נזיר | דף נד | חרב כחלל
המשנה שבסוגייתנו עוסקת בטומאות שהנזיר אינו צריך לגלח אם נטמא בהן, משום שהוא מגלח רק על טומאות המת עצמו (שנאמר "וכי ימות מת עליו"), ובין השאר קובעת שנזיר שנטמא מכלים שנגעו במת אינו מגלח. משנה זו שופכת אור על דיון בסוגיית 'חרב כחלל', שלפיה חרב שנגעה בגופת מת דינה כאילו הייתה היא עצמה חלק מן המת, ומה שנגע בה הוא אב טומאה כאילו נגע במת עצמו.
אך האם החרב נעשית ממש כמו המת לכל דבר ועניין, או רק לעניין רמת הטומאה?
ממשנתנו, הקובעת שנזיר אינו מגלח על היטמאות מכלים, נראה שמדובר גם בכלי מתכות, ובכלל זה גם חרב, ואם כן – יש הבדל בין המת עצמו לחרב שנגעה בו. אולם רבנו תם כותב שנזיר אכן מגלח אם נטמא במגע מחרב, ולדעתו החרב נחשבת כמת לכל דבר ועניין, ואפשר שהכלים הנזכרים במשנה אינם נחשבים כחרב משום ש'חרב' היא רק כלי שהיה במגע ישיר עם המת[1] ולא כלי שנטמא בעקיפין (אומנם, רבנו תם כתב שחרב נטמאת גם באוהל, וצ"ע).
[1] לדעת הר"י מסימפונט (אהלות א, ב) חרב הופכת לאבי אבות הטומאה רק אם באמצעותה נהרג המת.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)