ישעיהו, הושע ומיכה בימי חזקיהו (8)

 

עליית סנחריב:ההכנות למרד בירושלים (705 לפנה"ס)

מות סרגון (ובמיוחד, התדהמה על היעלמות גופתו בקרב) ליבה את רוחות המלחמה ששככו ברחבי האימפריה בתקופת שלטונו התקיף. במצרים עלה לשלטון שַבַּתַכַּא, דודו של יורש העצר תִרהָקָה (שהיה צעיר מדי כדי למלוך). בשונה מאחיו הגדול פיי, שניהל מערכת יחסים זהירה ואולי אף ידידותית עם סרגון (וגם הסגיר לו את  יַמַנִי מאשדוד בשלשלאות), החליט שַבַּתַכַּא שהחלפת השלטון באשור היא העיתוי המתאים לחזק את כוחה של ממלכתו בארגון מדינות האזור למרד נגד אשור. בחזקיהו מלך יהודה ראה את שותפו הבכיר. הייתה זו שעתו הגדולה של חזקיהו מבחינת מעמדו הבין-לאומי. הקשרים שטווה במהלך עשר שנות דיפלומטיה סייעו לחזקיהו להרהיב עוז ולהכריז באופן רשמי על הצטרפותו למרד.

נראה שהתחנה הראשונה למרידתו הייתה עקרון הפלשתית (תל עקרון זוהה ונחפר ליד קיבוץ רבדים, מדרום לנחל שורק). עדויות לכך מצויות בספר מלכים כמו גם בכתובת סנחריב. על פי מלכים-ב (י"ח, ז-ח) חזקיהו מרד במלך אשור ולא עבדו (=חדל מלהעלות מס), ואף "הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים (=נוֹטרים) עַד עִיר מִבְצָר". על פי כתובת סנחריב הצליח חזקיהו לבצע מהפכה בעקרון ותושביה מסרו את פדי מלכם הנאמן לאשור כבול בשלשלאות לידי חזקיהו:

"ואנשי עקרון, אשר הדיחו את מלכם, הכבול בשבועה ובקללה לאשור, מסרו אותו בידי חזקיהו היהודאי. והוא שם אותו במעצר כמו אויב".[1]

עדות אפשרית להתארגנות צבאית הרחק מירושלים, בגבול שבין עזה לבין הנגב המרכזי, נשתמרה גם בספר דברי-הימים בדרך אגב. מסופר שם על אירוע שהתרחש בהר שֵׂעיר, מדרום לנגב המקראי (כיום, הר הנגב וקדמת סיני) לקבוצות של רועי צאן נודדים "הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת" משבט שמעון. הם התפרסו על שטחי מרעה בארץ שוממה, ומצאו מרעה בלי הפרעה:

"וַיֵּלְכוּ לִמְבוֹא גְדֹר עַד לְמִזְרַח הַגָּיְא לְבַקֵּשׁ מִרְעֶה לְצֹאנָם;

וַיִּמְצְאוּ מִרְעֶה שָׁמֵן וָטוֹב וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וְשֹׁקֶטֶת וּשְׁלֵוָה, כִּי מִן חָם הַיֹּשְׁבִים שָׁם לְפָנִים;

וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה,

וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם, וְאֶת  הַמְּעוּנִים [=שבטי מָעוֹן] אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה,

וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם,

כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם. וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר [...]

וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם;"

(דברי-הימים-א ד', לח-מא)

את שלוות הנוודים מבני חם ושל "שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק" אשר לצידם, הֵפֵרה קבוצת אנשים "הַכְּתוֹבִים בְּשֵׁמוֹת בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ". לדעת חלק מהפרשנים החדשים אלה היו אנשים שנלקחו לצבא חזקיהו, הקימו מוצבים בדרום וברחבי ההר והמדבר שמדרום לעזה, עד הר שֵׂעיר.[2] 

כאשר לוקחים בחשבון את המאמץ הצבאי והכלכלי של סרגון נגד שבטי הנוודים בגבול מצרים (716 לפנה"ס), עוד לפני המרידות באשדוד, מתבקשת המסקנה שחזקיהו עודד את שבטי ישראל בדרום, ובפרט את נוודי שבט שמעון, להשתלט על המרחב כדי להחליף את השליטה האשורית בנוכחות יהודית (בתמיכה מצרית).

כל הנתונים שהובאו לעיל מלמדים על כניסתו של חזקיה לקדמת ההכנות למרד ולקרבה יתרה לגבולה של מצרים ורצועת החוף של ארץ פלשתים. כל זה יכול לקרות רק אם המשענת החזקה של חזקיהו הוא מלך מצרים, שליבה את האש היוקדת למען גירוש הכובש האשורי מן הארץ.  

