דילוג לתוכן העיקרי

נישואין ואבלות – מה הקשר?

קובץ טקסט

בשיעור השבוע נעסוק בקשר הלכתי ומחשבתי מפתיע שקיים בין שני תחומים שנראים, במבט ראשון, כזרים זה לזה – אבלות ונישואין. בחלקו הראשון של השיעור נציג את הקשר, ונבחן כיצד הוא בא לידי ביטוי בהלכות ובדיונים בהם נכרכו יחדיו את שני התחומים[1]. בחלק השני נציע מספר הבנות לקשר זה, ונראה מה ניתן ללמוד ממנו. כזכור, הפרק השלישי במסכת מועד קטן עוסק בעיקר בדיני אבלות, ובעקבות כך חלק ניכר מההקשרים עולים מדברי הגמרא בפרק זה.

שבעת ימים

משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל.                                                

(תלמוד ירושלמי כתובות פ"א ה"א)

בתלמוד הירושלמי נכתב שיש מקור אחד לתקנת ימי המשתה לחתן וכלה ולשבעת ימי האבלות. מדובר על תקנה קדומה, שמעמדה קרוב לדין תורה – שהרי משה תיקן אותה.

כמו כן, כבר מצאנו לימודים בפסוקים הקשורים לשתי תקנות אלו ויתכן וזהו המקור לכך שמשה תיקן אותם בכתיבת התורה. שני המקורות הם מספר בראשית, והם נוגעים למנהגים שנהגו לפני מתן תורה. הרמב"ן על התורה (בראשית כט, כא) כותב על דברי יעקב 'כי מלאו ימי' –  "הוא שנצטרך לפרש מלא שבוע זאת על ימי המשתה, כי ימי העבודה שלמים היו, כאשר אמר לו יעקב". שבעת ימי האבלות נלמדים במדרש מלווית יעקב, ומקשרים אותם לימי משתה ושמחה:

ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ולמה עושים שבעה כנגד שבעה ימי המשתה א"ל הקב"ה בעוה"ז נצטערתם עם הצדיק הזה ושמרתם לו אבל שבעת ימים לעולם הבא אני מחזיר אותו האבל לשמחה שנאמר (ירמיה לא) והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם כשם שאני מנחם אתכם כך אני מנחם לציון ולכל חרבותיה כענין שנא' (ישעיה נא) כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה.                                                            

(בראשית רבה (וילנא) פרשה ק,יג)

האבל מזכה את עם ישראל להגיע לשבעת ימי המשתה. מדרש זה אינו עוסק בחתונה דווקא, אלא בקישור עקרוני שמי שיודע להשתתף בעת אבל, יזכה גם להשתתף בשמחות[2].

הקשר אינו נוגע רק לשבוע שבו מציינים את האירוע (אבלות או נישואין), אלא לכל מעטפת הזמן – שלושה ימים, שבוע, שלושים יום ושנה. בגמרא במסכת מועד קטן נלמד פרק הזמן של שלושים יום באבלות מדיני נזיר:

שלשים יום מנלן? - יליף פרע פרע מנזיר: כתיב הכא (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו וכתיב התם (במדבר ו') גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים - אף כאן שלשים.                                                                              

 (יט, ב)

כידוע, ישנו מעמד של אבלות שלושים שדיניו שונים משנת האבלות ומהשבעה. יש לשים לב לכך שהגמרא לומדת את פרק הזמן של שלושים יום מנזיר בגזרה שווה, וזאת למרות שלכאורה מדובר על שני תחומים שאינם קשורים זה לזה. יתכן והדבר קשור לפרישה מן העולם ולהתנתקות מהמציאות. הנזיר מסתגף ולכן מתרחק מהנאות העולם, ובמידה מסוימת גם האבל עושה זאת ומתכנס בעצמו באותה תקופה.

בהמשך הפרק הגמרא מציעה מקור לפרקי הזמן שלושה ימים ושנה:

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים - אסור בשאילת שלום, משלשה ועד שבעה - משיב ואינו שואל, מכאן ואילך - שואל ומשיב כדרכו... ורמינהו: המוצא את חבירו אבל, בתוך שנים עשר חדש - מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו, לאחר שנים עשר חדש - שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין, אבל מדבר עמו מן הצד. אמר רבי מאיר: המוצא את חבירו אבל לאחר שנים עשר חדש, ומדבר עמו תנחומין, למה הוא דומה...                                                                                                      

(כא, ב)

