דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף יג | כחלת אהרן וכתרומתו

המשנה בדף יג ע"ב ממשיכה את העיסוק בהבחנה בין "דבר הנדור", שאפשר להתפיס בו, ובין "דבר האסור", שאי אפשר להתפיס בו. כחלק מרשימת האיסורים שבמשנה מופיעה הקביעה "כחלת אהרן וכתרומתו – מותר", כלומר התפסה בתרומה ובחלה אינה אוסרת, משום שאיסורים אלו הם בגדר "דבר האסור", שאיסורו אינו נובע מדיבורו של האדם.

קביעה זו מעוררת שאלה מתבקשת: הלוא קדושתן של תרומה וחלה מבוססת על הפרשתן ועל אמירתו של האדם, ומדוע הן אינן "דבר הנדור"?

בדברי הראשונים על הסוגיה לעיל יב ע"א, העוסקת במשנתנו, מצאנו שני תירוצים לשאלה זו:

  • התוספות (יב ע"א ד"ה כחלת) הסבירו שהתרומה אסורה עוד קודם ההפרשה, שהרי קודם ההפרשה היא הייתה טבל, ולכן האיסור שיש בה אחרי ההפרשה הוא "דבר האסור", ואינו נובע מההפרשה:

"וי"ל מ"מ אין האיסור שבתרומה בא ע"י הפרשה, שהרי קודם לכן נמי היה אסור משום טבל, דהפרשת התרומה אינה כ"א להתיר".

  • הרשב"א (יב ע"א) הסביר שהעובדה שהתרומה מותרת גם לעבדיו של הכהן, שאינם כהנים, מלמדת שאין מדובר באיסור ממש שחל מכוח ההפרשה:

"דאע"ג דצריך לקרות להם שם מ"מ לאו כקרבן הם כיון שהם מותרים אפי' למקנת כספו של כהן, אלא הרי הם כנכסי כהן ונכסי בניו ובנותיו, אלא שלא זכה אותם רחמנא לאכלו אלא לכהן ולבני ביתו, ודבר האסור הוא, משא"כ בבכור שהוא קרבן ואסור לכל חוץ מזכרי כהונה".

לשון אחר: התוספות הסבירו שהאיסור שיש בתרומה היה בה גם קודם ההפרשה, ואילו הרשב"א הסביר שגם לאחר ההפרשה אין בה איסור גמור הנובע מכוח מאמר פיו של האדם אלא רק הגבלה ממונית-כביכול על האנשים הרשאים לאכול מן התרומה.

שתי התשובות הללו עשויות להתקשר לשאלה יסודית ביחס לגדר איסור תרומה, המוכרת בניסוחו של ידי ר' יוסף ענגיל בספרו 'אתוון דאורייתא' (כלל ב'):

"נסתפקתי הא דתרומה אסורה לזר אם הוא איסור חדש שנתחדש ע"י ההפרשה או דילמא עניינו שאיסור טבל שבו במקומו עומד, שהתרומה התירה איסור טבל שבה אך לכהן אבל לא לזר...".

ר' יוסף ענגיל הסתפק אם האיסור בתרומה אינו אלא האיסור שהיה בטבל, שהותר מקצתו באמצעות ההפרשה אך לא פקע לחלוטין, או איסור חדש הנובע מכוח קריאת שם 'תרומה' על חלק מן התבואה.

נראה שההבנה הראשונה של ר' יוסף ענגיל מתאימה היטב לתירוץ התוספות, ואילו הבנתו השנייה מתאימה לדבריו של הרשב"א (והרשב"א אף הרחיק לכת יותר, בכך שטען שאיסור תרומה לזרים אינו 'איסור' ממש).

אומנם, ר' יוסף ענגיל מוסיף שאין הכרח להבין מדברי התוספות שאיסור התרומה הוא שארית שנותרה מאיסור הטבל, ואפשר שמדובר באיסור חדש, אלא ש"דבר הנדור הוי אך כשהי' מותר באמת לפני נדרו, ואחרי הנדר נאסר, אבל בתרומה... לא מיקרי דבר הנדור כיון שלא חידש דיבורו לאסור המותר, ורק החליף איסור באיסור". כלומר, ייתכן שהתפסה ב"דבר הנדור" דורשת לא רק שמעמדו האיסורי של החפץ שמתפיסים בו ייווצר בעקבות אמירתו של האדם, אלא שיהיה זה חפץ שעבר פעולה של 'אסירה', כלומר החלת איסור חדש על חפץ שהיה מותר קודם לכן.

עוד יש להוסיף שר' יוסף ענגיל עומד על כך שהתוספות הבחינו בלשונם בין 'קדושת' התרומה ל'איסור' התרומה: "והלא קדושת התרומה חלה ע"י דיבור והפרשה... וי"ל מכל מקום אין איסור שבתרומה בא ע"י הפרשה". כך הוא מסביר מדוע ההפרשה מחדשת דינים מסוימים בתרומה, כגון איסורי אכילה בטומאה.

לשתי השאלות האלה – השאלה אם ההתפסה דורשת דווקא חפץ שהיה מותר והאדם החיל עליו איסור והשאלה אם יש צורך דווקא ב'איסור' או שדי בדינים הנובעים מקדושה – עושיה להיות השפעה על הבנת דין התפסה והקשר שלו לעולם הקודשים, ואכמ"ל (עוד בעניין זה ראו בעיונו של הרב אביהוד שוורץ מחר).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)