דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף לב | בכל לשון

המשנה הפותחת את פרקנו עוסקת בשפה הנדרשת באמירות הלכתיות שונות:

"אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כוהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם".

התוספות (ד"ה אלו) הסבירו את המשנה על פי הגרסה שעמדה לפניהם – "אלו נאמרים בלשונם", כלומר בלשון הדוברים, ועל פי זה קבעו שאדם יכול להתפלל רק בשפה שהוא מבין. זאת בניגוד לגרסה שלפנינו, "בכל לשון", שלפיה אפשר להתפלל בכל לשון, אפילו בלשון שאינה מובנת למתפלל עצמו.

נדמה שיש כאן מחלוקת מהותית ביחס להיתר המשנה להתפלל בכל לשון, וכדי להבין זאת יש להקדים ולשאול: מדוע המשנה מתירה להתפלל בכל לשון? ניתן להציע שני הסברים להיתר זה:

א. המשנה שוללת את הצורך להתפלל דווקא בלשון הקודש. היינו יכולים להעלות על דעתנו שכל תפילה צריכה להאמר בעברית, והמשנה מחדשת שאין זה כך.

ב. המשנה קובעת שהעיקר בתפילה הוא הבנת התוכן והמשמעות של המילים. יש מעשים שמשמעותם טקסית בעיקרה, ואין דרישה מהותית להבין את תוכן המעשה ומשמעותו. המשנה מחדשת שתפילה איננה מעשה מסוג כזה.

לפי ההבנה הראשונה המשנה מצמצמת את הדרישה ביחס לתפילה לעומת דברים אחרים ומתירה להתפלל בכל לשון, ואילו לפי ההבנה השנייה המשנה מרחיבה את הדרישה ביחס לתפילה ומחייבת הבנה של התוכן.

ניתן לקשר זאת למחלוקת שראינו: לפי ההבנה הראשונה מסתבר שניתן להתפלל בכל לשון, גם אם המתפלל אינו מבין את מילותיו, ואילו לפי ההבנה השנייה אפשר להתפלל רק בלשון לעז המובנת למתפלל.

[להרחבה בעניין זה ראו את מאמרו של הרב משה אברמן.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)