במסגרת השיעור לא נרחיב בהלכות עצמן, אלא נעמיק בדיון בפרקי הזמן שמצאנו לגבי אבל – שלושה ימים, שבעה, שלושים ושנה. בצורה מקבילה, מצאנו לגבי חתן וכלה כפי שמסוכם בשולחן ערוך:

הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נשואין ולהכינה, עד שלשים יום אחר הנשואין, מברך: נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו... וכן סעודה שעושים אותה אחר הנשואין, מחמת הנשואין, שנים עשר חדש, מברך: שהשמחה במעונו; והאידנא ערבה כל שמחה, ואין אומרים: שהשמחה במעונו, אלא בשבעת ימי המשתה. ומכל מקום נראה דאף לאלמון שנשא אלמנה אומרים: שהשמחה במעונו, בשלשה ימים שהוא שמח עמה.

                                                                                (אבן העזר סב, יג)

בסעיף זה מצאנו את כל פרקי הזמן הקשורים לענייני שבע הברכות הנאמרים לחתן ולכלה[3]. בעקבות כך, יש לבחון מה עניין החלוקה לימים שונים? האם קיים קשר בעניין זה בין נישואין ואבלות – האם ניתן להציע הסבר אחד לשניהם? התלמוד הירושלמי קישר בין התחומים לעניין מקור התקנה של שבעת הימים. האם גם הטעם זהה, והאם כך גם לגבי שאר פרקי הזמן? בהמשך השיעור ננסה להציע הסבר לחלוקה זו.

ברכות

המשנה במסכת מגילה מזכירה יחד את ברכת אבלים וברכת חתנים:

ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה, ובקרקעות - תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן.

הגמרא קושרת בין שתי ההלכות בנוגע לפרסום של הברכות:

מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה... ואתיא עדה עדה... מה להלן עשרה - אף כאן עשרה... דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ברכת אבלים בעשרה, ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה - וחתנים מן המנין.     

(כג, ב)

יש עניין בפרסום בעשרה גם בברכת אבלים הנאמרת לאחר הלוויה, וגם בברכת חתנים. הגמרא מבחינה לגבי אפשרות שילוב החתן או האבל במניין, אך מקור ההלכה הוא אחד לשניהם. מדוע יש חשיבות בפרסום בשני המקרים?

פנים חדשות

כידוע, במהלך שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה, אומרים שבע ברכות במידה והגיעו פנים חדשות[4]. המושג 'פנים חדשות' מופיע עוד פעם אחת בהלכה, זה בהלכות אבלות:

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין. משלישי ואילך, ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות - אינו חולץ, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל - מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות - חולץ. אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב "ויתמו ימי בכי אבל משה".  

(מועד קטן כא, א)

אם באו פנים חדשות, האבלות חוזרת להיות כאילו היא ביום הראשון. כך גם אצל חתן וכלה – כאשר מגיעות פנים חדשות אז המציאות נעשית כאילו התחתנו כעת. מהלכה זו עולה כי האבל והשמחה אינם קשורים רק לחתן וכלה, אלא נקבעים סובייקטיבית לפי הסובבים ועובדת היותם חדשים. מדוע? למה נאמרה הלכה זו רק בשני נושאים אלו?

כפרה

ישנם מספר אירועים שנאמר עליהם שהם מכפרים על האדם. כמובן שחזרה בתשובה ובקשת סליחה הם חלק מהליך הכפרה, אך בגמרא ובפוסקים הוזכרו אירועים נוספים. כך לדוגמא כותב התלמוד הירושלמי במסכת יומא (פ"ח ה"ז), שלמרות שיום הכיפורים מכפר רק בתשובה, מיתה מכפרת גם ללא תשובה. בהמשך הגמרא כותבת: "אלא תשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש והייסורין מכפרין שליש והמיתה ממרקת בייסורין עליו הכתוב אומר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון הא למדנו שהמיתה ממרקת". גם תקופת האבלות היא חלק מהליך התשובה והכפרה[5].

בצורה מקבילה כותב הירושלמי במסכת ביכורים (פ"ג ה"א) שגם לחתן נמחלים כל העוונות:

תני חכם חתן נשיא- גדולה מכפרת... חתן- "וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל". וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה? אלא שנמחלו לו כל עונותיו. נשיא- "בן שנה שאול במלכו..."