ביצורי ירושלִַם

ההכנות העיקריות של חזקיהו למלחמה היו בירושלִַם עצמה. מפעלו הגדול היה קשור למפעלי המים בעיר, בהבינו שהם נקודת התורפה שלה. בעבודה הנדסית חריגה בתקופתו בכל קנה מידה, הכין את התשתית לעמידה בזמן המצור.     

בספר מלכים יש רק אזכור קטן של המפעל הענק הזה ואילו בדברי-הימים יש תיאור קצת יותר מפורט: 

"וַיַּרְא יְחִזְקִיָּהוּ, כִּי בָא סַנְחֵרִיב וּפָנָיו לַמִּלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלִָם;

וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו, לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר, וַיַּעְזְרוּהוּ;

וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת, וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, לֵאמֹר:

לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים?!"  

(דברי-הימים-ב ל"ב, ב-ד)

עדות למפעל הנדסי יוצא דופן זה היא הכתובת העברית החקוקה בסלע, שנמצאה על יד מוצא המנהרה, היא "כתובת השילוח",[3] המספרת על דבר המפגש המרגש של החוצבים, שעבדו משני עברי המנהרה, כאשר "מְאַת אמה היה גֹבַה הַצֻר על ראש החֹצְבִ [ם]".[4]  

מיכה מול ישעיהו: האם מחלוקת בבית המדרש ביחס למרד?

מפתיע ביותר לגלות פער עמוק ומשמעותי בין שני הנביאים הבולטים בימי חזקיהו, ביחס לדרך בה צריכה יהודה להתמודד מול סכנת מצור אשורי על ירושלים. איננו יודעים בוודאות מתי נאמרו הדברים, אבל יש רושם חזק של שתי נבואות מתנגשות, כמו מחלוקת בבית המדרש הנבואי.

מול ישעיהו, המיוחס והמופלג בשנים, עמד נביא משפלת יהודה ושמו מיכה המורשתי.[5] ישעיהו עורר בנבואותיו את הצורך להתכנס פנימה, להתרחק מהמלחמה ולבטוח בה', שיכה את אשור "בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ",[6] כמו ביציאת מצרים. מיכה עורר בנבואותיו את הצורך להתחזק במלחמה, להיות צבא נחוש ותוקף, ולהביס את האויב בחרב איש עם "שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם" אשר יִרעוּ את ארץ אשור "בַֹחֶרֶב" אם יעיז לדרוך בגבולנו (מיכה ה', ד-ה).  

גם בית המדרש כאילו נחצה לשתי מפלגות. כנגד כל נבואה של ישעיהו פרצה נבואה נגדית מפי מיכה. ישעיהו (כ"ו, כ) אמר להיכנס למקלטים ולחכות עד שיעבור זעם, וה' יכה את האויב בחרבו הקשה והגדולה והחזקה. מיכה (ד', י-יג) אמר לפרוץ את גבולות האויב ולהכות בו בעומק – "קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת צִיּוֹן כִּי קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל, וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה, וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים". ישעיהו אמר שרק יד ה' תפעל, ומיכה התעקש שאנו בחרבנו נכה באויב, ממש כחרבו של דוד הלוחם (מיכה ה', א). בת ציון בפי ישעיהו (כ"ו, יז-יח) היא כיולדת חסרת כוח, ואילו מיכה (ד', י) קורא לה ללחוץ בכוח "כַּיּוֹלֵדָה", ולהוציא את העוּבָּר (=הניצחון הגואל) בתנופה..[7]

מיכה (ד', ח עד ה', א) קרא לבנות חומות, להתחזק במלחמה, ולהביס את האויב ב'חֶרֶב איש' – בעוד המצב הנורא, שממנו צריך להיחלץ, מתואר בלשון "עַתָּה", ולעומתו, הקריאה ל"בת-ציון" –

"וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר, עֹפֶל (=חומת) בַּת-צִיּוֹן,

עָדֶיךָ תֵּאתֶה [=]וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה,

מַמְלֶכֶת לְבַת-יְרוּשָׁלִַם;

עַתָּה לָמָּה תָּרִיעִי רֵעַ (=תרועת חרדה)?

הֲמֶלֶךְ אֵין בָּךְ? [ה]אִם יוֹעֲצֵךְ אָבָד?

כִּי הֶחֱזִיקֵךְ חִיל (=פחד) כַּיּוֹלֵדָה (=כיולדת)!

