נדרים | דף נ | עושרו של רבי עקיבא

הגמרא בדף נ' מספרת על ראשית תלמודו של רבי עקיבא. סיפור המעשה הובא גם במסכת כתובות (דפים סב–סג), אגב הדיון בזכותו של בעל לפרוש מאשתו לתקופה ממושכת לצורך לימוד תורה. בסוגייתנו נראה שמוקד הסיפור שונה: הגמרא כאן אינה מדגישה את פרישתו של רבי עקיבא מן האישה אלא את יכולתו ללמוד תורה מתוך עניות.

ביטוי בולט להבדל בין הסיפורים נוגע לדמות החיצונית המותחת ביקורת על חייהם של רבי עקיבא ואשתו. בגמרא במסכת כתובות הביקורת נוגעת לפרישות:

"שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים? אמרה ליה: אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני".

על פי הסיפור בכתובות, רעייתו של רבי עקיבא מביעה נכונות להוסיף ולהישאר בודדה שנים רבות כדי שבעלה ילמד תורה. בסוגייתנו, לעומת זאת, נאמר:

"שמע מן אחורי ביתיה דקאמר לה חד רשע לדביתהו: שפיר עביד ליך אבוך – חדא, דלא דמי ליך, ועוד, [שבקך] ארמלות חיות כולהון שנין! אמרה ליה: אי צאית לדילי, ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא".

מן הסיפור המתואר כאן אותו "רשע" מזכיר את העובדה שהרעיה נותרה בודדה, אך מקדים לכך את העובדה "דלא דמי לך", וביאר הר"ן:

"דלא דמי לך – שאינו דומה לך, ממשפחה חשובה כמותך".

הביקורת, כך נראה, נוגעת להיותו של רבי עקיבא איש עני ובלתי מיוחס, ולא לעובדה שהוא נעדר מביתו לתקופה ממושכת.

למרות הדמיון בשלב הנוכחי של הסיפור, השלב הבא בשתי הסוגיות שונה בתכלית. הסוגיה בכתובות מספרת על המשך המסורת המשפחתית להתמסרות האישה לתלמודו של בעלה:

"ברתיה דר' עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי, והיינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רחילא אזלא, כעובדי אמה כך עובדי ברתא".

על פי המתואר, בתו של רבי עקיבא, כרחל בת רחל, צועדת בדרכה של אמהּ ומוכנה להישאר בודדה שנים רבות כדי שבעלה יוכל להתמסר ללימוד התורה. כלומר, האידאל של עזיבת הבית לצורך לימוד תורה משתמר גם לדורות הבאים.

מאידך, בהמשך המעשה בסוגייתנו נראה שרבי עקיבא אינו מנציח את האידאל שבלימוד תורה מתוך עוני, ואדרבה – הוא הופך לעשיר מופלג! וכאן הבן שואל: אם אומנם יש חשיבות ללימוד תורה בעוני (אולי מעין המסופר להלן בסוגייתנו על דברי רבי יהושע בן חנניה לבת הקיסר, שיש חשיבות בכך שתלמיד חכם לא יהיה יפה תואר), מדוע זה זוכה רבי עקיבא בעושר גדול? האם לא היה טוב יותר שיוסיף ללמוד בעוני?

אבקש להציע שהתשובה לשאלה זו נעוצה באופן ההתעשרות של רבי עקיבא. הגמרא מונה שישה מקורות לאותו העושר, והצד השווה שבהם ברור ובולט: מדובר בעושר באורח נס ופלא, ללא מאמץ וללא עבודה. רבי עקיבא לא עבד לפרנסתו, לא עסק במסחר ולא ניהל מערכת כלכלית. סכומי כסף גדולים "נפלו" אליו מן השמיים או נסחפו לפתחו מן הים הסוער.

משמעות הדברים תתברר, לעניות דעתי, לאור יסוד שהצענו כאשר למדנו מסכת עירובין. בגמרא בעירובין (פו ע"א) שנינו:

"רבי מכבד עשירים, רבי עקיבא מכבד עשירים".

דברים אלה מעוררים תמיהה רבה: על שום מה ולמה ראוי לכבד עשירים? בעיוננו לסוגיה בעירובין שם הצענו שתי גישות לפתרון תמיהה זו. הגישה האחת היא שאומנם יש חשיבות רבה בעושר, שכן העושר הוא מפתח למצוות ולהישגים חשובים, ובכלל זה תמיכה בלומדי תורה, גמילות חסדים וכן הלאה. אולם הצענו גם גישה שנייה, לאור דברי הפלא יועץ (ערך חנופה), שהבהיר:

"כי ראוי והגון לכבד את העשירים, שכן מצינו ברבינו הקדוש שהיה מכבד את העשירים, ור' עקיבא גם כן היה מכבד עשירים. והטעם, מאחר שהמלך חפץ ביקרו והשפיע עליו ממרום שפע ברכה, גם אנחנו חייבים בכבודו".

העושר איננו רק תכלית להישגים אחרים, אלא יש בו חשיבות עצמאית, שכן שפע גשמי הוא ביטוי להרעפת שפע רוחני מאת ה'.

לעניות דעתי ניתן להציע שזהו שורש ההבדל בין רבי עקיבא ורבי יהודה הנשיא, מכבדי העשירים. רבינו הקדוש "נולד עם כפית של כסף" – הוא בן למשפחת אצולה נשיאותית, ולא סבל עוני ומחסור כל ימי חייו, ולכן הוא מודע להיבט הראשון שבעושר, דהיינו לעובדה שבעל המאה הוא בעל הדעה, ומתוך הצלחה ורווחה כלכלית ניתן להתפנות לנושאים נוספים. מקורו של עושר כזה הוא בדרך הטבע – בעבודה, בהשקעה ובמהלכים כלכליים נכונים.

רבי עקיבא אף הוא מכבד עשירים, אך הוא מסור כל כולו להיבט השני שהצענו. רבי עקיבא אינו רואה בעושר אידיאל, שכן הוא עצמו יודע כיצד ניתן ללמוד תורה היטב גם מתוך מחסור. עם זאת, רבי עקיבא רואה בעושר ברכת שמיים. בתפיסתו, העושר איננו פרי של מאמץ והשקעה אלא מתנת חינם גמורה מאת ה'. העשיר, על פי השקפתו של רבי עקיבא, הוא זה שריבונו של עולם האיר לו פנים, ועל כן הוא מכבד עשירים, ובכך למעשה מכבד את מי שאמר והיה העולם.

אמור מעתה, כי כדרך שבא רבי עקיבא ולימד "את ה' א-להיך תירא – לרבות תלמידי חכמים", כך נוכל ללמוד לפי שיטתו: 'כבד את ה' מהונך – כבד את אלה שהקב"ה העניק להם הון ונכסים, ובכך תזכה לחלק מאותה ברכת שמיים המורעפת עליהם'!