דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף טז | נדרים ושבועות לעבור על המצוות

במשנה בסוגייתנו נאמר:

"חומר בנדרים מבשבועות כיצד? אמר 'קונם סוכה שאני עושה', 'לולב שאני נוטל', 'תפילין שאני מניח' – בנדרים אסור, בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות".

כלומר, כאשר אדם נודר שלא לקיים מצווה, הנדר חל, ואילו כאשר הוא נשבע שלא לקיים מצווה, השבועה אינה חלה. בעיון הבא נעסוק בע"ה בעיקר הדין שאין השבועה חלה לבטל מצוה, אך כעת ננסה לברר: מהו הטעם לחלק בין שבועות לנדרים בשאלה זו?

הגמרא עצמה תהתה על כך:

"מאי שנא נדר, דכתיב 'איש כי ידור נדר לה'... לא יחל דברו', שבועה נמי הא כתיב 'או השבע שבועה לה'... לא יחל דברו'!           
אמר אביי: הא דאמר 'הנאת סוכה עלי', הא דאמר 'שבועה שלא אהנה מן הסוכה'. אמר רבא: וכי מצות ליהנות ניתנו? אלא אמר רבא: הא דאמר 'ישיבת סוכה עלי', והא דאמר 'שבועה שלא אשב בסוכה'".

מהי משמעות החילוק בין נדר לשבועה? רש"י (ד"ה אמר) מסביר שכאשר אדם נודר הוא אוסר את הנאת המצווה על עצמו, וכיוון שמדובר באיסור הנאה אישי, הוא יכול ליצור אותו בלי קשר למחויבות שלו לקיום המצווה. לעומת זאת, כאשר אדם נשבע שלא יקיים מצווה הוא כאילו אוסר על המצווה את עצמו. איסור כזה הוא אינו יכול להחיל, משום שהוא משועבד לקיום המצווה.

הרמב"ם (נדרים ג, ז) ניסח זאת באופן מעט שונה:

"ומפני מה נדרים חלים על דברי מצוה ושבועות אין חלות על דברי מצוה, שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו, וכבר עצמו מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, והאוסר דבר זה בנדר – זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני".

הרמב"ם מסביר שהשבועה חלה על האדם (ה'גברא'), ואילו הנדר חל על החפץ שהוא מבקש לאסור (ה'חפצא'). האדם אינו יכול להחיל על עצמו איסור על ישיבה בסוכה, משום שהוא מושבע מהר סיני לשבת בסוכה, אך הוא יכול להחיל על הסוכה עצמה איסור, משום שהסוכה אינה מחויבת במצוות ואין דבר שיפריע לאיסור לחול עליה.

כל האפשרויות הללו מתמקדות בנקודה 'טכנית': השבועה חלה על האדם, ואילו הנדר חל על החפץ. אומנם, הרמב"ן (בהשמטות לפירושו על שבועות כט ע"א) העלה חילוק מהותי יותר, וכתב אותו כחלק משיר בחרוזים על ההבדל בין נדרים לשבועות:

"מה בין נדרים לשבועות יש לו סוד, שהנדר לבנין יסוד         
והשבועה בו' והה"א אחרונה בשם ברורה וידועה, בהיותה מששה גרועה.       
נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים, לכן לבטל את המצוה חלים,      
ואין כן השבועות, יען כי פריהן מאותן נטיעות".

דברי הרמב"ן רומזים לסודות נעלמים מתורת הקבלה, ואולי משום כך הושמטו מרוב המהדורות, ואנו לא ננסה כאן לפענח את מילותיו אחת לאחת. מכל מקום, נראה מדבריו שהוא מבין את החילוק בין נדרים לשבועות באופן אחר מזה שביארנו עד כה. השבועות אינן יכולות לבטל את המצוות, "יען כי פריהן מאותן נטיעות", כלומר השבועה נמצאת באותו מעמד של שאר המצוות (שעליהן הושבענו מהר סיני), ולכן אינה יכולה לבטל אותן. אך הנדר מהווה מרחב שונה לחלוטין, שבו האדם יוצר איסורים בכוחות עצמו, כפי שכתב בעל ספר החינוך (מצווה ל') – "שיש בנו כח לאסור המותר". הנדר יוצר איסור במרחב מקביל, שאיננו נמצא באותו מישור של שאר המצוות (שאותן קיבל האדם מהקב"ה בכפייה, ולא מרצונו), ולכן הוא יכול לחול באופן עצמאי ואינו כפוף להן. כך יכול להיווצר מצב שבו מעשה מסוים הוא מצווה במרחב אחד ואיסור במרחב אחר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)