דילוג לתוכן העיקרי

נבואות קדומות (5)

לעילוי נשמת ר' עמינדב בן-שחר ז"ל
06.12.2016
קובץ טקסט

 

מי זו "אשת זנונים" ? מדוע עוד אשה מנאפת ?

את מטרתו העיקרית של הנביא,[1] קל להוכיח מפרטי המשל הנבואי בפרק א', ובעיקר מהאשה המנאפת השנייה בפרק ג'. כדי להבין נשאל –

  • מי זו "אשת זנונים" במושגים של שומרון? – מי הם ילדיה, ילדי הזנונים?
  • מדוע נדרש הנביא לקחת את אשת הזנונים?
  • מדוע הנביא נדרש לקחת עוד אשה כזאת?

לא היה בשומרון אחד שלא ידע כי "אשת זנונים" היא איזבל הצידונית, אשת אחאב אשר ניהלה אותו ביד רמה, והנהיגה את פולחן הבעל בשומרון. כאשר הרים יֵהוא את ידו להרוג את המלך יהורם בן אחאב ביזרעאל, הוא קרא –

"... עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ, וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים"

(מלכים-ב ט' כב)

כל אדם בשומרון ידע לספר זאת לבניו, כל ימי בית יֵהוא.

לאחאב ולאיזבל היו שני בנים ובת – יהורם ואחזיה, ועתליה – יהורם נהרג ביזרעאל בגלל דמי נבות היזרעאלי ובניו – אחזיה שלח שליחים לדרוש באלילי עקרון עקב פציעתו[2] – והגדילה לעשות זוועות, עתליה אחותם, אשר נישאה לבית דוד[3] בנישואים פוליטיים (כמנהג התקופה), ובשעת משבר חיסלה באכזריות מטורפת את "כל זרע הממלכה",[4] כלומר, את כל מי שיכול לעלות ולשבת על כסא דוד; לבסוף חוסלה בעצמה במרד יהוידע הכהן.[5]

כל אחד בשומרון הבין וזיהה מיד את איזבל "אשת הזנונים", וכך בדיוק הבינו וזיהו כולם גם את בנה "יזרעאל" שנהרג ביזרעאל, את בנה "לא עמי" ששלח לִשאוֹל באלילי עקרון הנכרית, ואת הבת "לא רֻחָמָה" היא עתליה הרוצחת האכזרית, שלא ריחמה על איש, עד שהוצאה להורג בדומה לאיזבל אמה.[6] 

בדיוק מסיבה זו, בחר הנביא הושע להטיח בפני שומעיו את הדברים המזעזעים אותם כל כך –

"כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשׂרָאֵל:"

(הושע א', ד)

'אתם גרועים ממש כמו הרשעים ההם, ואף גרועים מהם' – ה' יפקוד גם את הדמים ששפך יֵהוּא ביזרעאל, בהשראת הנביאים דאז, כי בית יֵהוא הרואה את עצמו כפרי המהפכה, לא יותר טוב מבית אחאב שאותו חיסל וסילק.

 

מה הם "דמי יזרעאל" ?

כאן אנו באים לשאלה הקשה (שהובילה לשינויי 'גרסה' בפסוק הזה[7]) – הלוא את דמי יזרעאל (=נבות ובניו) היה צריך לפקוד על בית אחאב, ולא על בית יֵהוּא? 

וכי לא כך נאמר בפי אליהו הנביא לאחאב:

"כֹּה אָמַר ה', בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת (=היזרעאלי) יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה:"

 (מלכים-א כ"א, יט)

הלוא חזר תלמיד אלישע, שמשח את יֵהוּא על נבואה זו.[8] יֵהוּא בעצמו חזר על דברי הנבואה בהשליכו את יהורם בן אחאב, אחר שהרגו, בחלקת נבות היזרעאלי-

"אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ

נְאֻם ה',

וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם ה' ..."

(מלכים-ב ט', כו);

דווקא קביעה ברורה זו מחייבת לשוב ולשאול ביתר שאת – מה אשמתו של יֵהוּא בדמי יזרעאל? – הלוא הדמים ששפך מבית אחאב במהפכה שלו, היו על פי הנבואה?

