נזיר | דף יב | כל קבוע כמחצה על מחצה דמי

הגמרא בסוגייתנו עוסקת באדם שמינה שליח לקדש לו אישה, אך לא צייין איזו אישה ברצונו לקדש. רבי יוחנן קובע שהמשלח אסור בכל הנשים שבעולם, שכל אחת מהן עלולה להיות קרובתה של האישה שקידש השליח, משום שיש חזקה שהשליח עשה את שליחותו (אומנם, מדובר בקביעה עקרונית, שאינה יוצרת בהכרח חלות איסור, משום שלא כל מעשה השליחות תלוי ברצונו של השליח, שהרי יש צורך בהסכמת האישה להתקדש).

אולם על פי זה, הקשו התוספות על אתר, לא רק המשלח אמור להיות אסור בכל הנשים בעולם – יש לאסור את כל הגברים בכל הנשים שבעולם, שמא זוהי האישה שקידש השליח, והיא אשת איש. על כך תירצו התוספות שדינו של רבי יוחנן אינו אלא קנס: מן התורה מותר גם למשלח לשאת אישה, אלא שחכמים קנסו אותו על מעשהו הפזיז – מינוי שליח לקידושין מבלי לוודא שלא תצא מכך תקלה.

אולם התוספות הוסיפו והקשו: רבי יוחנן ביסס את דבריו על כך שהאישה נחשבת כקבועה במקומה (שהרי אף אם יצאה ממקומה והתקדשה, סוף סוף לאחר מכן היא שבה למקומה), ולכאורה על פי דין "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", שהוא מדאורייתא, אין ללכת אחר הרוב וכל אישה בעולם נחשבת ספק מקודשת. על כך תירצו התוספות שדין 'קבוע' מדאורייתא מתייחס רק למצב שבו האיסור ניכר בפני עצמו, ואילו בסוגייתנו האישה שהתקדשה אינה ניכרת בפני עצמה אלא מעורבת בשאר הנשים שבעולם.

לפי זה אפשר להבין את המחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, המקשה בסוגייתנו על דברי רבי יוחנן מדין "קן סתומה שפרחה גוזל אחד מהן לאויר העולם", שבו אין אוסרים את כל העופות בעולם מחשש שמא זהו עוף הקורבן שפרח. נראה שלדעת ריש לקיש, אם מדובר בקנס שקנסו חכמים את האדם בעקבות חוסר הזהירות שלו, היה ראוי לקנוס גם את מי שלא דאג לכך שהעופות שהקדיש לא יפרחו. לעומת זאת, רבי יוחנן סובר שלעופות אין קביעות כלל, ובמקרה כזה לא קנסו חכמים, בעוד לאישה המתקדשת יש קביעות מסוימת, ולכן יש מקום לקנוס את המקדש.