דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף ג | טומאת כוהן לקרוביו

במסגרת דיון בשאלה אם הקינוי לאישה החשודה בזנות הוא חובה, רשות או עבירה, מביאה הגמרא בסוגייתנו מחלוקת בנוגע לדינים אחרים האמורים בתורה – אם הם רשות או מצווה. אחד הדינים הללו הוא דין "לה יטמא", שלפיו כוהן נטמא לקרוביו המתים על אף שאסור לו להיטמא למתים אחרים: לדעת רבי ישמעאל התורה חידשה שמותר לכוהן להיטמא לקרוביו, אך אין בכך מצווה, ואילו לדעת רבי עקיבא מדובר במצווה המחייבת את הכוהן להיטמא לקרוביו ולטפל בקבורתם.

מה טיב חובתו של הכוהן להיטמא לקרוביו ומה טעמה?

הסבר מתבקש הוא שהטיפול הראוי במת כולל מן הסתם היטמאות, והתורה ציוותה את הכוהנים, כמו את כל ישראל, לטפל במתיהם כראוי, ובכלל זה להיטמא להם. על פי הבנה זו אין הבדל בעניין זה בין כוהנים לישראלים, אלא שהתורה ציינה חובה זו ביחס לכוהנים כדי להשמיענו שהיא דוחה גם את איסור הטומאה הרגיל הרובץ עליהם.

לכאורה נראה שכך עולה מדברי הרמב"ם (אבל ב, ו):

"כמה חמורה מצות אבלות, שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן, שנאמר 'כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא' – מצות עשה, שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו".

הרמב"ם מציין את חובת ההיטמאות למת כסימן לחומרתה של חובת האבלות, ומשמע שהיא אכן נובעת מחובת האבלות הכללית המוטלת על כל אדם מישראל.

אולם בהמשך אותה הלכה מחדש הרמב"ם דין הנראה כסותר את ההבנה שהזכרנו:

"במה דברים אמורים – בזכרים, שהוזהרו על הטומאה. אבל הכהנות, הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה, כן אינן מצוות להתטמא לקרובים, אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות".

הרמב"ם מקשר בין חובת ההיטמאות לקרובים ובין איסור ההיטמאות לזרים, ומסיק שרק הכוהנים, האסורים בטומאה למתים, חייבים בטומאה לקרוביהם. על פי ההבנה שהצגנו אין מקום להבחין בין כוהנים ובין כוהנות וישראלים, ואם כן, איזו הבנה יכולה להסביר את חידושו של הרמב"ם?

בעל מרכבת המשנה על אתר הסביר את דעת הרמב"ם:

"והטעם דבשלמא כהן שמוזהר על הטומאה אילו התירה לו תורה טומאת קרובים היה חושש ונמנע ליטמאות אף על פי שלהתאבל מחוייב לזה הוכרחה התורה לעשות הטומאה [מצוה], משא"כ בשאר ישראל מסתמא יטמא מעצמו לקוברו ולא הוצרכה התורה לעשותה מצוה".

לפי הסבר זה הרמב"ם אכן הבין שחובת הטומאה נובעת מכך שהעיסוק במת כרוך בהיטמאות לו, אלא שהתורה ציוותה זאת דווקא ביחס לכוהנים, משום שיש חשש גדול יותר שיימנעו מן המצווה. אצל ישראל, שלא נאסרו בטומאה למת זר, אין חשש כזה, ולכן התורה לא נצרכה לצוות אותם על הטומאה לקרובים.

אולם הנצי"ב (העמק שאלה קג, טז) הסביר את הדברים באופן אחר:

"ולענ"ד הכל הולך אל מקום אחד, דס"ל ליה להרמב"ם ז"ל דמצוה זו ד'לה יטמא' אינו אלא משום כבוד המת, כמו דציותה התורה להתאבל יום ראשון לשיטתייהו ז"ל, ונפקא לן מדאסור אונן לאכול קדשים ומעשר שני דמשמחין, וה"ה כל מיני שמחה... ואבילות זו היא בכלל כבוד המת, וה"נ להטמאות לו הוא בכלל הכבוד".

לפי הסבר זה ההיטמאות למת אינה רק נובעת בהכרח מן ההתעסקות בקבורתו, אלא היא עצמה כבוד למת – העובדה שקרוביו טורחים להיטמא לו מעידה על חשיבותו ומגדילה את כבודו. לפי זה מובן מדוע דווקא כוהנים נצטוו על כך: טומאתם של ישראל, שאינה מצריכה אותם אלא לטרוח ולהיטהר, אינה חולקת למת כבוד רב כל כך, אך טומאתם של הכוהנים, הכרוכה בדחיית איסור דאורייתא מפני כבוד המת, היא כבוד גדול שחלקה לו התורה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)