סיפור מר זוטרא חסידא והגביע הגנוב

אגדות הש"ס

שיעור מספר 15

סיפור מר זוטרא חסידא והגביע הגנוב

א. מבוא

במהלך השיעורים שהיו עד כה בחנּו את עיצובם הספרותי של סיפורים שונים. אחד הכלים שהשתמשנו בהם היה קריאה של פרק מקראי שפסוקים ממנו הובאו בסיפור. למשל, באגדת הורדוס בבבא בתרא (השיעור הראשון בסדרה), בבא בן בוטא, בתשובותיו להורדוס, מצטט מקהלת פרק י'; וכאשר עיינו בפרק י' בקהלת ראינו שחלקים נוספים מהפרק שלא צוטטו נוגעים לסיפור ומחדדים את התמה שלו כשקוראים אותם ברקע הסיפור. כך למשל, הפסוק "ראיתי עבדים על סוסים" מחדד את התמה, שלפיה הורדוס, גם אם נטל בכוח הזרוע את המלכות, עדיין נותר במהותו עבד. במקרה הזה 'הופנינו' אל הפרק המקראי על ידי ציטוטים ממנו שהופיעו בסיפור עצמו. ברם, ישנם סיפורים שלא מצוטטים בהם פסוקים, ועם זאת ניתן למצוא בהם רמזים מילוליים ו/או תכניים לפרק מקראי או סיפור מקראי. במקרים אלה קריאת הפרק או הסיפור המקראי ברקע הסיפור עשויה להעשיר את קריאתו של הסיפור או אפילו לספק לנו תובנות חדשות לגביו.

אחד הסיפורים שניתן להעשיר את קריאתנו בו על ידי קריאתו על רקע סיפור מקראי הוא סיפור 'הגביע הגנוב'. זהו סיפור קצר מאד, שמופיע בסוגיה בפרק השני של מסכת בבא מציעא, פרק 'אלו מציאות', שעוסק בענייני השבת אבידה. להלן ננתח את הסיפור, נקרא אותו לאור סיפור מקראי שיש לו דמיון לסיפור, ונראה כיצד קריאה זו גם תורמת מבט רעיוני מעניין לסיפור.

ב. סיפור הגביע הגנוב ועיצובו הספרותי

הסיפור

1 מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא,

2 חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה.

3 אמר: היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה.

4 כפתיה ואודי[1].

העיצוב הספרותי של הסיפור

סיפור מר זוטרא חסידא והגביע הגנוב הוא סיפור קצרצר ודחוס שמורכב מארבעה משפטים, שכל אחד מהם מתאר בקצרה מאורע אחר, ויחד הם מרכיבים את העלילה. למרות מידותיו הקטנות, מצליח הסיפור להיות בעל אופי דרמטי: קיים מתח בין תחילתו, בו נגנב הגביע, לבין סופו, בו מתגלה הגנב. המתח נוצר סביב השאלה האם וכיצד יתגלו הגביע והגנב, והוא מגיע לשיאו סביב התנהלותו המפתיעה של מר זוטרא חסידא במשפט השלישי. מר זוטרא חסידא רואה תלמיד שמבצע מעשה בלתי מוסרי בעל אופי קל יחסית - ניגוב ידיים רטובות על גלימתו של חברו. למרות זאת, מר זוטרא חסידא מאשים את התלמיד באשמה כבדה בהרבה - גניבת הגביע. במשפט הרביעי והאחרון מתברר שהתנהלותו של מר זוטרא חסידא הייתה במקומה, מכיוון שהתלמיד מודה בגניבת הגביע, ובכך הוא מאשש את הקשר בין התנהגותו הגלויה לזו הנסתרת.

עיצובו המילולי של הסיפור מדגיש מאד את תוכנו: ניתן לזהות משחק מילים בין המשפט השלישי לרביעי, בין המילים 'איכפת' ל'כפתיה' - אותו תלמיד שלא היה 'איכפת' לו נכפת. ייתכן שמשמעותו של משחק מילים זה היא שחוסר האכפתיות שהוא מגלה כלפי ממונו של חברו היא שהביאה ללכידתו וכפיתתו על ידי מר זוטרא חסידא, המבוטאת בראש ובראשונה במילה 'כפתיה'. גם בין המשפט הראשון לשני יתכן שיש משחק מילים, בין המילים 'אגניב' ו'נגיב'[2], וגם משחק זה קושר בין המעשה הקל יותר, הניגוב, למעשה החמור, גניבת בגביע. שני משחקי המילים הנ"ל תורמים ללכידותו של הסיפור כולו סביב הרעיון שמובע בו - שאכן היה קשר בין התנהגותו הבלתי מוסרית ה'קלה' של התלמיד לעבירה מוסרית חמורה בהרבה.

