נזיר | דף לד | שני חרצנים וזגן
במסגרת הדיון באיסורי הנזיר מביאה המשנה בסוגייתנו את דעת רבי אלעזר בן עזריה, הסובר שנזיר חייב מלקות על אכילת "כל אשר יצא מגפן היין" רק אם אכל לכל הפחות שני חרצנים וזג אחד, על פי הפסוק "מחרצנים ועד זג לא יאכל".
בהמשך מביאה המשנה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי בשאלה מהם 'זגים' ומהם 'חרצנים' – האם החרצנים הם הקליפה והזגים הם הגרעינים או להפך. התוספות (ד"ה וחייב) הסבירו שרבי אלעזר בן עזריה סבור כשיטת רבי יוסי, שהחרצנים הם גרעיני הענבים והזגים הם הקליפה: על פי הבנה זו, הנזיר מתחייב מלקות אף אם לא אכל כזית שלם אלא רק זג ושני חרצנים, מדין 'בריה', משום שזוהי צורת של עינב שלם ויש בכך חשיבות של ברייה שלמה.
לפי זה נראה שלדעת רבי אלעזר בן עזריה נזיר שאכל יותר מכזית חרצנים או זגים, אך לא אכל משני המינים יחדיו, אינו לוקה. הסבר זה מקבל חיזוק מגרסת המשנה והירושלמי – "עד שיאכל שני חרצנים והזג שלהן": דווקא אם הנזיר אכל מהזג 'שלהן', כלומר כל מה שהיה בתוך העינב. מכאן גם מוכח שרבי אלעזר בן עזריה סובר כרבי יוסי, שהרי רק לפי הסברו יכול הנזיר לאכול שני חרצנים מאותו עינב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)