דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף לח | כאדם האומר לחברו

במסגרת הדיון במצוות האמירה שבתורה עוסקת הגמרא בסוגייתנו בדיני ברכת כוהנים ומביאה שתי ברייתות המלמדות על דרך אמירתה:

"תניא אידך: 'כה תברכו' – פנים כנגד פנים. אתה אומר פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף? ת"ל 'אמור להם' – כאדם האומר לחבירו.           
תניא אידך: 'כה תברכו' – בקול רם. או אינו אלא בלחש? ת"ל 'אמור להם' – כאדם שאומר לחבירו".

שתי הברייתות לומדות את דיני ברכת כוהנים מן הילפותא "'אמור להם – כאדם האומר לחבירו", המלמדת שברכת כוהנים צריכה להיאמר באופן של דיבור בין אדם לחברו ולא כהכרזה כללית העומדת בפני עצמה ואינה מתייחסת לשומע מסוים.

קביעתה של הברייתא השנייה שיש לומר את פסוקי הברכה "בקול רם" שימשה בסיס לטענתו של בעל בית הלוי (על התורה, סוף ספר בראשית):

"מה שאמר חכם אחד בברכות כהנים דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים ושארי הכהנים ישמעו ושומע כעונה... עיקר הדבר לא נהירא כלל, דשומע כעונה שייך רק בלבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכות כהנים בצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה מקרא דאמור להם, ובזה לא שייך שומע כעונה דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא".

בעל בית הלוי טוען שדין 'שומע כעונה' אינו שייך בדברים שבהם לא די באמירה לבדה ויש צורך באמירה מיוחדת, כגון אמירה בקול רם, ולכן בברכת כוהנים לא די בכך שכוהן אחד יברך וחבריו יסתפקו בשמיעה ועניית אמן, אלא כל הכוהנים נדרשים לומר את הברכה בעצמם.

אולם החזון איש (אורח חיים כט) תמה על כך:

"שעניין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע, זה בדיבור וזה בשמיעה, עד שמתיחס גם הדיבור למצות השומע, לכן אף במצות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא שצריך תנאים בדיבורו מ"מ יוצא בשמיעה, כמו למ"ד לא השמיע לאזניו לא יצא ומכל מקום יוצא בשמיעה... ולפי האמור כיון שנשלמו תנאי הדיבור במשמיע סגי לי' לשומע, ונראה דברכת הכהנים עיקרה הדיבור, שהוא שוה בגדרו בין בקול נמוך ובין בקול רם, וכשהוא בקול רם אינו אלא כמוסיף עליו תנאי שהוא חוץ ממנו...".

לדעת החזון איש דין 'שומע כעונה' מועיל גם לדינים הקובעים את אופן האמירה: כפי שדין 'שומע כעונה' שייך במצוות שבהן נדרשת אמירה 'כדי שישמיע לאוזנו' כך הוא מועיל בברכת כוהנים, שבה נדרשת אמירה בקול רם. לדעתו, דין 'שומע כעונה' מעתיק את המעשה של העונה ומעביר אותו, על כל גדריו, אל השומע, היוצא ידי חובה גם כשנדרשת אמירה מיוחדת.

כיצד ישיב בעל בית הלוי על השגתו של החזון איש? תשובה לכך הציע ר' אריה פומרנצ'יק בספרו 'עמק ברכה' (נשיאת כפים ה):

"דהא דבעינן בברכת כהנים קול רם לאו שהוא תנאי בהדיבור שיהא בקול רם, אלא עיקר הדין שבעינן שיהא כל הקהל שומעים את דיבורו, וזה דדרשינן בסוטה אמור להם כאדם האומר לחבירו, ובספרי מפורש כן להדיא: 'אמור להם' – שיהיו כולם שומעים... נהי דמתייחס הדיבור אל השומע והוי כמדבר בקול רם, מ"מ הרי אינם שומעים את דיבורו של השומע, ולזה לא מהני כאן שומע כעונה".

לדבריו, דין 'קול רם' בברכת כוהנים אינו קובע גדר טכני לאמירה אלא את מהותה – יש צורך באמירה הנשמעת לישראל, מקבלי הברכה. במקרה כזה, אף אם נעתיק את גדרי האמירה של הדובר אל אחיו הכוהנים, סוף סוף ישראל אינם שומעים את קולם של הכוהנים האחרים, ואין כאן "כאדם האומר לחברו".

מחלוקת זו בנוגע לגדרה של אמירת ברכת כוהנים עשויה להתקשר לשאלה עקרונית החורזת רבים מדיני ברכת כוהנים: האם מדובר בברכה המכוונת כלפי הקב"ה, המברך את עמו ישראל, או בהכרזה המופנית גם לישראל, וישראל הם חלק בלתי נפרד מטקס אמירתה? לשאלה זו נפקא מינות רבות, אך קצרה יריעתנו ולא נוכל להאריך בהן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)