יונתן בן עוזיאל בתרגומו לפסוק ד מפרק א' בהושע, ובעקבותיו רש"י ורד"ק, השיבו לשאלה זו בחידוש מרעיש מעומק הנבואה – "דמי יזרעאל" הם באמת הדמים ששפך יֵהוא במהפכה נגד בית אחאב,  אף על פי שעשה זאת על פי הנבואה בגלל תועבות אחאב ואיזבל, אלא שבית יֵהוא שקע גם הוא בתועבות משלו, גם בחטאי העגלים וגם באשמת שומרון, ולכן אמר הנביא הושע בשם ה' –

"ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יֵהוא" – "אני [ה'] חושב עליהם [את] דמי בית אחאב כדם נקי."

(לשון רש"י להושע א', ד)

רד"ק גם הוסיף ראיה לפקידה כזאת מנבואת יֵהוא בן חנני [הנביא] על בית בעשא בדבר ה', על שהלך בחטאות ירבעם בן נבט אחרי שהרג את כל בית ירבעם, וה' פקד עליו את "כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה ... לִהְיוֹת כְּבֵית יָרָבְעָם וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ"[9] – אחרי שהלך בעשא בדרך הרעה של ירבעם, הפך דם המהפכה לדם נקי!

מלכי בית יֵהוא לא לקחו בחשבון את נבואת יֵהוא בן חנני (שקדם להם כ-50 שנה לפחות), ולפיה "דמי יזרעאל" (במהפכת יֵהוא) תלויים ועומדים מעל ראשם, ועלולים להיחשב בנבואת הדורות הבאים כדם נקי, בגלל חטאיהם ושחיתותם שלהם.

ההעזה הגדולה בפירוש הזה היא ברעיון, שגם מי שפעל מכוח הנבואה ונאמר לו "כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב",[10] אף הובטחו לו בני רביעים על כס מלכות ישראל – יכולה הנבואה להופיע שוב במבט לאחור, ולפסוק, שכל אותה מהפכה נגד בית אחאב תיחשב שפיכות דמים נוראה של דמי נקיים, מפני שיֵהוא ובניו בעצמם לא היו נקיים מחטאים דומים.

רטרוספקטיבה נבואית כזאת יש בה כדי לערער את הביטחון העצמי של ההולך אחרי הנביאים למעשים מרחיקי לכת. די יהיה בסטייה עתידית (גם של צאצאים), כדי לשלול מהקנאים לשם ה' את הלגיטימציה הנבואית והמוסרית. דווקא קנאים נבדקים בשבע עיניים, וגם במבט לאחור – האם הייתה להם זכות מוסרית לקנא קנאת ה' ?!  ייתכן, שהנבואה תפסוק לבסוף, שהקנאים (= יֵהוּא ובניו), לא היו יותר טובים וראויים למלכות מחבורת הזנונים, שנגדם קמו, ולפיכך תיחשב המהפכה במבט לאחור, כשפך דם נקי

התגובה הצפויה לפרובוקציה כזאת, מוכרחה להיות זעזוע –

'איך הוא מֵעֵז להשוות' [את יֵהוּא לאחאב] ??

אכן, זו בדיוק מטרת הנבואה המזעזעת הזאת !  –

'אתם לא יותר טובים' !

לשם כך גם הובאה הנבואה הקדומה על בית אחאב. להלן נראה שזהו גם הסוד של שתי הנשים – "אשת זנונים" מתוארת בדיוק כאיזבל (פרק א'), והתיאור מחוזק על ידי הנבואה הקדומה (פרק ב'); החברה הישראלית של דור הנביא, היא האשה המנאפת השנייה (זו של פרק ג'); אחריה תבוא תקופה ארוכה בלא שום צורה של שלטון בישראל –

" כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר,

וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים;"[11]

(הושע ג', ד)

אז יבוא פרק ד' ויתאר את המצב המוסרי והדתי בימי ירבעם בן יואש,[12] ויסביר מדוע כל זה מוביל לא למהפכה נוספת, אלא להתמוטטות גמורה.

הנבואה הקדומה (פרק ב') חוזרת מאה שנה לאחור, לימי בית אחאב, ואילו פרק ד' מתאר את ימי הושע בתחילת נבואתו. כל אחד מהם צמוד לפרק משל – "אשת זנונים" וילדיה (פרק א') באו להטיח בפני הנהגת שומרון את "דמי יזרעאל" ואת ההשחתה שלהם כאילו היו שווים לבית אחאב, ואילו "אשה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת" (פרק ג') היא הנהגת שומרון בימי הנביא.