גם לעשיו נמחלו כל עוונותיו ביום חתונתו. לאור כך הסבירו הפוסקים את המנהג להתענות ביום החתונה:

ובינקותי אמרתי הטעם שהחתן מתענה משום דאמרי' דמלך נידון בכל יום וחתן דומה למלך, והואיל ויומא דדינא הוא לגביה, בעי מתענה כמו ביום כפור. ומהאי טעמא יש בני אדם דמתענים בר"ה לפי שיום הדין הוא... ועוד שמעתי לפי דאמרי' בגמ' המתעלה עונותיו נמחלין וכיון דעולה לגדולה אולי יגרום החטא ויתבטל ומקבל עליה תשובה וצערא בעלמא עד דסיים חופתו והדר אכיל.            

(שו"ת מהר"י מברונא סימן צג)

ונהגו שהחתן והכלה מתענין - במהר"מ מינץ אית' ב' טעמים, א' משום דהוא יום סליחה דידהו ונמחל עונותיהם לפ"ז ראוי להשלים התענית וכ"כ ב"ח...

(בית שמואל אבה"ע סא, ו)

אזכורים משותפים

בנוסף להלכות הדומות שיש בשני התחומים, מצאנו שמקורות שונים הזכירו אותם בצמידות. כך מופיע במשנה במסכת בבא מציעא, לגבי שכירת נגן חליל:

השוכר את האומנין, והטעו זה את זה--אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין, חלילין לכלה או למת... וכל דבר שהוא אבד, וחזרו בהן--מקום שאין אדם, שוכר עליהן או מטען.  

(ו, א)

כך גם המשנה בשבת מקשרת את שני התחום בנוגע החשכה, לקראת צאת השבת: "מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין (כג, ד). חז"ל דרשו את דברי הנביא מיכה כמתייחסים לשתי מצוות אלו:

בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב – "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלהיך". עשות משפט זה הדין אהבת חסד זה גמילות חסדים והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה...      

(מכות כד, ב)

גם הכנסת כלה וגם הוצאת המת נכנסים תחת הגדרת "הצנע לכת עם ה'". מדוע דווקא שתי מצוות אלו יחדיו?

הגמרא בכתובות דנה במצב של סתירה בין שתי מצוות אלו:

ת"ר: מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים... אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה... וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, ואמרי לה: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי...רבי יוחנן אמר: נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא.            

(יז, א)

הכנסת כלה והוצאת המת מופיעים בכל המקורות שהובאו יחדיו. החליל שמוביל את הקינה יכול להיות הכלי המרכזי של השמחה. הגמרא בכתובות אומרת שלא ניתן להגיע למצב של "כל צורכו" במצוות אלו. יש צורך שכל העם יהיה נוכח באירועים. במקרים של סתירה חזיתית – השיירה של הכלה מתנגשת עם שיירת הלוויה, הברייתא אומרת שמעבירים את המת מלפני הכלה.

יתכן והקשר שראינו במקורות הינו מקרי. השימוש השונה בחלילים נובע מהעובדה שבשני המקרים מנגנים. כך גם לגבי ההלכות האחרות כדוגמת הצורך בעשרה בעת אמירת הברכות וחלוקת הימים השונים (היום עצמו, שלושה, שבעה וכו'). ברם, נראה שיש מכנה משותף יותר מהותי שקושר שני תחומים אלו, ובהמשך השיעור נציע שני כיוונים בהבנת קשר זה[6].

פתיחות כלפי האחר

ראינו בגמרא במסכת מכות את דברי מיכה הקושר יחדיו את דין לוויית המת והכנסת כלה במילים 'הצנע לכת'. בשתי מצוות אלו יש קיום מיוחד של מצוות גמילות חסדים, כפי שפוסק הרמב"ם:

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבילים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה... וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם.  ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.  

(הלכות אבל יד, א)

בנוסף לגמילות החסדים הגדולה שיש במעשים אלו, יש בהם עניין מיוחד של הכנסת האחר לתוך עולמו של היחיד[7]. הרב סולובייצ'יק מתאר את תחושת המחסור החש האבל לאחר מותר קרובו:

הדרך שבה הוא (-האדם) מעריך אנשים, דברים ואירועים, היא תמיד תוצאה שלאחר מעשה. רק במבט לאחור מגלה האדם את ערכם המדויק של דברים או של אנשים שהתקיימו בעבר וכעת כבר אינם אתנו... הוא נעשה בר קיימא והופך למישהו חשוב ויקר באותו רגע שבו הוא נפרד ממני ונבלע בערפל המרחק. רק לאחר שהוא נעלם אני מתחיל לשאול: מי זה היה? מה היתה משמעותו לגביי?...

התלמידים גילו את גדולת רבם ואת מידת התלות שהם תלויים בו ביום שהביאוהו לקבורה. כמה עצוב הדבר וכמה אירוני! הם למדו לפניו... ובכל זאת לא עלה בידם לעמוד על שיעור קומתו של רב ועל מלוא גדולתו עד שנעלם מתוכם.        