במשפט השני, בתיאור 'חטאו' של התלמיד, נראה במבט ראשון שצמד המילים 'משי ידיה' מיותר, שכן ניתן היה להסתפק בכך שניגב את ידיו והתוכן היה ברור. ברם, מילים אלה ממלאות כנראה גם הן תפקיד בעיצובו של המתח שבין חלקי הסיפור, שכן לכאורה נראה שהתלמיד מקיים מצווה, נטילת ידיים, שבמסגרתה הוא מבצע את הניגוב על גלימת החבר. במצב זה עשוי להיות מי ש'ימחל' לתלמיד על חוסר האכפתיות ה'פעוט' שנעשה במסגרת מצווה. מחשבה כזו מקבלת מענה נחרץ בסוף הסיפור, כאשר התלמיד מואשם בגניבה ומודה בה. ייתכן שיש במילים 'משי ידיה' גם שימוש אירוני במשמעות הסמלית של שטיפת ידיים, בבחינת 'ארחץ בנקיון כפי', ומבטאת את חזקת הנקיות של התלמיד שמופרכת בהמשך.

 

 

גיבור הסיפור ונושאו

מהו המוקד של הסיפור? תיאורטית, בקריאת הסיפור ניתן להתמקד בדמותו של התלמיד, במעשיו ובתהליך שהוא עובר (חטא נסתר של גניבה, חטא 'קל' יותר של זלזול בממון חברו, שמביא לגילוי החטא הכבד יותר), ולהסיק את הלקחים שלומד תלמיד זה על התנהגותו. ברם, נראה שהמספר בוחר למקד אותנו יותר בדמותו של מר זוטרא חסידא - במעשיה ובתחושותיה. אם נתבונן בראשיתו של הסיפור, נגלה כי מבנהו התחבירי של המשפט הראשון מוזר ומפתיע, שכן הוא בא לספר על גניבת הגביע מה'אושפיזא' (בעל הבית, המארח), ולכן היינו מצפים שנושא המשפט יהיה הגביע או ה'אושפיזא'; תחת זאת, בחר המספר לנסח משפט מוזר ומסורבל שבו מר זוטרא חסידא הוא הנושא: מר זוטרא חסידא - נגנב לו גביע של כסף מבעל הבית שלו. מכאן ואילך מר זוטרא חסידא הוא הנושא של כל אחד ממשפטי הסיפור: מעשהו של התלמיד במשפט השני מתואר מנקודת מבטו של מר זוטרא חסידא, ובהמשך מתוארים מעשיו של מר זוטרא חסידא, שמביאים להודאת הגנב ולהשבת הגביע לבעליו. עיצוב זה מדגיש את מעורבותו של מר זוטרא חסידא, ואת רגישותו ודאגתו לממון חברו, שמתבטאת בדאגתו לבעל הבית שגביעו נגנב. המשפט הראשון הנ"ל מנוסח כאילו שמר זוטרא חסידא עצמו הוא קרבן הגניבה, ומן הסתם רומז לאכפתיות שהוא מגלה כלפי ממונו של בעל הבית. מכאן ואילך מוכיחות פעולותיו של החכם על אכפתיות זו. תכונתו זו של מר זוטרא חסידא מנוגדת כמובן ליחסו של התלמיד, 'דלא איכפת ליה'.

