נזיר | דף סו | גדול העונה אמן יותר מן המברך

הגמרא בסוגייתנו מביאה דיון בנוגע ליחס בין האדם המברך את הברכה לזה שעונה עליה אמן:

"א"ל רב לחייא בריה: חטוף ובריך... למימרא דמברך עדיף? והתניא, רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך, וא"ל רבי נהוראי: השמים! כך הוא, תדע, שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין.  
תנאי היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך תחילה".

המברך הוא זה שאומר את הברכה כולה ומוציא את האחרים ידי חובה, והתפיסה הפשוטה היא שהוא גדול מן העונה אמן. מדוע אם כן טוען רבי יוסי שהעונה אמן גדול מן המברך?

בדברי הראשונים והאחרונים אפשר למצוא טעמים רבים להעדפת העונה אמן על פני המברך. כך למשל כתב המאירי בסוגייתנו:

"העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמי שבירך, כל שכיון לשמוע את הברכה, ולא עוד אלא שרוב פעמים כוונת המטה אזן לשמוע גדולה יותר מכונת המדבר, ועל סמך זה אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך".

כלומר, מציאותית יש לשומע את הברכה אפשרות להתכוון טוב יותר מאשר המברך עצמו.

הנצי"ב, בפירושו 'מרומי שדה', הסביר באופן אחר, ותלה את ההבדל בין המברך לעונה אמן בכך שחיוב עניית אמן על ברכה הוא מדאורייתא, משום "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו", ואילו הברכה עצמה היא (לרוב) מדרבנן בלבד.

אפשר למצוא עוד ביאורים רבים, אך אנו נתמקד במשל של רבי נהוראי: "שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין". מה פשר המשל, וכיצד הוא מסביר את דברי רבי יוסי?

התוספות (ד"ה חטוף) כתבו:

"גוליירין מתגרין וגבורים מנצחין, הפרשים הבאים אחרי כן, ושם נצחון המלחמה על הפרשים הגומרין".

כלומר, חיל הרגלים פותח את המלחמה, אך בסופו של דבר הפרשים הם שמסיימים אותה, והניצחון נקרא על שמם. בהקשר שלנו, נראה שהברכה ועניית האמן הן מצווה אחת, ואין מצווה נקראת אלא על שם גומרה, ומשום כך המסיים את המצווה בעניית אמן מקבל שכר גדול מזה שהתחיל אותה. וכן כתב הרא"ש על אתר: "גמר הברכה היא עניית אמן".

עם זאת, נראה שלא זה המוקד בדברי רבי נהוראי, שהרי הוא מבחין בין סוגי החיילים הניגשים מלכתחילה אל השלבים השונים של הלחימה. כפי שפירש רש"י (ד"ה שהרי):

"שהרי גוליירין חלשין מתגרין במלחמה תחלה, ואחר כך גבורים באין ונוצחין".

מדוע שולחים את הגוליירים לפתוח את המלחמה ואילו את הגיבורים שומרים לסופה? פתיחת המלחמה, בזמן העתיק, איננה שלב כה משמעותי. הצדדים היריבים יורים זה בזה חיצים ודוקרים זה את זה בחרבות משך שעה ארוכה, עד שמגיע שלב ההכרעה. השלב הזה הוא השלב הקריטי, ועבורו יש לשמור את התגבורת האיכותית והרעננה ביותר, את ה"גיבורים".

כך גם בענייננו: המברך במובן מסוים רק מפריח בלון ניסוי – הוא מצהיר הצהרה ראשונית בלי לחשוב יותר מדי, אך העונה אמן הוא שמבצע את שלב ההכרעה. הוא שוקל את דברי הברכה אל מול האפשרויות האחרות העומדות מולו, ומכריע שהיא האמת. נראה שלכך התכוון גם המהר"ל בחידושי האגדות שלו:

"ממהרין לברך את המברך תחלה, כי אל המברך ממהר לצאת אל הפעל הנגלה, והעונה אמן אין ממהרין כל כך להיות יוצא אל הפעל, שהרי המברך עיקר הוא הדבור, שהוא קרוב אל האדם יותר, אבל אמן עיקר הוא בלב, שהוא המחשבה, ודבר זה אין השכר ממהר לצאת אל הפעל. אבל מי שסבר גדול העונה אמן סבר כי אחר שהעונה אמן הוא יותר עליון, מפני שצריך אל העונה כונה ומחשבה, וכמו שאמרו 'ולא יזרקנה מפיו', ולכך שבח יותר גדול".