דילוג לתוכן העיקרי

נדרים | דף פד | "שני דינים" במעשר עני

המודל ההלכתי של "שני דינים" מקובל ומפורסם בשמו של הגר"ח מבריסק. אומנם, לעיתים ניתן לפגוש במודל זה גם בדברי ראשונים, ובסוגייתנו – אף בדברי הגמרא עצמה.

במשנה בדף פ"ג נאמר שאישה שנדרה שלא ליהנות מן הבריות רשאית ליטול מתנות עניים, משום שהנוטל מתנות עניים זוכה מן ההפקר, ועל כן לקיחתן אינה נחשבת הנאה ישירה מבעל השדה. הגמרא בדף פד ע"א מדייקת מן המשנה שהקולא שייכת דווקא במתנות עניים – לקט, שכחה ופאה – אך לא במעשר עני. מעשר עני, כך נראה, נתפס כשייך לבעל הפירות מבחינה ממונית, ובהענקתו לעני הרי הוא מהנה אותו. מסקנה זו, המשתמעת מן המשנה, עומדת בסתירה לברייתא מפורשת, שקבעה שאישה שנדרה שלא ליהנות מן הבריות רשאית ליטול מעשר עני, כנראה מתוך הנחה שאף הוא הפקר כשאר מתנות העניים, ואין בו נתינה ישירה מבעל התבואה לעני.

ובכן, האם מעשר עני מקביל למתנות העניים, שהן הפקר, או שמא הוא דומה יותר דווקא למתנות הזרעים האחרות, כתרומה ומעשר ראשון? מפרשי התורה – רש"י והרשב"ם חתנו – נחלקו בשאלה זו. בניגוד למעשר ראשון ומעשר שני, הנזכרים בתורה בפירוש, מעשר עני אינו מפורש בפסוקים. עם זאת, חז"ל למדו על החובה להפריש מעשר עני מפרשת כי תבוא, שבה נאמר שהשנה השלישית היא "שנת המעשר". הרשב"ם שם פירש:

"שנת המעשר – מעשר עני".

כלומר, "המעשר" בה' הידיעה הוא מעשר עני, ואותו אנו מפרישים בשנה השלישית. הנצי"ב (העמק דבר שם) מסביר מדוע מעשר עני הוא המעשר האידאלי, ותולה זאת בכך שהמתנה לעניים היא מתנה שאין למעלה הימנה, ובה מקיים אדם את מאמר הכתוב במשלי (ג, ט) "כבד את ה' מהונך".

לעומת הרשב"ם, רש"י שם פירש:

"שנת המעשר – שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ששנה ראשונה של שמיטה נוהג בה מעשר ראשון ומעשר שני – הרי שני מעשרות, ובא ולמדך כאן בשנה השלישית שאין נוהג מאותן שני מעשרות אלא האחד, ואיזה – זה מעשר ראשון. ותחת מעשר שני תן מעשר עני, שנאמר כאן 'ונתת ללוי'".

מדברי רש"י עולה שלא זו בלבד שמעשר עני איננו "המעשר" בה' הידיעה, אלא שאיננו מעשר כלל. רש"י מבהיר שבשנה הראשונה ובשנה השנייה מפרישים שני מעשרות – ראשון ושני, ואילו בשנה השלישית מפרישים מעשר אחד בלבד – מעשר ראשון. תחת המעשר השני חובה לתת מתנה אחרת – מעשר עני. דומה שכך רמז לנו גם הרמב"ם, בהציבו את הלכות מעשר עני בפרק ו' מהלכות מתנות עניים, יחד עם לקט שכחה ופאה, ולא בסמוך להלכות תרומות או להלכות מעשר.

לכאורה, הנפקא-מינה הפשוטה בין שתי הדעות היא זו הנזכרת בסוגייתנו בעניין טבל במעשר עני. אם מעשר עני הוא חלק מרצף התרומות והמעשרות, הרי שעד שלא הפרישוהו – הפירות אסורים משום טבל. ברם, אם מדובר במתנה הקרובה יותר לצדקה, סביר יותר לומר שהמעשר איננו טובל. הגמרא בסוגייתנו מציעה לתלות בכך את המחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים בדבר "קריאת שם" למעשר עני של דמאי. הראשונים נחלקו במסקנת הדברים להלכה: הרמב"ם (מאכלות אסורות י, כ) פסק שפירות שלא הופרש מהם מעשר עני אסורים באיסור טבל, אך אין בהם מיתה בידי שמיים, כפי שיש בטבל הטבול לתרומה או לתרומת מעשר. לעומת זאת, התוספות ביבמות (פו ע"א) הביאו דעה הגורסת שפירות שלא הופרש מהם מעשר עני הם טבל גמור, שחייבים עליו מיתה בידי שמיים.

כפי שציינתי בפתיחה, החידוש הגדול בסוגייתנו הוא במסקנתו של רבא, המציע "שני דינים":

"רבא אומר: כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיבא ביה נתינה – 'ונתת ללוי לגר וגו'', משום הכי אסור ליה לאיתהנויי, כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון דכתיב ביה 'והנחת בשעריך' שרי ליה לאיתהנויי".

לדעת רבא, קיימות שתי הלכות שונות במעשר עני. מעיקר הדין נדרש בעל הפירות להפריש מעשר עני עוד בהיותו בגורן, ושם אין מדובר בנתינה כמו בתרומות ומעשרות אלא בהפקר הפירות – "והנחת בשעריך". בדרך זו מקביל מעשר עני ללקט, שכחה ופאה. אולם, אם עונת בית הגרנות (ככל הנראה בחורף – ראו את דברי הספרי המצוטטים בר"ן ובתוספות כאן) תמה, יש לאסוף את הפירות הביתה כדי שלא ירקבו בשדה, ואז חוזר מעשר עני למשפחת התרומות והמעשרות, ועל בעל הפירות לתיתו לעני המבקש זאת, וטובת ההנאה שלו.

הרמב"ם (מתנות עניים ו, י) קיבל את הבחנתו של רבא להלכה. גם התוספות (ובעקבותיהם הרמב"ן בחולין קלא ע"א ותלמידיו) קיבלו הבחנה זו, וכתבו:

"דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק תוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות".

הרי לנו אפוא "שני דינים" המפורשים בש"ס ובראשונים.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)