 

'אשת הזנונים' – מעשה או משל ?

הרמב"ם[13] שלל בתוקף את הרעיון, שהושע התחתן עם 'אשת זנונים' בפועל ממש, כי "הא-ל נעלה מכדי שישים את נביאיו לצחוק ולעג בעיני השוטים, ויצווה עליהם לעשות מעשים לא מקובלים,[14] נוסף על הציווי לעבור עבירה ..." – לפיכך פירש הרמב"ם, שכל זה היה משל ב'מראה הנבואה', ורק 'חלשי ההיגיון' יחשבו שכל משלי הנבואה התרחשו במציאות הפיזית.

הרמב"ם הביא ראיה חותכת מיחזקאל,[15] שהובא "במראות א-להים" לירושלִַם ושם טייל במקדש, חתר בקיר ונכנס דרך החור שבקיר מאולם לאולם כדי לצפות בתועבות שעושים שם בסתר, אשר גרמו לסילוק מרכבת-השכינה מן המקדש ומירושלִַם. כל המעשים שעשה הנביא היו ב'מראה הנבואה', בעוד גופו נשאר יושב בבבל. לדעת הרמב"ם, יש ללמוד מדוגמה זו על הכלל, במשלי הנבואה.

לעומת זה, מלשון הגמרא בפסחים[16] ומן המדרשים נראה,[17] שחז"ל אכן קראו את המקרא כפשוטו, בקריאה 'חלושת ההיגיון' לדעת הרמב"ם. מחלוקת זו על דרך הבנת המשלים בנבואה, הסתעפה והעמיקה בדברי פרשנים אחרי הרמב"ם,[18] לפי השקפותיהם על מקומם של השכל והמוסר במעשי הנבואה, ובפרט במשל הנבואי.

גם לדעת הרמב"ם ברור, שהמשל הנבואי לא נשאר רק בין ה' לבין הנביא, אלא סופר לעם כדרך משל, כדי לזעזע את האטימות ולעורר למחשבה, להתבוננות, לחשבון נפש ולתשובה, וכך הוא גם נכתב בספר. ממילא עולה השאלה, מה יזעזע ויעורר תגובה ציבורית משמעותית – האם המשל על 'אשת הזנונים' וילדיה, כסיפור שכולם ידברו עליו? או המעשה בנביא שהתחתן עם 'אשת זנונים' וחי עמה פיזית, עד לידת הילדים, וכולם מרננים על הילדים ואומרים – 'מי יודע ממי הם'? (בדומה ללשון הגמרא).

לפי הרמב"ם עלינו לחשוב גם על האפקט הדרמתי. אם יבוא נביא ויספר לעם שה' ציווהו ב'מראה הנבואה' לקחת 'אשת זנונים', והוא ראה איך נולדו הילדים ומה משמעות שמותיהם, וכל זה יוצג כסיפור (כמו שקוראים אנו בספר הנבואה הכתוב) – אולי אנשים כמו הרמב"ם יזדעזעו, ואלה הלוא אינם זקוקים כלל לזעזועים כאלה.

עדיף לחשוב על מחזה נבואי[19] – המחזה הוצג לעיני הצופים בשומרון, ובו הופיעה אשת הנביא כ"גֹמֶר בת דִבְלָיִם", שהיתה ידועה כ'אשת זנונים'. הסיפור התנהל כמחזה מסעיר ומעורר ויכוחים בחברה הגבוהה בשומרון, בירת ממלכת ישראל, ואי אפשר היה להתעלם ממנו.

 מחזות מעוררי סערה, היו מקובלים בעולם העתיק (ממש כבימינו); אם הבינו כולם שמדובר במחזה נבואי מסעיר, יכלה הנבואה להשיג את מטרתה בלי לגרום חיים של עבירה ושל לעג וקלס לנביא ולנבואה, מפני שהנביא ואשתו (שחקני המחזה הנבואי) חזרו אחרי המחזה לחייהם הרגילים.

אפשר אמנם לטעון, שמחזה נבואי לא מעורר ויכוח אלא לזמן קצר, בעוד חיי זנות קבועים של נביא, יעוררו הדים מצטברים וויכוחים סוערים במשך שנים – מאידך, במשך שנים ארוכות כאלה אנשים מתרגלים, חלקם יהיו בטוחים שזה לא יכול להיות נביא אמת, כי לא ייתכן שה' יצווה על כך; חלקם אמנם יאמינו שזו שליחות, אבל ההשפעה המעוררת תקהה עם הזמן. לפיכך, נראה להכריע על דרך הרמב"ם, בצירוף האפקט הדרמתי, כלומר, מחזה נבואי חריג ומסעיר, שכולם דיברו עליו.