שתי תכונות עיקריות מאפיינות את החכם-חסיד הנ"ל בסיפור. הראשונה היא הרגישות הגדולה לממון הזולת, שמתבטאת במאמציו למצוא את הגנב ולהשיב לבעל הבית את גביעו, וכן בהבחנתו במעשה 'פעוט' של פגיעה בממון הזולת שרוב האנשים עשויים להיות עיוורים לו - ניגוב הידיים בגלימת החבר. ברם, קיימת גם תכונה חשובה נוספת, שהקורא מתוודע אליה בהדרגה לאורך הסיפור, והיא יכולת האבחנה הדקה של מר זוטרא חסידא. בסיום הסיפור אנו מתוודעים לכך שבאותה אבחנה חדה, שמבחינה בפרטים קטנים שאחרים לעתים עיוורים להם, טמון הרבה יותר: ראייתו של מר זוטרא חסידא היא ראיה פנימית, שחודרת מעבר לחזות החיצונית הגלויה לכל, ומסיקה את משמעותה האמיתית של אותה חזות. על כן, הוא יכול להסיק באופן אמיתי ומוצדק ממעשהו ה'קל' יותר של התלמיד, שתלמיד זה גם אשם במעשה ה'חמור' של גניבת הגביע. לפיכך, אין להסיק מהסיפור שכל התנהגות בלתי מוסרית 'קלה' מסתירה מאחוריה מעשים חמורים בהרבה. הסיפור בנוי מהצירוף בין תלמיד שאכן אשם במעשים בלתי-מוסריים קלים וחמורים כאחד, לבין חכם כמר זוטרא חסידא, שהוא בעל יכולת 'ראיה' מיוחדת, שחודרת פנימה לרבדים הפנימיים של האדם.

ג. הסיפור המקראי שברקע סיפורנו

נראה שבעיצובו של הסיפור קיים אלמנט ספרותי נוסף. גניבת גביע הכסף בסיפור וגילוי הגנב מזכירים את הסיפור המקראי של יוסף ואחיו (בראשית, פרק מ"ד). בסיפור המקראי יוסף מצווה לטמון את גביע הכסף שלו באמתחתו של בנימין, כאשר האחים עומדים לשוב אל יעקב בארץ כנען. לאחר מכן הוא מצווה לרדוף אחריהם, ולהאשימם בגניבת הגביע, שיימצא באמתחתו של בנימין. מציאת הגביע באמתחת בנימין מציבה את אחי יוסף במצב קשה מאד, היות ומשימתם החשובה ביותר היא להשיב את בנימין בשלום לאביו.

'גניבת' הגביע בוימה על ידי יוסף, ולכן כשלעצמה היא אינה מהווה חטא אמיתי. ברם, אפילו האחים, שאינם יודעים זאת, מבינים שלאמיתו של דבר גניבת הגביע איננה עומדת בפני עצמה כחטא מקרי שהם נתפסו בו. דבריו הראשונים של יהודה ליוסף מוכיחים שהאחים תפסו שכל עניין הגביע אינו אלא רמז לאשמה כבדה בהרבה - 'גניבת' אחיהם ומכירתו: "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני... האלוקים מצא את עוון עבדיך..." (שם, פסוק ט"ז). הבחנה זו הינה המשך למשפט שכבר אמר ראובן בשלב מוקדם יותר של הסיפור, שקשר בין הקשיים שנתקלו בהם במצרים למעשה הנורא שהתרחש לפני שנים: "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד... וגם דמו הנה נדרש" (שם, פרק מ"ב, פסוק כ"ב).

קריאתו של סיפור הגביע הגנוב בגמרא לאור סיפורו המקראי של הגביע ה'גנוב' של יוסף מאירה את התנהלותו של מר זוטרא חסידא באור חשוב: קריאה זו מחדדת את ההשלכה שעושה מר זוטרא חסידא בין ניגוב הידיים על גלימת החבר לבין גניבת גביע הכסף. השלכה זו בין עוון 'קל' של התלמיד לעוון חמור בהרבה עשויה בתחילה לעורר תמיהה. ברם, סיפור הגביע של יוסף, שבו עוון קל יותר (בסיפור המקראי גניבת הגביע היא באופן יחסי העוון הקל) בעצם רומז לעוון כבד שהוא עיקר העניין, מחדד ומצדיק את ראייתו המעמיקה של מר זוטרא חסידא[3]. יתר על כן, ראייתו הנכונה של מר זוטרא חסידא מקבלת חיזוק מעניין מפסוק אחר בסיפור המקראי - דבריו של יוסף: "הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני" (פרק מ"ד, פסוק ט"ו). דברים אלה ניתן, בעקבות הקשר בין הסיפורים, להשליך על מר זוטרא חסידא.

