נזיר | דף ס | אשם מצורע

סוגייתנו עוסקת במגוון תרחישים מורכבים המשלבים נזירות עם אירועים של טומאת מת וצרעת. כך נאמר במשנה בדף נט ע"ב:

"נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק – אוכל בקדשים אחר ששים יום, ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום, שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי, אבל בזמן שהוא ספק אינו דוחה".

לדברי המשנה, הנזירות נמשכת לאורך מאה ועשרים יום משום שהנזיר צריך 'לכסות' אפשרויות של ארבע תגלחות: שתי תגלחות של מצורע, תגלחת נזיר טמא ותגלחת נזיר טהור. וכך נאמר בברייתא בדף ס ע"א:

"ותני עלה: ומגלח ארבע תגלחיות, תגלחת ראשונה – מביא צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה, שניה – מביא חטאת העוף ועולת בהמה, שלישית – מביא חטאת העוף ועולת בהמה, רביעית – מביא קרבן טהרה".

אנו נתמקד בתגלחת הראשונה, שבה כל האפשרויות עדיין פתוחות: ייתכן שזו תגלחת מצורע (ולכן מביא ציפורים), תגלחת נזיר טמא (חטאת העוף) או תגלחת של נזיר טהור (עולת בהמה). על כך שואלת הגמרא:

"והא בעי אשם! רבי שמעון היא, דאמר מייתי ומתני".

הגמרא שואלת כיצד אפשר להביא קורבנות על ספק מצורע, שהרי אחד מקורבנות המצורע הוא האשם, ואי אפשר להביא קורבן זה מספק. תשובת הגמרא היא שהמשנה נאמרה לדעת רבי שמעון, המתיר להביא קורבן אשם ספק ולהתנות שאם אין חובת אשם יהיה זה שלמים.

וכאן נשאלת השאלה: ומה יהיה הדין לדעת חכמים, האוסרים להביא קורבן אשם על תנאי?

בשאלה זו נחלקו הראשונים. הרמב"ם (נזירות י, ח) כתב:

"אבל האשם והעולה אינן מעכבין לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת".

כלומר, הנזיר שהוא ספק מצורע לא יביא את אשמו, ולמרות זאת יטהר, משום שאשם אינו מעכב. הראב"ד (שם, ז) חלק על הכרעה זו:

"זה אינו כן, שהאשם לדברי הכל מעכב מלמנות נזירות של טהרה".

הראב"ד טוען שאשם מעכב את טהרת המצורע, ומדבריו עולה שלדעת חכמים אין תקנה לנזיר שהוא ספק מצורע, והוא יישאר בנזירותו כל ימיו.

מפשט דבריו של הרמב"ם נראה שלדעתו אשם מצורע כלל איננו מעכב. אומנם, קביעה זו מנוגדת לדבריו במקומות אחרים (שגגות ג, יא; מעשה הקורבנות יח, ט), שמהם עולה שאשם מצורע אכן מעכב!

אחד התירוצים המקוריים לסתירה זו הוא שאשם מצורע מעכב במצורע ודאי ואינו מעכב בספק-מצורע. כיצד זה ייתכן? המקדש דוד (קדשים יב, ד) מסביר שהקורבן המטהר את המצורע הוא קורבן החטאת בלבד, אלא שיש כלל בקורבנות מצורע (ובכלל) שכאשר חייבים להקריב קורבן אשם וקורבן חטאת יש להקדים את האשם לחטאת, ולכן בפועל קורבן האשם מעכב את הכפרה משום שבלעדיו אי אפשר להקריב את החטאת. בספק-מצורע, לעומת זאת, אין חיוב להקריב קורבן אשם, משום שאשם אינו בא על הספק, וממילא אין הוא מעכב את הקרבת החטאת, שהיא הקורבן המטהר את המצורע.