פירוש זה הקרוב לדרכו של הרמב"ם, מתאים ביותר לדרך שהצענו; הדמויות המסומלות על ידי אשת הנביא ועל ידי הילדים, הן הדמויות הידועות לכל בשומרון בדור ההוא – איזבל מלכת הזנונים, שני הבנים והבת – אחזיהו, "לא עמי", שהלך לבקש מרפא במקדשי עקרון הנכרית; יהורם שנהרג ב'יזרעאל'; ועתליה "לא רֻחָמה", המחסלת האכזרית. מחזה נבואי כזה מסוגל היה לעורר זעזוע, באשר הדמויות המוכרות שייכות כולן למשטר הישן והשנוא, אשר מוגר וחוסל במהפכת יֵהוא, ולפיכך צפויה הזדהות רבה בשומרון עם האיבה לדמויות ההן, וטענת הנביא הושע בן בארי ששומרון בדורו חוזרת להיות 'אשת זנונים', וצפוי לה חורבן גמור, הייתה חייבת לעורר ויכוח סוער, זעם וזעזוע.           

 

 

מבנה פרק ב' בהושע ומבנה הנבואה הקדומה

הפרק כתוב לפנינו במבנה קונצנטרי –

נחמה (א-ג)    –       

תוכחה  >  פורענות  >  חזרה למדבר (ד- יז)   – 

נחמה (יח-כה)

לכאורה, זהו מבנה מוזר בנושא כזה,[20] כי מה טעם לפתוח בנחמה, ואחר כך לעבור לתוכחה ולפורענות, שממנה תצמח הנחמה, לבסוף ?

אבל יש דוגמאות נוספות למבנה כזה, גם בתחילת ישעיהו (פרק ב'), וגם בתחילת ירמיהו (פרק ב') – לפני התוכחה הקשה והפורענות הצפויה, נפתחות הנבואות בפסוקי נחמה מובהקים. השאלה היא אם זהו הסדר המקורי של הנבואה, או שזאת העריכה של הספר, שפותחת בפרספקטיבה עתידית מנחמת לפני המכה הקשה שבדרך.

קל לראות[21] כי פסוקי הנחמה בתחילת פרק ב' בהושע, מתאימים ומתקשרים דווקא לסוף הנבואה, לנחמת 'יזרעאל', 'עמי' ו'רוחמה' (ב', כג – כה > ב', א – ג) –

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא –

אֶעֱנֶה נְאֻם ה',

אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ;

וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר,

וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל;

וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ,

ורִחמתי את לא רֻחָמָה,

וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי, עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר א-להי

>

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר,

וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ-ל חָי;

וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ,

כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל;

אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם – עַמִּי,

וְלַאֲחוֹתֵיכֶם – רֻחָמָה".

ברור. שלפנינו רצף פשוט של נחמה חותמת !

ניסיון דומה לקרוא את נבואת אחרית הימים (ישעיהו תחילת פרק ב'), כהמשך זורם ומתבקש של נבואת הנחמה החותמת (בסוף פרק ד'), כלומר, חזון השלום של העמים באחרית הימים הוא המשך טבעי והגיוני של הופעת ענני הכבוד עם הסוכה, בהר ציון, ירושלִַם – השארית בציון > ענני הכבוד > הסוכה > חזון אחרית הימים.

גם את פתיחת הנבואות (אחרי ההקדשה) בירמיהו – אפשר לקרוא כסיום נפלא, אחרי התשובה הגדולה "בֶּאֱמֶת, בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה" > "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ ..." (פרק ד', א-ב > פרק ב', א-ג).

מסקנה: הנבואות האלה פותחות בסיום מתוך כוונה עקרונית (של הנביא, או של תלמידיו שכתבו את הנבואות), להתחיל בתקווה לעתיד, והן כתובות כך, שבסיום צריך לקרוא שוב את הפתיחה ! ואולם מתחילה, היו פסוקי הפתיחה – פסוקי הסיום !

 

פרק ב' קדם לפרק א' – לפי סוגיה תלמודית!