זאת ועוד. ברקע הסיפור בגמרא מתאים לקרוא את דבריו האירוניים של יוסף, בנוגע לגניבת הגביע: "למה שילמתם רעה תחת טובה" (פסוק ד'). קריאה כזו מהדקת את הזיקה בין הסיפורים, ושופכת אור על מניעיו של מר זוטרא בחיפוש הגנב: מר זוטרא חסידא מרגיש שגנבת הגביע מבעל הבית על ידי אחד האורחים היא בבחינת 'שילמתם רעה תחת טובה'.

ד. הקשרו של סיפור הגביע הגנוב בסוגיה ובפרק

סיפור קצר זה מצוי בסוגיה על המשנה הראשונה בפרק 'אלו מציאות' (בבא מציעא, פרק ב', משנה א'):

אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז.

אלו מציאות שלו - מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות... הרי אלו שלו דברי רבי מאיר...

רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז.

הסוגיה שמובא בה הסיפור (בבא מציעא, דף כ"ג ע"ב) עוסקת בסיפא של המשנה, ומבארת את דברי ר' שמעון בן אלעזר:

כל כלי אנפוריא אין חייב להחזיר: מאי אנפוריא? אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים, שלא שבעתן העין...

הגמרא מביאה, אפוא, את דברי רב יהודה בשם שמואל כדי לפרש שכלי אנפוריא הם כלים חדשים, שעינו של בעליהם עדיין לא 'שבעתן'; כלומר, ההיכרות החזותית המשמעותית של הבעלים עם הכלים, שקיימת בדרך כלל בין אדם לבין חפצים שבבעלותו, עדיין לא נוצרה. הגמרא ממשיכה ומסבירה שמדובר במצב שאין לכלים סימן, ועל כן לא ניתן לתבוע את השבתם על פי סימנים. תלמיד חכם יכול לדרוש את השבת אבידתו גם ללא סימנים, על פי 'טביעות עין', כלומר תלמיד חכם ('צורבא מרבנן') נאמן לומר שהוא מכיר בוודאות את כליו ולקבלם גם ללא סימנים. ברם, גם אפשרות זו מוגבלת לחפצים ש'שבעתן העין', שבהם יכולה להיווצר אותה 'טביעות עין' של תלמיד חכם עם החפץ שלו; לעומת זאת, בכלים חדשים, שהעין לא הספיקה 'לשבען' לא ניתן לפעול על פי דין זה ולהשיבם לתלמיד חכם 'בטביעות עין'. הגמרא מוסיפה ומביאה מימרא נוספת של רב יהודה, על קריטריון שקובע מי יכול להיחשב כתלמיד חכם, ופרשנותה על ידי מר זוטרא קושרת אותה לדין של 'טביעות עין':

דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא.

מאי נפקא מינה? - אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה[4].

מר זוטרא מסביר שהקריטריונים שמנה רב יהודה קובעים מיהו תלמיד חכם שניתן להשיב לו אבדה ב'טביעות עין'. מיד לאחר דבריו של מר זוטרא מביאה הסוגיה את סיפור הגביע הגנוב.

ה. הזיקות בין הסיפור לבין הדיון ההלכתי ותרומתן לדיון ולסיפור

קיימות מספר זיקות מילוליות בין סיפור הגביע לבין הדיון ההלכתי שקדם לו[5]:

א. השם מר זוטרא – אמנם לא ברור שבמימרא ובסיפור מדובר באותו אדם, וסביר להניח שלא, משום שרק בסיפור הוא מכונה 'מר זוטרא חסידא'. למרות זאת, השם הדומה יוצר זיקה מילולית בין הסיפור לדיון.

ב. המילה 'אושפיזא' - מוזכרת בדיון ההלכתי ככינוי לאחד התחומים שבהם חכם משנה בדיבורו, ובסיפור היא משמשת ככינוי למארח שממנו נגנב הגביע.

ניתן להצביע על קשר תוכני כללי נוסף: הסיפור והדיון ההלכתי עוסקים שניהם בהשבת ממון 'אבוד' לבעליו.