(מן הסערה, עמודים 47-48)[8]

ישנה נטייה אנושית להעריך דבר מה רק ברגע שהוא איננו. האבלות היא תהליך של חזרה בתשובה מהנטייה האנושית הזו. את העובדה שאת המת לא ידענו להעריך כל עוד היה בחיים לא נוכל לשנות, אך תהליך האבלות יכול ללמד אותנו איך להעריך את מי שחי. בתקופה זו אנו נפתחים כלפי עולמו של האחר, מדחיקים את עולמנו הפרטי, נותנים מקום לדמות ומשתפים אותה עם הציבור ועם עצמנו.

מן העבר השני, החתונה גם כן מבטאת הערכה דומה של אדם כלפי רעהו. במעמד זה, אנו חוגגים את הערכתם הרבה של שני בני הזוג, זה כלפי זו עד כדי יצירת שינוי דרסטי בחייהם. בחירתם של שני בני זוג לחיות יחד מהווה ביטוי כולל של אהבת האדם, בו הם מצהירים כי יש ביכולתם לאהוב מישהו שהוא חיצוני וזר להם. נדמה כי המציאות בה בוחרים בני זוג לחיות יחד, מהווה ביטוי כללי יותר של יכולתו של האדם לאהוב את ה'אחר'.

בשני זמנים אלו – אבלות ונישואין, למרות שהם כה שונים, ישנו עקרון משותף של הערכת אדם את רעהו. פתיחות זו כלפי האחר מהווה סימן של סיום החורבן ותחילתה של הגאולה: "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".

בין יחיד לקהילה

נראה שניתן להרחיב את היסוד שהובא בפסקה הקודמת לעניין נוסף העומד בבסיס היהדות. נזכיר בהקשר זה דברים נוספים של הרב סולובייצ'יק בהמשך ספרו, המסבירים שהצורך בפתיחות לאחר אינו חל רק כלפי בו הזוג או הקרוב. פתיחות כזו אינה מבטאת יציאה של האדם כלפי האחר אלא יצירת קשר למען עצמו, ממניעים אנוכיים:

במילים אחרות, החוויה צועדת אל מחוץ לעולמו האישי והמיוחד של האוהב ונעה כלפי חוץ... הרגש יוצא ממקום מחבואו הנסתר לא כדי למצוא את ה"אתה", אלא כדי לגלות את ה"אני"... היהדות, בניגוד לדעתו של אדלר... נער ונערה התאהבו זה בזה, תשומת לבם מופנית אל עצמם בלבד, ובאורח פרדוכסלי הם הסתגרו בתוך עצמם. שניהם אנוכיים ודעתם נתונה על עצמם בלבד... רק כאשר המודעות הביקורתית מסיטה אותו אל תוך חווית החיים... כלפי מה שמחוץ לה. ה"אתה" נמשך אל תוך עולמנו הרגשי הפנימי... ואז קורה דבר נפלא: החומה המבדילה בין אנשים נפרדים נהרסת....   

(מן הסערה 167-168)[9]

היחס כלפי האחר אפשרי רק כאשר האדם מודע לסביבה המקיפה אותו. כאשר הוא אינו מתנתק מהוריו וקהילתו כחלק מהתקרבותו לאחר, אלא הם חלק מהמעגל האישי וקרבתו לבן זוגו. דווקא הפתיחות כלפי הסביבה מאפשרת פתיחות ויצירת מערכת זוגית בריאה. כפי שבזמן הרגל ובשמחה ההלכה מצפה מהאדם לפנות מקום כלפי מי שאין לו, לחלוק עם הגר היתום והאלמנה[10], כך גם בזמן הייאוש והאבלות. על האדם להיפתח כלפי סביבתו בזמן קשה זה ואל לו לשקוע ביגונו האישי.

ראינו בהלכות דגש על עניין הפרסום – הברכות נאמרות דווקא בציבור, בקהל עם. הן הנישואין והן האבלות צריכים להיות במשותף עם הציבור. אין זה אירוע אישי ופרטי אלא אירוע ציבורי וכללי. יתרה מזאת: אין לדבר קצבה, ויש לבטל תורה כל עוד אין שישים ריבוא אנשים המלווים את האירוע. אירועים אלו מוגדרים כדבר שבקדושה, המצריכים לפחות עשרה אנשים נוכחים. ה' ניצב בעדת אל, ואירועים אלו הם חלק מהקהילה והעדה.

