דילוג לתוכן העיקרי

נזיר | דף מא | תגלחת נזיר מצורע

סוגייתנו מביאה ברייתא הלומדת מדרשה שנזיר שהצטרע מגלח את שער ראשו. הרמב"ם (נזירות ז, טו) כתב בעניין זה:

"וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות הרי זה מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מצות עשה... וכל מקום שאתה מוצא מצות עשה ולא תעשה אם יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לא תעשה ועשה, שנאמר 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו', ובכל מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה, שהוא 'תער לא יעבור על ראשו', ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו".

כלומר, הנזיר מותר בתגלחת מצווה מפני שהעשה בטל מאליו, ונמצא הלא תעשה לבדו, ועשה של תגלחת הנגע דוחה אותו. הראב"ד חלק על כך:

"אני שונה בראש מסכת יבמות משום דהוה ליה לאו ועשה שישנו בשאלה, והיינו דקילי".

הראב"ד מסביר שמן הגמרא במסכת יבמות עולה שאין ללמוד מתגלחת של נזיר מצורע שעשה דוחה לא תעשה ועשה, משום שנזיר יכול להישאל על נזירותו ולבטל את האיסור למפרע, וזהו הטעם להיתר תגלחת הנזיר, ולא משום שאין עשה בנזיר מצורע.

לשיטת הרמב"ם אין עשה דוחה את איסורי נזיר, חוץ מנזיר מצורע, שלגביו בטל העשה (והיתר טומאה למת הוא דין מיוחד). לעומת זאת, לשיטת הראב"ד כל עשה דוחה את איסורי הנזיר, מפני שנזיר ישנו בשאלה (ולגבי יין יש לימוד מיוחד).

מחלוקת זו באה לידי ביטוי כאשר מוטלת על הנזיר מצוות עשה להתגלח או להיטמא למת, כגון נזיר שיש נגע בראשו, שמצווה עליו להתגלח כדי לבחון אם הנגע יפשׂה: לשיטת הראב"ד עליו להתגלח, משום שהעשה דוחה את איסורי נזיר, ואילו לשיטת הרמב"ם אסור לו להתגלח, משום שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. אם כנים הדברים, נזיר שמשון שנצטרע, שאינו יכול להישאל על נזירותו, לדעת הרמב"ם יתגלח ולדעת הראב"ד לא יתגלח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)