עלינו לקרוא אפוא את נבואת פרק ב' לפי הסדר המקורי, מתחילת התוכחה הנוקבת –

"רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ

כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי

וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ

וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה ..."

ובסוף הפרק (שנראה קטוע), יש להשלים את פסוקי הנחמה מן הפתיחה; ככל הנראה, כך היתה הנבואה הזאת, מימי בית אחאב, ידועה וזכורה לבני הדורות ההם.

לקריאה זו יש ראיה מפתיעה מסוגיה בגמרא במסכת פסחים –

"דבר ה' אשר היה אל הושע בן באֵרי ...

[תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בהושע –

ויאמר ה' אל הושע:

לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים,

כי זָנֹה תִזנֶה הארץ מֵאחרי ה' ] –

בפרק אחד (=בתקופה אחת) נתנבאו ארבעה נביאים,

וגדול שבכולם הושע ...

אמר לו הקב"ה להושע: בניך חטאו !

והיה לו לומר, בניך הם, בני חנוּניך הם,

בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהם –

לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו:

ריבונו של עולם, כל העולם שלך הוא,

העבירם (=החליפם) באומה אחרת

אמר הקב"ה: מה אעשה לזקן זה? –

אומר לו, לך וקח אשה זונה, ותוליד לך בנים זנונים,

ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך ..."

 

מדרש זה שבסוגיית הגמרא, כולו פליאה – מניין לקחה סוגיית הגמרא את הרעיון (הנוצרי!) של 'העבירֵם באומה אחרת !' – ואיך שמה אותו בפי הושע ? – ומניין בא הפירוש, שהושע אמר דבר כלשהו לפני שה' שלח אותו לקחת לו "אשת זנונים"?

אבל, אם אנו קוראים את פרק ב' כנבואה קדומה להושע, נבואה שהושע מצטט, וזו פתחה בפסוק – "רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ, כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ... " – אז ברור לגמרי מהיכן בא הרעיון של 'העבירֵם באומה אחרת' – הלוא זה מה שעושה איש שמגרש את אשתו ונושא אשה אחרת. סוגיית הגמרא קוראת אפוא את תחילת הושע, כך –

תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בהושע –

אמר לו הקב"ה להושע בניך חטאו –

אז ציטט הושע מה אמר ה' לנביאים (בימי אחאב) לומר על 'אִמּכֶם' –

[כי היא לא אשתי ואנֹכי לא אישהּ ... ]

כאשר ראה ה', שהושע לא מתפלל על האומה –

ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים..."

הפתיחה הכפולה משאירה מקום פתוח להכניס פרק שלם לפני אשת הזנונים, ופרק זה הוא הוא הנבואה הקדומה, שהושע ציטט מדברי הנביאים שקדמו. והנה, בפי הנביאים שקדמו היה זה דבר ה' נגד בית אחאב, וה' הוא ששם בפי הנביאים על מלכות אחאב ואיזבל הצידונית, רודפת הנביאים להורגם – "כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ ..." –

אבל כאשר הושע ציטט נבואה קדומה זו וגלגל אותה על בני דורו, כשהוא מציג את ממלכת ישראל שבימיו כ'אשת זנונים', דומה לאיזבל, אפשר לראות כאן מסקנה מרחיקת לכת שלו – וכך פירשה זאת סוגיית הגמרא.

לכן, נתפרשה אמירת ה' להושע לקחת לו "אשת זנונים" כתגובה חריפה מאת ה' לרעיון של הושע, שמגלגל את הנבואה הקדומה על דורו, וכאילו מעודד 'גירושין'.

סוגיית הגמרא הבינה אפוא באינטואיציה עמוקה המחברת פשט ודרש, שפרק ב' קדם לפרק א' – ודבר זה רמוז בפתיחה הכפולה –

"תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ –

וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ ..."

(הושע א', ב)

לפי הגמרא, הושע הנביא הוא האחראי לגלגול הנבואה הקדומה על דורו, במקום לגלגל עליהם רחמים.

