דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף טז | שיעור עפר סוטה

המשנה (טו ע"ב) מתארת את נתינת העפר במים המאררים:

"ונוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על המים".

בעקבות זאת אומרת הגמרא בסוגייתנו:

"תנו רבנן, שלשה צריכין שיראו: עפר סוטה, ואפר פרה, ורוק יבמה; משום רבי ישמעאל אמרו: אף דם צפור".

הברייתא קובעת כי בכל המקרים הללו לא די בנתינה של כמות כלשהי, ויש צורך בכמות הניכרת ונראית לעין. קביעה זו עומדת לכאורה בסתירה לדברי הירושלמי. המשנה הפותחת את מסכת פאה (א, א) מונה דינים הלכתיים ש"אין להם שיעור", והירושלמי שם הקשה:

"רבי ברכיה בעי: ולמה לא תנינן עפר סוטה, ולמה לא תנינן אפר פרה, ולמה לא תנינן רוק יבמה, ולמה לא תנינן דם ציפור של מצורע?
לא אתינן מתניתא אלא דברים שהוא מוסיף עליהן ויש בעשייתן מצוה, אילו – אף על פי שהוא מוסיף עליהן, אין בעשייתן מצוה".

רבי ברכיה מקשה מדוע המשנה לא מנתה את המקרים הללו כדוגמה לדברים שאין בהם שיעור, והירושלמי משיב שבמשנה נמנו רק דברים שהמצווה שבעשייתם גדלה ככל שמוסיפים עליהם, בדומה ללימוד תורה.

כמה אחרונים (כגון ספר 'מאמר המלך' על הרמב"ם הלכות איסורי מזבח ה, יא) התקשו להבין את הנחת המוצא של הירושלמי: מדוע נחשב עפר סוטה (וכן שאר הדוגמות) כדבר שאין לו שיעור? הרי יש לו שיעור מינימלי של "כדי שיראה על המים"!

נראה שאפשר ליישב קושיה זו בפשטות, ונעשה זאת תוך ניתוח תשובת הירושלמי לקושייתו של רבי ברכיה. מדוע העובדה ש"כשהוא מוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה" גורמת לכך שאין למנות דינים אלו בכלל הדברים ש"אין להם שיעור"?

נראה כי משמעות השיעור שהמשנה בפאה דיברה עליו היא הגדרה כמותית: בכל אות של לימוד תורה ובכל חיטה הניתנת לעניים יש קיום מצווה, אלא שיש מקומות שבהם קבעה התורה שיעור מינימום שחייבים לתת או לעשות, ויש מקומות ש"אין להם שיעור". אך בעפר סוטה אין חשיבות לכל גרגיר עפר, אלא רק קביעה שיש צורך שהעפר "יראה על פני המים". קביעה זו איננה קביעה של שיעור אלא תנאי מסוים שצריך להתקיים בפועל כדי שהעפר לא ייחשב כבטל במים, ובזה סרה קושיית האחרונים. מאידך, גם אין לומר שזהו מן הדברים ש"אין להם שיעור", כי מדובר במעשה שהמושג 'שיעור' כלל אינו שייך לגביו, משום שהשאלה אם יש עפר או אין עפר במים היא שאלה דיכוטומית ולא שאלה כמותית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)