חוּלִי וָגֹחִי (=תלחצי ותצאי) בַּת-צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה;

כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה (=ירושלִַם),

וְשָׁכַנְתְֹ בַּשָׂדֶה (=שדה הקרב?), וּבָאת עַד [צבא?] בָּבֶל,

שָׁם תִּנָּצֵלִי, שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ;

וְעַתָּה נֶאֶסְפוּ עָלַיִךְ [שוּב] גּוֹיִם רַבִּים...

קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת צִיּוֹן,

כִּי קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל, וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה,

וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים...

עַתָּה תִּתְגֹּדְדִי בַת-גְּדוּד (תתאספי למלחמה),

מָצוֹר שָׂם עָלֵינוּ [האויב],

בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל הַלְּחִי אֵת שֹׁפֵט (=מנהיג) יִשְׂרָאֵל;

וְאַתָּה [המושיע מ]בֵּית-לֶחֶם אֶפְרָתָה,

צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה,

מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל,

וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם (=לוחם כדוד!);"

(מיכה ד', ח -ה',א)

אכן, מפתיע ביותר לגלות פער עמוק בין שני הנביאים, ביחס לדרך בה צריכה יהודה להתמודד –  

ישעיהו דרש להתכנס פנימה, להתרחק ממלחמה ולבטוח בה', שיכה את אשור "בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ",[8] כמו ביציאת מצרים; גם (מלך המשיח=) "חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי",[9] ישפוט "אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו", בלי כוח צבאי.

ואילו מיכה (ה', ג-ח) אמר על המושיע מ"בית לחם אפרתה":

"וְעָמַד וְרָעָה (=והנהיג) בְּעֹז ה',

בִּגְאוֹן שֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו, וְיָשָׁבוּ [לבטח],

כִּי עַתָּה יִגְדַּל עַד אַפְסֵי אָרֶץ;

וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם (=אחרי הכרעה):

אַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ...

וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים

וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם (=מפקדים לוחמים);

וְרָעוּ (=והכריעו) אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב...

וְהִצִּיל מֵאַשּׁוּר כִּי יָבוֹא בְאַרְצֵנוּ,

וְכִי יִדְרֹךְ בִּגְבוּלֵנוּ;"

(מיכה ה', ג-ה)

אם אמנם נשמעו שני הנביאים בירושלים בזמן אחד, אנו יכולים לתאר לעצמנו את גודל המבוכה, גם כלפי חזקיהו ושריו, והרי למדנו שחזקיהו האזין היטב גם לדברי ישעיהו, וגם לדברי מיכה.

מה יעשה חזקיהו? אם אמנם שמע את דברי שניהם, האם יעדיף את נבואת ישעיהו רבו המובהק, או את דברי מיכה, שהציג את דוד בחרבו כדמות המפתח, כפי שרצה חזקיהו כל כך?

אבל דבר אחד לא שמענו מפי מיכה בשום אופן – הרעיון של ברית עם מצרים לא עלה כלל על שפתיו. מיכה (ה', ז) דיבר על "שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם ... כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן, אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל". חזקיהו לא ראה את יהודה כאריה מול אשור, ופנה לעזרת מצרים, ונגד זה יצא ישעיהו בכל כוחו, ולא נשמע קול אחר, מבית המדרש הנבואי. 

נבואות ישעיהו נגד הברית עם מצרים (ישעיהו ל'-ל"א)

ישעיהו ראה בחרדה את כל  ההכנות למרד. עוד בחיי סרגון מלך אשור הוא הלך "ערום ויחף" כדבריו נגד כל תמיכה במרידות אשדוד, ומחה בחריפות נגד פתיחת מחסני החירום של יהודה לעיני המשלחת הבבלית. גם עתה, אחרי מות סרגון, המשיך הנביא ודבק בהתנגדות עזה לכל המהלכים האלה. הפער בינו לבין המלך חזקיהו, בן טיפוחיו משכבר הימים, הלך והעמיק, והנביא יצא בקריאה מפורשת נגד השותפות עם מצרים.

