דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף יד | התפסה

אחד החידושים המרכזיים בעולם ההפלאה הוא יכולתו של אדם להפוך את המותר לאסור. התורה קבעה עבורנו מה מותר ומה אסור, אך מכוחה של ההפלאה, וביתר שאת מכוחו של הנדר, אשר חל על החפצא, כפי שמבואר בתחילת המסכת, יכול אדם להפוך דבר מאכל מותר לדבר מאכל האסור מן התורה.

שאלת יכולתו של אדם "להמציא" איסורים מלווה את המסכת לכל אורכה, ובסוגיה הנלמדת היום היא באה לידי ביטוי באופן מיוחד. המשנה הראשונה בפרק השני קבעה שהאמירה "הרי עלי כבשר נבלות וטרפות" אינה אוסרת את המאכל המדובר, ואף שנבלות וטרפות אסורות באכילה, מי שביקש להיתלות בהן ולאסור את המותר לא עשה ולא כלום. הגמרא בסוגייתנו מסבירה:

"מנהני מילי? אמר קרא 'איש כי ידור נדר לה'' – עד שידור בדבר הנדור".

הפיכת האסור למותר נשענת אפוא על "התפסה", כלומר על יצירת קשר וזיקה בין ההיתר המדובר ובין איסור אחר. בהקשר הזה מבחינה הגמרא בין "דבר האסור", דהיינו דבר שהתורה אסרה, כנבלות וטרפות, אשר אינו מועיל בהתפסה, ובין "דבר הנדור", דהיינו דבר שאיסורו מבוסס מלכתחילה על דיבור האדם ורצונו, ואת האיסור הזה ניתן להוסיף ולהרחיב, וכך להפוך גם את המותר לאסור.

מה פשר ההבחנה בין דבר הנדור לדבר האסור? הרמב"ם (הלכות נדרים א, ח) הסביר:

"אבל האומר פירות אלו עלי או מין פלוני עלי או מה שאוכל עם פלוני עלי כבשר חזיר או כעכו"ם או כנבלות וטרפות וכיוצא באלו הרי אלו מותרין ואין כאן נדר, שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר".

בשר חזיר הוא מציאות של איסור שקבע הקב"ה, ואין בכוחו של אדם לאסור את המותר כדרך שאסר הקב"ה. הר"ן בסוגייתנו הסביר באופן דומה:

"דבשלמא בדבר הנדור מצי לאתפוסי ולומר ככר זה עלי בנדר וקרבן, שנאסר ע"י נדר, אבל כי מתפיס בדבר האסור לא כלום קאמר, דהיכי לימא ככר זה עלי כבשר חזיר, לא אפשר, דבשר חזיר אסריה רחמנא והוא לא אסריה".

התורה מאפשרת לאדם ליצור "דבר הנדור", דהיינו להקדיש קרבן או תרומה לה', ורק על רקע דבר הנדור ניתן ליצור איסור בדבר המותר.

יש לבאר הבחנה זו: נראה שמעיקרא אין לאדם אפשרות לאסור את המותר, ו'להיכנס לנעליו' של בורא עולם, שקבע מה מותר ומה אסור. עם זאת, בתחום אחד קבע הקב"ה שהאדם יכול לתת משלו – תחום המקדש וקודשיו. התורה מצווה על האדם להקריב קרבנות ולהפריש מהונו למקדש, והדרך לעשות זאת היא בהפיכת החול לקודש.

מתוך יכולתו להפוך את החול לקודש בעולם של מקדש וקודשיו, יכול האדם גם להפוך את המותר לאסור בעולם של חולין. הכלי שנועד לשרת את התקרבותו של האדם לקב"ה בעזרת הפלאה וקרבן ניתן ליישום גם בחיי המעשה ובעולם החול.

סברה יסודית זו מתקשרת לשאלה נרחבת יותר בסוגייה התפסה. המשנה למלך על הרמב"ם בהלכה הראשונה בהלכות נדרים מעיר על סתירה בתוך דברי הר"ן, שכתב בפתח מסכתנו:

"עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי, ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה, אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור".

הר"ן קובע שעיקר הנדר הוא ביצירת איסור יש מאין, ואין כל צורך בהתפסה. כלומר, הנדר אינו נשען על עולם הקודשים והמקדש, והתפסה אינה אלא אפיק צדדי בהלכות נדרים, אשר בו נאמר שיש להתפיס דווקא בדבר הנדור ולא בדבר האסור. אך כאמור, האומר "הרי זה עלי איסור" – הנדר חל.

והנה במסכת שבועות כתב הר"ן דברים הפוכים:

"דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור, וסוף דבר כאחד מנדרי הקדש... אבל בלא התפסה אי אפשר לו לאסור את המותר... וזה הוא עיקר נדר, והיינו דאמרינן עד שידור בדבר הנדור, שעיקר נדר בהתפסה הוא, ואף על פי שאם לא התפיסו חייל – ההוא מדין יד הוא דמהני".

דברי הר"ן כאן עולים בקנה אחד עם ההסבר שהצענו לעיל. הר"ן מסביר שאי אפשר לחדש איסור יש מאין, אלא אך ורק אם נשענים על "דבר הנדור", דהיינו על עולם מקדש וקודשיו. האומר "הרי עלי איסור" – הרי זו יד, דהיינו סניף צדדי, לעיקר הלכות נדרים, שהן בהתפסה.

כאמור, הר"ן סתר את דברי עצמו, וכבר נחלקו בכך הטור והבית יוסף (יורה דעה ר"ד) ודנו בכך מפרשים רבים. אך ביסוד הדיון עומדת אותה שאלת מפתח: האומנם ניתן לאדם כוח "לברוא עולמות" ולאסור את המותר, או שמא הוא יכול להתנדב ולהפריש משלו אך ורק לבורא עולם, אלא שמתוך הנתינה לבורא עולם ניתן גם ליצור איסור בעולם החולין, בעזרת התפסה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)