אחריות זו של הנביא נתונה לביקורת חריפה של חז"ל,[22] במיוחד מפני שהנצרות הסתמכה על ביטויי נבואה אלה כדי לטעון, שהעולם כולו של ריבון העולמים, והוא 'העביר' (=הֶחֱליף) את האומה החוטאת, ו'בחר' בכנסיה הנוצרית 'במקומה' – תיאולוגיה זו, שהגמרא הכירה היטב מתוך הלחץ והגזירות,[23] נשענה על פסוקים רבים בדברי הנביאים, ולפיכך הייתה לנביאים אחריות עקיפה לרדיפות נגד היהודים בימי הגמרא. חכמי הגמרא מצאו בפסוקים רמזים לכך שכבר בימי הנבואה ה' העניש את הנביאים על שלא התייצבו במידה מספקת, להגנתה של 'כנסת ישראל', בני אברהם יצחק ויעקב.

 

הנבואה הקדומה – הרחקה זמנית למדבר!

אולם, קריאה מדוקדקת בפרק ב' תפריך ותבטל בקלות את הפרשנות השטחית (והנוצרית !), כאילו חשב ה' לגרש את האומה הישראלית מעל פניו, כפי שמגרשים 'אשת זנונים'. אדרבה, הנבואה הקשה הזאת באה דווקא כדי למנוע מחשבה כזאת, ודווקא מנקודת מבט של דימוי היחס בין ה' לבין ישראל, ליחסים שבין איש לאשתו – 

 "רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ...

וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה...

פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה...

וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר...

וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם...

וְאָמְרָה: אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן,

כִּי טוֹב לִי אָז, מֵעָתָּה...

לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר,

וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ

וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם,

וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר (=עכן) לְפֶתַח תִּקְוָה,

וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ,

וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם";

(שם ב', ד – יז)

עיקרה של הנבואה הקדומה הזאת, הוא דווקא הפתח לתשובה ולתיקון, דרך השיבה אל המדבר, שם נטהר עם ישראל מאלילי מצרים, ושם יחזור ויטהר מזנות הבעל. 

אולם כאן עולה שאלה חמורה – הלוא התורה אוסרת בפירוש על אשה בוגדת לשוב אל אישה הראשון –

לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ,

לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה –

אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי ה',

וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' א-להיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה;

(דברים כ"ד, ד)

אם כך, איך תתאפשר תשובה ל'אשת זנונים' ? הלוא מכאן משתמע הרעיון של "העבירֵם באומה אחרת" ?!

בנקודה זו אנו ניצבים על פרשת דרכים מרכזית בשפה ובמחשבה המקראית[24]

א. בספר דברים ובתורה בכלל, לא נזכר בשום מקום, הדימוי של 'איש-אִשה' כמתאר את יחס ה' אל עמו – רק "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל"[25], "בָּנִים אַתֶּם לַה' א-להיכֶם"[26] – ובנים תמיד יכולים לשוב אל שולחן אביהם. התשובה אל ה' ואל הארץ אפשרית תמיד, כי מעולם לא היו 'נישואים' של 'איש-אשה', וממילא לא היו 'שילוחים' של 'אשה' חוטאת ובוגדת. העובדה, שדימוי זה איננו מופיע בתורה אפילו פעם אחת, מוכיחה את הזהירות המופלגת של התורה[27] בשאלות של עיקרי הדעות והאמונות.

ב. בשפת הנביאים הדימוי של 'איש-אשה' שכיח מאד – ולכן נמצא בנביאים גם דרכי התמודדות שונות עם השאלה הגדולה – איך התשובה והגאולה אפשריות ?!

ג. ארבע תשובות אנו מוצאים לשאלה מכרעת זו בדברי הנביאים, בשונה מתשובת התורה ("בנים אתם"), ומבלי לוותר על הדימוי של יחסי 'איש-אִשה' –

     1. מעולם לא היו 'שילוחים' פורמליים – ה' העניש  את כנסת ישראל, אך מעולם לא נתן לה 'ספר כריתות'!

"כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ ...

הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם";

(ישעיהו נ', א)

     2. תמיד נשארה, ותמיד תישאר 'שארית נאמנה', שומרת הברית והקשר הטהור בין ה' לבין כנסת ישראל (כדבר ה' לאליהו בהר חורב; וכך בהושע ועמוס, בישעיהו ובצפניה) –

"וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל, וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ";

(מלכים-א י"ט, יח)

 

"... כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל ...

 וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם ...";

(הושע א', ו – ז)

 

"...אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב,

נְאֻם ה'

כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה,

וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ ...

בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת ... וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם";

(עמוס ט', ח – יא)

 

" בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד,

וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת, לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל;

וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן, וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם – קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ,

כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם";

(ישעיהו ד', ב – ג)

 

"וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה ... זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ";

(ישעיהו ו', יג)

 

"... כֵּן אֶעֱשֶׂה ... לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל

וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע, וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ ...

בְחִירַי וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ שָׁמָּה";

(ישעיהו ס"ה, ח – ט)

 

"... וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל, וְחָסוּ בְּשֵׁם ה' –

שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה, וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב, וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית ...";

(צפניה ג', יב – יג)

 

     3. אחרי תקופת טהרה זמנית, כמו במדבר ביציאת מצרים, יקום דור חדש וטהור.[28]

 

"... הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר, וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ...

וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם...

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם ...";

(הושע ב', טז – כב)

 

"... יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי, לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ, וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ;

כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים;

אַחַר יָשֻׁבוּ ... וּבִקְשׁוּ אֶת ה' א-להיהֶם, וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם, וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ";

(הושע ג', ד – ה)

 

"כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ,

אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ –

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה;

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה ...";  

(ירמיהו ב', ב – ג)

 

"לֵאמֹר: הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר

הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד ?! – הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא

וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה' ?!

... הֲלוֹא מֵעַתָּה קָרָאת לִי אָבִי, אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה

הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח?! ..."

(ירמיהו ג', א – ה)

"... עַל ... אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל – שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ,

וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא;

... הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה, וְאָמַרְתָּ: שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'...

כִּי חָסִיד אֲנִי, נְאֻם ה', לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם";  

(ירמיהו ג', ח, יב)

 

" כֹּה אָמַר ה', מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב, הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל ...

שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה ..."

(ירמיהו ל"א, א > כ)

 

     4. ה' ישיב את כנסת ישראל ויטהר אותה מחדש, ביד חזקה ובחמה שפוכה, לא בזכותם של ישראל, אלא למען שמו הגדול, כמו ביציאת מצרים[29]

"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ... ה', לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל,

כִּי אִם  לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם;

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל ...

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם;

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם;

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם ...";

(יחזקאל ל"ו, כב – כו)

 

עצם הדיון בשאלה, והעיון בארבע תשובות שניתנו לה בדברי הנביאים, מראים עד כמה רציני ועמוק הוא הדימוי 'איש-אשה' ביחסי ה' עם 'כנסת ישראל' / 'בת ישראל' / 'בתולת ישראל' – אילו היתה זו רק 'מטאפורה', לא היה כל צורך לתת ארבע תשובות, שמתמודדות מול השאלה מן היסוד – די היה לומר, שאין זה אלא דימוי ומשל, כפי שקבע הרמב"ם[30] את עמדת העולם היהודי לדימויי הגוף המיוחסים לה', בתורה.

גם הציטוט המפורש של פסוקי דברים בנבואת ישעיהו;[31] ובהיפוך בפי ירמיהו;[32] יחד עם פיתרון מפורש לבעיה כבר בהושע – "יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי לֹא תִזְנִי וְלֹא תִהְיִי לְאִישׁ, וְגַם אֲנִי אֵלָיִךְ"[33] – כל אלה מראים עד כמה חמורה הייתה השאלה של אפשרות התשובה לפי הדימוי של 'איש-אשה', כאשר מצרפים אליו את פסוקי ספר דברים על האיסור לשוב אל 'האיש הראשון',[34] ועד כמה מזעזעת היתה המחשבה על 'ספר כְּריתוּת', בהקשר זה. דברי הנביאים וסגנונם מעידים על רעידת אדמה תודעתית[35] בשאלות 'ציפור הנפש' של המשך קיום האומה, בימי אסון.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

עורך משנה: שחר דאר, תשפ"ב

 

[1]  עיין בהרחבה בשיעור הקודם.

[2]  מלכים-ב פרק א'.

[3]  שם ח' יח, כו – כז.

[4]  שם י"א, א.

[5]  שם י"א, יג – טז.

[6]  שם ט', לב-לג / י"א, יד-טז.

[7]  עיין בשיעור הקודם.

[8]  מלכים-ב ט', ז – י.

[9]  מלכים-א ט"ז, ז.

[10] מלכים-ב י', ל.

