דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף טז | נזירות בזמן הזה

שנינו במשנה בדף ט"ז ע"ב:

"מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם ל' יום - אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה".

בגמרא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש במשמעות הלכה זו: לדעת ריש לקיש, הנזירות אינה חלה כלל, ואילו לדעת ר' יוחנן היא חלה ב"השהייה". ניתן היה להבין, שאף לדעת ר' יוחנן אין הנזירות חלה כלל, אלא שלאחר שיטהר היא תחול באופן אוטומאטי, וזו מחלוקתו עם ריש לקיש, הסבור שיש צורך לקבל את הנזירות מחדש. עם זאת, התוספות בסוגייתינו נוטים במסקנתם (לאחר שהסתפקו בדבר) לומר שהנזירות אכן חלה לעניין איסור תגלחת ושתיית יין, אלא שביחס לטומאה היא מושהית. כך פסק להדיא גם הרמב"ם (נזירות, ו' ז'), שהנזירות חלה לפחות לעניין איסור שתיית יין וטומאה למתים.

והנה, כתבו התוספות בסוגייתינו:

"מי שנדר והוא בבית הקברות – והוא הדין אם היה טמא ונדר, ובגמרא מדמה להו".

כך כתב גם הרמב"ם (שם), שהדברים נכונים ביחס לכל נזיר טמא.

כידוע, היום כולנו טמאי מתים, ואין בידינו אפר פרה אדומה להיטהר מן הטומאה. האם מסוגייתינו ניתן ללמוד שאין אפשרות לקבל נזירות בזמן הזה? הראב"ד (בהשגתו לפסק הרמב"ם בהלכות נזירות, ב' כ') פסק:

"והלא כלנו טמאין טומאת מת ואין כאן הפרש בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ואסור להזיר בכל מקום".

רבי יעקב קרעמניצער, בעל ה"אורח מישור" על מסכת נזיר ועל הרמב"ם בהלכות נזירות, ביסס את דברי הראב"ד על סוגייתינו: ההלכה נפסקה כר' יוחנן שהמקבל נזירות בטומאה – נזירות חלה עליו, ועל כן היות שאנו מוסיפים ומוגדרים טמאי מתים, הרי שיש איסור בעצם קבלת הנזירות!

אלא, שהכסף משנה שם כתב:

"ואיני יודע למה אסור להזיר עכשיו בארץ ישראל, שאף על פי שאנו טמאי מתים אם אחר שנזר יזהר מלטמא במת מה איסור יש בזה".

הכסף משנה סבור שאין חשש בקבלת נזירות בטומאה, שכן על הטומאה הראשונית אין נענשים, ומעתה ואילך ייזהר אותו נזיר שלא להיטמא למתים, כדרך שנזהרים אף הכהנים בזמן הזה.

האחרונים (ראה בש"ך יורה דעה, רל"ט ס"ק כ"ח) מדייקים, שבהתאם להשגתו של מרן בכסף משנה על הראב"ד, פסק כך גם בשולחנו (שולחן ערוך יורה דעה, ר"ג ז'):

"מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח ... וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים, כולם דרך עבודה לשם הם".

סעיף זה בשולחן ערוך הועתק מן הרמב"ם בהלכות נדרים. אלא, שהרמב"ם כידוע הביא במשנה תורה את כלל ההלכות שבתורה, ואף אלה שאינן נוהגות בזמן הזה. ברם, השולחן ערוך העתיק רק את אותן הלכות הנוגעות לזמן הזה, ונמצא שלדעתו יש מקום שמי שיתגאה ביופיו ינדור נזירות אף בזמן הזה. אלא שכמובן, פרשנות זו קשה: הרי נזיר בזמן הזה לא יכול להביא קורבנותיו, וממילא לא יכול גם לגלח! על כורחנו, שהשולחן ערוך נקט כאן "שיגרא דלישנא", אך אין הכרח לומר שכוונתו שקיים היתר לנדור בנזירות אף בזמן הזה.

אמנם, הלכה אחת מוסכמת על הכל (ראה באורח מישור על הרמב"ם שם), והיא: נזירות שמשון מותרת אף בזמן הזה. כפי שלמדנו לעיל בדף ד', לנזיר שמשון הותר להיטמא למתים, והוא פטור מהקרבת קורבנות בסיום הנזירות. נמצא איפוא, שנזירות זו מתאימה ואפשרית גם בזמן הזה, כשכולנו טמאי מתים ולצערנו אין בית מקדש. ואמנם, בספרות הפוסקים לדורותיה (בעיקר בין פוסקי המאה ה-16, וביניהם: הרדב"ז, המבי"ט, המהרי"ט, המהר"י בן לב, הרא"ם, הבית יוסף ועוד) מצאנו תשובות רבות מאוד בעניינם של נזירי שמשון שקיבלו על עצמם נזירות.

להרחבה בעניין זה של נזירות בזמן הזה, מומלץ לעיין במאמרו של הרב זלמן נחמיה גולדברג בנידון, המצוי בפרויקט השו"ת (מתוך כתב העת "בית אהרן וישראל" כ"ד).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)