דילוג לתוכן העיקרי

שבועות | דף מב | סיטראי

 

הגמרא מב ע"א עוסקת בלווה שפרע את חובו כדין, אך לאחר ששילם את הכסף, שב המַלווה ותבע אותו, בטענה שהכסף היה פירעון של חוב אחר. הגמרא מכנה את טענת המַלווה "סיטראי", כלומר התשלום הראשון היה 'מצד אחר' – עבור חוב אחר, וכעת המַלווה תובע תשלום נוסף.

כאמור, המַלווה מודה לטענת הלווה ששילם לו. ולכאורה קשה: הרי זוהי הודאה גמורה בפירעון, ואם כן, מה הסברה לקבל טענה כלשהי של המַלווה? הר"י מיגאש בחידושיו לסוגייתנו דן בהרחבה בנושא זה, והסביר שהמַלווה איננו בא אל הלווה מכוח אותה טענת סיטראי, אלא מכוח שטר החוב הקבוע ביניהם. טענתו של המַלווה היא שמכיוון שהוא אוחז בשטר, משמע שהשטר טרם נפרע, ולכן הוא יכול להשתמש בו ולגבות את חובו. טענת סיטראי אינה אלא טענה צדדית, שתפקידה לנטרל את טענת הלווה שפרע את החוב.

אם כן, הגבייה מכוח טענת סיטראי מתאפשרת רק כאשר המַלווה אוחז בשטר חוב. לפי זה יובן מדוע לא נחלקו האמוראים על עצם כוחה של טענת סיטראי, אלא רק על אודות כשרות השטר: לדעת רב נחמן, "איתרע שטרא", ואילו רב פפא אומר ש"לא איתרע שטרא".

להלכה קיבלו הראשונים את דעת רב נחמן, אלא שנחלקו בביאור דבריו. מפירוש רש"י עולה שרב נחמן פוסל את השטר לגמרי, ואין המַלווה יכול לגבות את החוב. אם כן, דעת רב נחמן שטענת סיטראי אינה קבילה, ואם המַלווה מודה שקיבל לידיו סכום כסף מן הלווה, הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, והיא קובעת, כביכול, שהשטר נפרע. בהבנה זו בדעת רב נחמן אחזו גם רבים מן הגאונים, ובעקבותיהם פסקו כך הרי"ף והרמב"ם.

לעומת ראשונים אלה, קבעו התוספות בסוגייתנו שהמַלווה יכול לגבות בשטר אם יישבע שאיננו פרוע. הווה אומר: השטר איננו 'כשר למהדרין', ולא ניתן לגבות בו כרגיל, אך ניתן לגבות בו על ידי שבועה. הרמב"ן נקט בדרך דומה והציע שניתן לגבות בשטר רק מנכסים בני חורין, אך לא מנכסים משועבדים.

מדברי התוספות והרמב"ן עולה שלפנינו שטר בעל מעמד מיוחד: הוא משמש לגבייה, אך חלקית בלבד. הרשב"א תמה על עמדה זו, דממה נפשך: אם אין טענת סיטראי קבילה, הרי החוב נפרע, והשטר בטל; ואם הטענה קבילה, הרי החוב קיים, והשטר כשר! ומכוח קושיה זו הרשב"א מסיק שמוכרחים לקבל את עמדת רש"י והגאונים, שהשטר בטל לחלוטין.

ברם, אפשר שקושיית הרשב"א תתיישב מתוך עיון במקרה הבא בסוגיה. הגמרא מביאה מקרה שונה מעט מטענת סיטראי, ובו מודים כולי עלמא שאין הטענה קבילה ו"איתרע שטרא". בביאור ייחודו של התרחיש השני כתב הריטב"א: "וכיון שכן, רגלים לדבר קצת...". הווה אומר: לדעת הריטב"א, יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסות לקבוע אם הלווה העביר את המעות למַלווה בתורת פירעון לחוב המדובר או בתורת פירעון לחוב אחר. לשון אחר: המציאות מסופקת מצד עצמה, ולא ניתן להכריע בה הכרעה ברורה; אשר על כן, יש להתבונן היטב ולנסות לקבוע עם מי הצדק.

אם אכן המציאות מסופקת מצד עצמה, ניתן להבין את הפשרה שהציעו התוספות והרמב"ן. לדעתם, אכן קשה מאוד לקבוע אם יש חוב נוסף, ועל כן לא ניתן לפסול את השטר לחלוטין. מצד שני, גם לא ניתן להכשירו. לפיכך יש לנסח אותה פשרה המותירה את השטר על כנו, אך מוסיפה את הדרישה להישבע לפני הגבייה מכוחו.

לסיום נעיר כי סוגיית סיטראי זכתה לדיון נרחב מאוד בראשונים בשל משפט הסיום שלה, שאם אין עדים המעידים שהלווה שילם למַלווה, נאמן המַלווה לטעון סיטראי במיגו: מתוך שיכול לטעון שהלווה לא שילם דבר, נאמן הוא לטעון שהלווה פרע לו חוב אחר. מן הגמרא משתמע שטענה זו תתקבל, ויש בה כוח להוציא ממון מן הלווה, ומכאן שאומרים "מיגו להוציא". סוגיית "מיגו להוציא" היא סוגיה רחבה מאוד (הנושא נידון בקצרה בדף היומיומי למסכת בבא בתרא דף לב), וכאמור הראשונים דנו בה באריכות יתרה, והציעו הסברים שונים ומגוונים גם לנאמר בסוגייתנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)