נראה שקריאת הסיפור בהקשר הסוגיה מאירה ומחדדת נקודות מסוימות בסיפור ובסוגיה, באופן שהקשר התמאטי ביניהם מתברר כאמיץ יותר ממה שנראה במבט ראשון. כאמור לעיל, במרכז הסיפור עומדת דמותו של מר זוטרא חסידא, שיושרו גורם לו להתייחס בחומרה לפגיעה בממון הזולת ולהשתדל למען השבת רכוש לבעליו. דמות זו קשורה באופן טבעי לדמות החכם שהוצגה בדיון ההלכתי, שמקפיד מאד על האמת, ובאופן כללי ניתן לראות בה דוגמא לסוג החכם שמדובר עליו בדיון ההלכתי. ברם, מעבר לקשר כללי זה, קריאה של הסיפור בהקשרו של הדיון על 'טביעות עין' של תלמיד חכם בהשבת אבדה מאירה את העובדה שהתנהלותו של מר זוטרא חסידא מבוססת גם היא למעשה על סוג של 'טביעות עין', במובן של סוג של אינטואיציה, או ראיה שחודרת את המעטה החיצוני של המציאות. מר זוטרא חסידא רואה את התלמיד מנגב ידיו בגלימת חברו ('חזיא לההוא בר בי רב...'); בראיה הזו הוא מגלה, כאמור, תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר בתחום הממוני, שנובעת מרגישות לפגיעה הפעוטה ביותר בממון הזולת. ברם, ראייתו איננה רק מבחינה במעשים קטנים שאחרים אינם רואים, אלא זוהי ראיה שחודרת פנימה לנפש האדם שמולו, ומבינה את ההשלכות הפנימיות של הדברים החיצוניים שנראים לעין. ראיה זו, שניתן לכנותה 'טביעות עין' פנימית, היא שמאפשרת לו לקבוע בביטחון (ולהפתעת כולם) שהתלמיד ה'מנגב' הוא גם הגנב[6].

גם נוהגו של חכם ('רבנן') לשנות ב'אושפיזא', שהוזכר בדיון ההלכתי, שמייצג את מידת הכרת הטוב של החכם כלפי מארחו[7], קשורה לסיפור. מידה זו מתבטאת גם במעשהו של מר זוטרא חסידא בסיפור, שמתאמץ להיטיב עם מארחו, ולמנוע את כפיות הטובה של התלמיד כלפי האושפיזא, שמתבטאת בגנבת גביע מחפציו. כאמור לעיל, נקודה זו חודדה גם על ידי הסיפור המקראי שברקע, שבו אומר יוסף על 'גניבת' הגביע "למה שילמתם רעה תחת טובה".

מאידך גיסא, תיאור ראייתו החודרת והפנימית - 'טביעות העין' - של מר זוטרא חסידא בסיפור, שבה ומאירה באור חדש את מושג 'טביעות העין' של החכם בדיון ההלכתי שקדם לו, ומוסיפה זווית ערכית חדשה לדין שמאפשר השבת אבדה לחכם בהסתמך על 'טביעות עין' זו. לאור הסיפור נראה, מבחינה רעיונית וערכית, שהשבת האבדה לחכם ב'טביעות עין' אינה קשורה רק למישור הפורמלי, שבו אדם שמוכר כדובר אמת בתחומים רבים נאמן עלינו בדרישתו לקבל לידיו חפץ שנמצא ברשות הרבים, אף בלא הוכחה אובייקטיבית מסוג של סימנים; אלא המקבל את אבדתו ב'טביעות עין' – ראוי שיהיה אדם כמר זוטרא חסידא, שתכונותיו מובילות אותו לעסוק גם בהשבת חפצים לאחרים, ואף מאפשרות לו לעשות זאת באמצעות אותה אינטואיציה, אותה 'טביעות עין' שבאמצעותה הוא רשאי להשיב לעצמו אבדות ללא סימנים[8].

נראה שהתנהלותו של מר זוטרא חסידא תורמת גם מסר רעיוני רחב לפרק 'אלו מציאות' כולו. השתדלותו של מר זוטרא חסידא להשבת הגניבה לבעליה, השתדלות שהוא אינו חייב בה מעיקר הדין, ויחסו החמור לזלזול בממון הזולת, מהווים הדגשה רעיונית חשובה של הסטנדרטים המוסריים שנדרשים במצות השבת אבידה לבעליה, בה עוסק הפרק כולו.