הרעש נזכר כמאורע ממשי בפתיחת עמוס (א', א), וזכרו אותו גם מאות שנים אחר כך – "... כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה..." (זכריה י"ד, ה).

[27] כדברי נבואת נתן (שמואל-ב ז', ו-ז) – "כי (=אכן) לא ישבתי בבית לְמִיום הַעֲלֹתי את בני ישראל ממצרים, ועד היום הזה, וָאֶהיֶה מתהלך בְּאֹהל וּבְמשכן; בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל ...".

[28] ט', א.

[29] ראו הסבר נרחב למשמעות זו של 'כי' בעברת מקראית, בספרו של אבי מורי, ד"ר יחיאל בן-נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון, עמ' 456-427.

[30] מלכים-א ח', כז.

[31] שם, כט, לח.

[32] רוב מוחלט של הפרשנים, המסורתיים והחדשים (לזרמיהם), ראו בפרק ו' 'נבואת הקדשה' בגלל שני פסוקי השליחות (ח-ט) – אולם שליחות נבואית יש לה מטרה ידועה של תשובה ותיקון, וכאן מדובר בחזון חריג של גזר דין שמימי, שמתגלה ברעש, וכאמור, חוץ משני הפסוקים ההם, כל הפרק מתאר סילוק מלכות ה', ותוצאותיו.

[33] בניגוד לחזונו של דוד, שאותו השלים שלמה – "... אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ ..." (דברי-הימים-א כ"ח, ב)

[34] בשונה מאותן המילים בישעיהו (נ"ז, טו) – " כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ ... מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן", שהרי שם, סילוק מלכות ה' מן ההיכל שבארץ הוא כבר מציאות רוחנית קבועה, ומִשָמַיִם ה' משקיף, ודורש את משפטם של שפלי הרוח העשוקים והנדכאים.

[35] בתפילה אנו מבקשים על החזרת השכינה למקומה, כמו בסוף נבואות יחזקאל (מ"ג, א-ט), ויעיד הפסוק החותם את 'הקדושה', שבתפילה – " יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם, אֱ-לֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר, הַלְלוּ יָ-הּ" (תהילים קמ"ו, י); הפירוש המדויק ביותר של הקדושה שבתפילה, נמצא בפיוט העתיק (שלפי חלק ממנהגי תימן, אומרים אותו בכל קדושה) – "ממקומך מלכנו תופיע, ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך; מתי תמלוך בציון? – בקרוב בימינו, לעולם ועד תשכון; תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך, לדור ודר ולנצח נצחים; ועינינו תראינה מלכותך ...".

[36] פרק א', ופרקים ח' – י"א.

[37] על פי הגמרא במסכת סוטה י ע"ב – "אמוץ ואמציה, אחים היו"; וראו בספר, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 42. ו-92.

[38] דברי-הימים-ב כ"ו, טז

[39] מלכים-א כ"ב, ז-כח. על פירוש נבואה זו ראו גם מ' צבת, 'ישעיהו ו', ב"צ לוריא (עורך), זֵר לגבורות, קובץ מחקרים במקרא, בידיעת הארץ, בלשון ובספרות תלמודית (מוגש לנשיא זלמן שז"ר), תשל"ג, עמ' 161 - 172 ; וראו על ההקבלה בין ישעיהו ומיכיהו, עם ההבדלים הקלים, מ' ברויאר, פרקי ישעיהו, אלון שבות תש"ע, עמ' 232-231.

[40] ישעיהו ו', י-יג.

[41] ראו בספר, ישעיהו –כציפורים עפות, עמ' 177-144; 201-210; 228-270.

[42] להסבר מלא של פרקי הושע הראשונים, כולל הנבואה הקדומה, ראו לעיל < >

[43] בתנאי, שמזהים נכונה את פרקי ישעיהו והושע מתקופת עוזיהו-ירבעם, כפי שהסברנו לעיל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)