ישנם מעמדים מרכזיים במהלך חיי האדם שהם אינם נחלתו האישית, אלא חוויה של הציבור. דבר זה מחייב את היחיד והציבור לציין את האירוע ולהכיל אותו. כך בלידת האדם, כניסתו לעול מצוות, חתונתו ובסיום ימיו בליוויו. למרות שעבור האדם יתכן ועברו מספר ימים מהאירוע עצמו, במידה והגיעו פנים חדשות מהציבור הרי שהאדם חווה את האירוע מחדש. מדובר על אירועים מרכזיים שיש לתת להם מקום משמעותי מעבר ליום הראשון, וניתן לחדש את החוויה כאשר משתתף האחר שלא היה נוכח לפני כן. היה מקום לחשוב שהאדם יכול להגיד שאלו אירועים אישיים שלו ויש לשמור על פרטיותו, אך ההלכה מנחה את האדם בדרך שונה.

ההלכה נותנת מקום לרגשות האדם ומנחה אותם. אירועים אלו צריכים לקבל את המשמעות הנכונה ולהכווין את האדם בהמשך הדרך. כך כלפי בניית בית חדש, וכן לגבי התגברות ויציאה ממשבר האבלות. כך לגבי איסורי המלאכה בפרק זמן הקרוב, דין פנים חדשות וקביעת פרקי זמן בעלי הלכות ייחודיות.

לאור  הסברים אלו אנו רואים כי שני תחומים שנראים כזרים זה לזה, קשורים מבחינה הלכתית ורעיונית. ההלכה מקשרת בין נישואין ואבלות לאור הבנה של עקרונות פנימיים. כמובן, ניתן להציע הסברים אחרים למהות הקשר, אך נראה שלא ניתן לחלוק על קיומו.


[1]                      פרופ' שמואל גליק בספרו 'אור נוגה עליהם' עוסק בנושא זה, ומדגים באריכות את הקשר במקורות רבים. לא נפנה בפירוש לספר במהלך השיעור, ונעיר בתחילת השיעור שנעזרנו בספר זה ובמקורות המובאים בו.

[2]                      אנו מוצאים קשר בין חורבן ואבלות לשמחה וגאולה בהקשר זה, שמתוך האבל נזכה ונגיע גם לשמחה. כך לדוגמא עולה בדברי ר' עקיבא בסיום מסכת מכות כאשר ראה את השועל היוצא מבין קודשי הקודשים, ומתוך החורבן ראה את נבואת הנחמה והגאולה. ניתן להציע כיוון נוסף בהסבר דברי המדרש, בכך שהחוויה האנושית כרוכה בשמחה ועצב במקביל. משהו כעין שירו של יהורם גאון מתוך השיר 'ארץ צבי' – "אל ארץ צבי שדמעותיה, נושרות על שדה חמניות, שעצבונה וששונה, הם שתי וערב בבגד יומה". בהמשך השיעור לא נעסוק בקשר מעין זה אלא על דמיון בתהליך עצמו ובהלכותיו.

[3]                      מקור ההלכה הוא בגמרא כתובות דף ח,א.

[4]                      ראה גמרא מסכת כתובות דף ז וכן בשו"ע אבן העזר סימן סב.

[5]                      ראה לדוגמא את דברי הרב סולובייציק בתוך "מן הסערה", עמוד 46.

[6]                      לעיל בהערה 2 הצענו בקצרה שני כיוונים ראשונים שכורכים את חווית האבל והשמחה. הצעות אלו מסבירות שמדובר על שתי חוויות שמגיעות לאדם בסמיכות במהלך חייו. כיוון שונה להסבר הקשר דומה לבדיחה עם זקן ארוך, הרואה את הנישואין כסוג של אבלות. מעניין שאמירה זו עולה מתוך דברי העין יעקב (כתובות דף ז ד"ה אמר רב נחמן) בהסבר נוסח ברכות האירוסין: "עד שכתבו הראשונים בשם גאון אחד שראוי לברך בשעת נישואי אשה ברוך דיין אמת. אך העיקר...".

[7]                      הדברים מבוססים על הסבר ששמעתי מחברי אשר שפריר. אני מביא את הדברים כפי שכתבם, בשינויים קלים.

[8]                      ראה רעיון דומה בתוך "דברי הגות והערכה", עמוד 142 (בתוך 'פליטת סופריהם', הספד לזכר ר' חיים הלר).

[9]                      וראה בהרחבה בדבריו בפנים, וכן את פיתוח הרעיון בהמשך.

[10]                                    רמב"ם, הלכות שמחת יו"ט ה, טו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)