[11]   באֵפוֹד ותְרָפים היו רגילים 'לִשְאוֹל' בה'; נבואת הושע מקבילה לדברי שמואל אל שאול, כשה' מאס את מלכותו – " הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' ... כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר; יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ" (שמואל-א ט"ו, כב – כג).

[12]   אין חולק על כך, שפרק ד' משקף את ימי ירבעם בן יואש – אשור לא נזכרת; הפולחן העממי מתנהל בכל מקום, וניכר השפע הכלכלי; ההשחתה היא בחברה בכללה, ואיננה ממוקדת בבית המלוכה, שלא נזכר.

[13]   בפרקי הנבואה במורה נבוכים, ח"ב פרק מ"ו, תרגום מ' שורץ.

[14]   בתרגום התיבּוֹני: מעשי שיגעון.

[15]   פרקים ח' – י"א.

[16]   תלמוד בבלי פסחים, פז ע"א. 

[17]   ראו הצעה להסבר סוגיית הגמרא (פסחים פז), להלן.

[18]  כגון רמב"ן (בפירושו לבראשית י"ח, א), שחָלַק בחריפות על גישת הרמב"ם ביחס למפגש עם מלאכים בסיפורי האבות.

[19]   כהצעתו של יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך ג', עמ' 103-102.

[20]   דוגמא זו מובאת כבר במדרש (ספרֵי לבמדבר כ"ה, א) ברשימת פרשיות "סמוכות זו לזו, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב"; על מבנים קונצנטריים בפרשיות ובסיפורים שלמים במקרא, ראו בספרו של י' גרוסמן, גלוי ומוצפן, עמ' 264-247.

[21]   גם י' קויפמן הסביר כך, תולדות האמונה הישראלית, כרך ג', עמ' 104.

[22]  בדומה לביקורת על ישעיהו שאמר "וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ו', ה), ונענש בפיו; בבלי יבמות מט ע"ב.

[23]  לחץ של השלטון הביזנטי הנוצרי נגד היהדות, היה חזק מאד בארץ בתקופת התלמוד.

[24]  פרשת הדרכים הרעיונית התחילה במאבק הנבואי נגד איזבל הצידונית, שהשתלטה על שומרון; כעבור מאה שנה כבר מדובר בשינוי היסטורי בגלל ההגליות של האימפריה האשורית – לראשונה נוצרה גלות בישראל.

[25]  שמות ד', כב.

[26]  דברים י"ד, א.

[27]   דוגמה נוספת: בתורה (בראשית א', ב, כא) – "תהום" מכילה רק מים; "התנינם הגדלים" נבראו; הנחש התייצב מול האדם, והבורא לא נאבק בתנינים ולויתן ודומיהם; דימויים כאלה, המצויים מאד במיתולוגיות העתיקות, נזכרים בדברי נביאים (ישעיהו כ"ז, א; נ"א, ט), במזמורי תהילים (ע"ד, יג – יד; פ"ט, י – יא), ובמענה ה' לאיוב (מ' ומ"א) – אמנם במשמעות שונה, של הכרתת רשעי עולם; בתורה אין שימוש בדימויים כאלה.

[28] האיסור לשוב אל 'האיש הראשון' חל רק על 'האשה' החוטאת, כלומר על הדור (או הדורות), שנטמאו.

[29] הקבלת הגאולה העתידה ליציאת מצרים מופיעה בהושע ובישעיהו, במיכה ובירמיהו, אבל "בְּיָד חֲזָקָה ... וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה" על ישראל, יש רק ביחזקאל (כ', לג), "בתוך הגולה" (א', א).

[30]  הלכות יסודי התורה, פרק א', ט – יב; מורה נבוכים חלק ראשון, פרקים א', ד', כ"ו - כ"ז, ל"ה, מ"ה – מ"ט.

[31]  נ', א; " אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם ..."

[32]  ג', א; ג', ח; "וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ ..."

[33]  ג', ג.

[34]  עד כמה פרשיות ספר דברים היו ידועות ומשפיעות, ראו גם בספרנו, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 50-57.

[35]  הגלות וחורבן שומרון הביאו רבים, גם ביהודה, לחשוב, שה' (חלילה) הפר את הברית עם עמו, ו"עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח', יב); לכן, עלה על דעתם לעבוד אלילים, ולהשתלב במרחב, בכיוון שהובילו אחז ומנשה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)