נשים לב היטב לחלק ממילותיו של ישעיהו:    

"הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם ה'  לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי  וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי,

לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת; הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ,

לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם;

וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת, וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה;"

(ישעיהו ל', א-ב)

בממלכה שררה אווירה של גיוס כללי. שיירות ירדו מיהודה לרחבי הדרום, לפלשת ולגבול מצרים, ומשלחות ירדו למצרים כדי להבטיח את סיוע הצבא המצרי בבלימת האשורים. בפסוקים הבאים מתאר ישעיהו במרירות גדולה את התנועה דרומה כמסע הפוך ליציאת מצרים:

"מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב, בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף;

יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם, וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם, עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ;

וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ, לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת;"

(שם, ו-ח)

מי הקשיב לנביא בעת ההכנות האינטנסיביות למלחמה? מי היה מוכן לעצור ולשמוע דברי מתנגד מושבע למדיניות החוץ והביטחון של הממלכה? התשובה גם היא נמצאת בדברי הנביא:

"אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת;

סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח, הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל;"

(שם, י-יא) 

ישעיהו מתאר  הנהגה השקועה בעשייה נמרצת ומסיטה את עיניה מפני החוזה שחורות. אנשי המעשה אינם עוצרים לביקורת. קולו של הנביא מושתק.

ישעיהו חזר על אותה נבואה "ישנה ושחוקה" שניבא לאחז וליריביו המורדים, תומכי רצין-פקח, שלושים שנה לפני כן. בשני המצבים דרש מהמלכים להימנע מהתערבות צבאית, לא להתרפס, אך גם לא להתקומם ולא להפגין כל כוחנות נגד מעצמת-על שה' השליטהּ על העולם לזמן קצוב. ממלכת יהודה תיוושע רק בהיותה סמוכה על "מי השילוח" שלה, ההולכים לאט. אולם איש לא שמע את קולו של החוזה והוא הפטיר את דבריו בייאוש מוחלט:

"כִּי כֹה אָמַר ה' ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:

בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם –  וְלֹא אֲבִיתֶם;

וַתֹּאמְרוּ: לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס [=נִדהַר], עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב, עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם;"

(שם, טו-טז)

אולם גם בתוך תמונת התבוסה והמנוסה שישעיהו ראה כעת, בימי סנחריב, עלתה מול עיניו תמונת השארית שתינצל:

"וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם, כִּי אֱ-לֹהֵי מִשְׁפָּט ה', אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ;"

(שם, יח)

שוב הפליג ישעיהו אל מחוזות האוטופיה הנבואית, שם הוא  תמיד "בן בית". הוא עבר אל תמונת העתיד לא רק בימי השלום העולמי, אלא בבריאת עולם מחודשת, ללא אלילים, בשפע ברכה, בחיים חדשים, שבהם כל היקום יאיר מחדש:

"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,

בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ, וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא;"

(שם, כו)

גם הנבואה הבאה (פרק ל"א) מכוונת נגד הברית הצבאית הנשענת על מצרים, ושוב חוזר הניגוד בין ההישענות על צבא של מלך בשר ודם לבין הישענות על מלכות שמים; בין יציאת מצרים לבין ירידה חוזרת אל פרעה ואל כל מה שמצרים מסמלת:

"הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד,

 וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ;

וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ,

וַה' יַטֶּה יָדוֹ, וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר, וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן;

כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי: כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ, אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים,

מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה, כֵּן יֵרֵד ה' צְ-בָאוֹת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ;

כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְ-בָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם, גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט;

שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;

כִּי בַּיּוֹם הַהוּא יִמְאָסוּן אִישׁ אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וֶאֱלִילֵי זְהָבוֹ, אֲשֶׁר עָשׂוּ לָכֶם יְדֵיכֶם חֵטְא; 

וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכֲלֶנּוּ, וְנָס לוֹ מִפְּנֵי חֶרֶב וּבַחוּרָיו לָמַס יִהְיוּ;

וְסַלְעוֹ מִמָּגוֹר יַעֲבוֹר וְחַתּוּ מִנֵּס שָׂרָיו, נְאֻם ה', אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם;

(ישעיהו ל"א, א-ט) 

ישעיהו חוזר כאן על תמצית נבואתו משכבר הימים. התרכזות בתיקון פנימי, בצדק ובמשפט, בשמיעה בקול ה' והליכה בדרכיו – אלה מרכיבי התכלית היחידה של האדם בעולמו. ישעיהו אינו בעד או נגד מהלכים מדיניים אלא דוגל ביציאה מוחלטת מן המשחק הבין-לאומי. חזונו ליהודה ולמלכה הוא חזון השלום הא-לוהי השורר בין כל בני האדם. ירושלים צריכה להיות המופת לשלום הזה ולהתחזק במוסריותה. בזמן שממלכות מתגרות זו בזו, סבור ישעיהו, טוב שחזקיהו ידאג לעמו ולעירו.